לטענת המשיב, הזכות לקבל החלטות לגבי הבניין שבבעלותו נתונה לו באופן בלעדי, ושלילתה ממנו היא פגיעה בזכויות הקניין הבסיסיות שלו, ומנוגדת להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.
בנוסף טוען המשיב כי הענקת הרשאה לשוכר אחד להתקין בחדר המדריגות התקן לשימושו הפרטי והבלעדי - פוגעת בזכויות השוכרים האחרים, ועלולה לעורר התנגדויות ולחשוף אותו כבעל הבית לתביעות מצידם.
"
בהתאם לסעיף 37 (א) (5) יש לבחון כיצד מוגדר "המושכר", והאם הוא כולל את חדר המדריגות או חלק ממנו.
בנקודה זו יש לציין כי בע"א 4/67 בריטיש אנד קולוניאל איסטייטס בע"מ נ' יהודה טרבלוס, פ"ד כא (1) 463, להלן: "עניין טרבלוס"), קבע בית המשפט העליון (מפי כב' השופטים מני ולנדוי בדעת רוב כנגד הנמקתו החולקת של כב' השופט קיסטר), כי חדר המדריגות אינו חלק מן המושכר, וכי אין "למתוח" את גבולות המושכר מעבר לקבוע בהסכם השכירות (וראו לעניין זה חוות דעתו של כב' השופט מני בעיניין טרבלוס הנ"ל).
אשר ליסוד השני, יסוד אמצעי ההנגשה המבוקש – גם כאן, לא הובאו, למעשה, כל ראיות המאפשרות לקבוע אם אמצעי ההנגשה המבוקש – מעלון – הוא אמצעי ההנגשה היחיד האפשרי?
לעניין זה חשיבות מיוחדת לענייננו, שכן המשיב לא היתנגד לכל אמצעי נגישות, והוא הבהיר לאורך ההליך כולו, כי אין לו כל היתנגדות להתקנתה של מעלית חיצונית לבניין.
...
טענות המשיב
המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה, מאחר שסעיף 37(5) לחוק הגנת הדייר מתייחס לביצוע תיקונים או שינויים במושכר.
נזכיר את הוראות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, הקובעות כי עניין שברפואה יש להוכיח באמצעות תעודה רפואית כמשמעה בסעיף 24 לפקודת הראיות, ואף שבית הדין לשכירות אינו כפוף לסדרי הדין ולדיני הראיות, ורשאי לחרוג מהם, אני סבור כי יש צורך בטעם מתקבל על הדעת לשם חריגה כאמור.
סוף דבר
גם אם אין החוק מטיל חובה מפורשת על בעל בית, כהגדרתו בחוק הגנת הדייר, להתיר לדייר מוגן שהוא אדם עם מוגבלות להתקין אמצעי נגישות, עמדתי היא, כאמור, כי יש להכיר בזכות זו מכוחם של הערכים המוגנים בחוק שוויון זכויות, כמו גם מכוח זכותו של כל אדם לכבוד, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
מכל מקום, וחרף קביעתי העקרונית שלפיה ניתן להתיר לדייר מוגן להתקין אמצעי נגישות, לנוכח מסקנתי כי המבקשים לא הצליחו להוכיח הן את הצורך באמצעי נגישות והן את התאמתו הייחודית של אמצעי הנגישות המבוקש, בקשת הרשות נדחית.