כן הוספתי:
"על כן תגיש הרשות תגובה הן לבקשה להכריע ברע"מ, הן לרשות העירעור לגופה עד ליום 27.3.22. חלף זאת, אני מאפשרת לרשות להודיע, עד אותו מועד כי מי שמגיע לישראל מאוקרינה כל עוד מצב המילחמה בעינו, יקבל הודעה בשפה האוקראינית לפיה הוא זכאי להגיש ערר ולהיוועץ בעו"ד לצורך כך, ותתחייב כי מי שהגיע לארץ כאמור לא יורחק לפני שחלפו לפחות 48 שעות מהגעתו לישראל, כך שיוכל לממש זכות זו בפועל. עוד תתחייב כי ככל שבית הדין לעררים לא יתן צו ביניים, לא יורחקו המבקשים מישראל בטרם חלפו 48 שעות נוספות, כדי שניתן יהיה להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור לבית המשפט.".
ביום, 27.3.22 הגישה הרשות את תגובתה.
עוד הוגשה באותו יום בקשה מטעם ארגון היא"ס בישראל, שמטעמו יוצגו המבקשים בעיניין אנסטסיה, להצטרף כידיד בית המשפט לערעור בעיניין זה. בבקשה נטען כי היא"ס הוא ארגון מומחה בתחום הגנה על פליטים בכל העולם, ומסייע לעולים ולמבקשי מקלט מאז קום המדינה, לרבות לנשים ולילדים מאוקראינה שבקשו להכנס לישראל לצרכי הגנה בנסיבות המילחמה.
הבקשה פירטה בהרחבה את פסיקת בית המשפט העליון באשר לחשיבות הבקורת השיפוטית כחלק מעקרון שילטון החוק, הפרדת הרשויות והמשפט המינהלי, וכן פירטה דוגמאות שבהן הפרה הרשות החלטות של בית המשפט המינהלי, ללא שהוגשו ערעור או בקשת רשות ערעור, והוצגה טענת הרשות החוזרת על עצמה משך שנים בהקשר זה, שלפיה החלטות בית המשפט המחוזי אינן בבחינת הלכה מחייבת מבחינה רוחבית.
...
בתוך כך קבעתי כי:
"במקרה שלפניי, דחה בית הדין את הבקשה לצו ביניים מבלי לקבל את תגובת הרשות, תוך הנחה שאמם של האחים נמצאת בישראל שלא כדין, כאשר לטענת המבקשים היא נמצאת בארץ כדין. הדיין לא איזן כראוי בין סיכויי הערר למאזן הנוחות שהוא השיקול המכריע במקרים מסוג זה. הרשות מיהרה וניסתה להרחיק את המבקשים כשעתיים לאחר מתן ההחלטה, כדי למנוע הגשת ערעור לבית המשפט. אין לעמוד מנגד ולאפשר המשך התנהלות זו".
שנית, התבססה החלטתי גם על טובת הילד שלא נשקלה בהליך הנוכחי ולא מונה לו אפוטרופוס לדין, על אף שמדינת ישראל חתומה על האמנה בדבר זכויות הילד החלה על הקטין, שלפיה בדיון בו נקבע גורלם של ילדים, טובתם צריכה להיות השיקול הראשון במעלה, ועל אף פסיקת בית המשפט העליון בהקשר זה.
לאור כל זאת קבעתי באופן רוחבי, כי:
"יש לקבוע כללים שיבטיחו ייצוג משפטי וגישה לערכאות בכל המקרים של אזרחיות ואזרחי אוקראינה המגיעים בעקבות המלחמה הנמשכת, וכניסתם מסורבת. אדגיש, הכוונה לאפשר ייצוג משפטי לצורך ביקורת שיפוטית על החלטת הסירוב. יש לציין לשבח את עורכי הדין הרבים המסייעים לאותם מסורבי כניסה ללא עלות (פרו בונו) ועושים במלאכה לילות כימים, כפי שעולה מהבקשה שלפניי".
על כן קבעתי כי החלטתו של בית הדין לעררים מבוטלת, ובקשת רשות הערעור מתקבלת במובנה הרחב, כך שיחולו ההוראות שלהלן, כדי לאפשר ביקורת שיפוטית יעילה על החלטות הרשות:
על הרשות ליידע את כל מסורבי הכניסה, עם הסירוב כי יש להם זכות להיוועץ בעו"ד ולהגיש ערר על אותה החלטה.
אלא, שתחת ההתייחסות להפרת החלטתי בעניין אנסטסיה כאמור בהחלטתי לעיל, פירטה התגובה בקצרה וללא תצהיר, כי לאור הצו הארעי שנתן כב' השופט אטדגי ושהוארך על ידי, המבקשות שוחררו ממשמורת, ובמצב זה שבו הן שוהות בישראל, הרשות מסכימה לסעד הזמני מבלי לגרוע מטענה מטענות המדינה, ומבקשת לבטל את הדיון שהיה קבוע למחרת היום, בטענה שהסעד הזמני התייתר.
בעא 1535/13 מדינת ישראל נ' ציפורה איבי (נבו 03.09.15), בפסקה 6 לפסק דינה, קבעה כב' השופטת ד' ברק ארז בקשר למדינה כשחקן חוזר בהליכים מנהליים:
המדינה כ"שחקן חוזר" וכנאמן הציבור: מעבר לשאלה האם קיים בענייננו מעשה בית-דין או תקדים מחייב, אני סבורה שמעמדה הציבורי של המדינה מחייב שלא לאפשר לה לנהוג באופן אסטרטגי – לטעון טענות שונות בהליכים המתנהלים מול בעלי דין שונים ולהציג את טענותיה "טיפין טיפין" בהליכים שונים כדי "לנסות" אותן.
נדחה הערעור שהגישה בבית המשפט העליון וניתן בעניין פסק דין – ניתן לצפות שהמדינה תקבל על עצמה לנהוג בהתאם לתקדים זה, ולא להעלות טענות הכופרות בו. מסקנה זו מתחייבת קודם כול מתפיסות יסוד של הגינות שלטונית, כפי שציינה חברתי, אך למעשה נובעת גם מחובתה של המדינה לנהוג בשוויון בכלל הניזוקים ממעשים שביצעה במסגרת תפקידה הציבורי (בענייננו, בתחום של בריאות הציבור).
סוף דבר
לאור האמור לעיל הבקשות לפסיקת הוצאות לחובת הרשות מתקבלות.
