זכות עמידה בעתירה נגד חיוב ארנונה מופרז

הנתבעת טענה בהליך הקודם, כי היא זכאית להנחה בשיעור של עד 90% בחיוב דמי הארנונה, וכי התובעת לא העניקה לה הנחה זו. בסעיף 35 לעתירה נאמר שבשנת 2010 לא קיבלה הנתבעת הנחה כלשהיא, למרות שלפי ההחלטה האחרונה הייתה זכאית לקבל הנחה של 80%, בנוסף על הפטור של אמה בשיעור של 100%.

כך בית המשפט המחוזי חידד בסעיף 2 לפסק הדין כי העתירה מוגשת בגין "חשבונות לתשלום עד 1.1.15, עד 1.1.16 ועד 31.1.17; תשובות המשיבה מימים 30.8.09, 12.6.10, 29.1.15, 16.2.15". אשר לחובות לשנת 2010, קבע בית המשפט המחוזי בסעיף 9 לפסק דין כי "העותרת צריכה איפוא לשלם לשנת 2010 את מלוא סכום הארנונה, לאחר שההנחה שניתנה לפי התקנות בטלה לפי אותן תקנות. על כן אני דוחה את העתירה כנגד החלטה זו". אשר לחיובי הארנונה לשנים 2015-2017, קיבל בית המשפט המחוזי את טענות הערייה.

הנתבעת טוענת בעיקר לזכאות להנחות וכן טוענת לחיובים מופרזים ולא מבוססים.

בר"מ 8499/06 עו"ד גדעון אליאב נ' עריית הרצליה (15.11.2006) נקבע, כי "הלכה היא מלפני בית המשפט העליון, כי לצדן של פעולות הרשות עומדת חזקת התקינות (החוקיות) המנהלית. נקודת המוצא הנה, כי הרשות המנהלית פעלה באופן חוקי ותקין, והנטל לסתור חזקה זו מוטל על כתפי המבקש לעשות כן. כבר נקבע, כי לשם הרמת נטל ראייתי זה לא די בקיומה של תחושה בעלמא, המבוססת על השערות והנחות בלבד, אלא יש להניח תשתית עובדתית לטענה". בע"א 8417/09 עריית ירושלים נ' ששון לוי (21.08.2012) היתייחס כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין לשאלת מעמדם הראייתי של תדפיסי החיוב ופסק כי: "סעיף 318 שלעיל קובע את מעמדם של תדפיסי החיוב כ'ראיה לכאורה על קביעת הארנונה' [...]. לוי לא הגיש אף ראיה הסותרת את האמור בתדפיסי החיוב, ולמעשה הוא גם לא הציג חלופה משלו לעניין גובה החוב על-כן, אין לנו אלא לקבל את האמור בהם [...]". יש להוסיף כי בהתאם לסעיף 36א לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, פנקסי הערייה מהוים רשומה מוסדית , ומשכך הנם ראיה קבילה להוכחת אמתות תוכנם.

...

לפיכך, אינני מקבל טענת ההתיישנות של הנתבעת ביחס לחובות משנת 2010.

סיכומו של דבר, אין לומר כי נוכח ההכרעה בהליך הקודם העירייה היתה מנועה מלנקוט הליכי גבייה אזרחיים באמצעות הגשת תביעות על סכום קצוב בהוצאה לפועל לגביית החובות שלא שולמו.

סוף דבר: לאור כל האמור והמקובץ לעיל, דין שתי התביעות להתקבל ביחס לסכומים הפורטים בסעיף 6 לעיל.

במסגרת התובענה שבכותרת עתר המשיב לסעד כספי ומתן חשבונות.

לפיכך, בית המשפט מתבקש להורות למשיב לעמוד בתשלומי ארנונה, מים וחשמל כסדרם ובין היתר תשלום רטרואקטיבי של תשלומים שטרם שילם ממועד החלטת בית המשפט.

מקריאת מוני החשמל והמים והסכומים ששילם המשיב עולה, כי יש לו יתרת זכות עבור חשבונות חשמל וכי בגין תשלומי מים יש לו חיוב בסכום פעוט של 180 ₪ בלבד שטרם הגיע מועד תשלומו.

לעניין תשלומי ארנונה וועד מקומי מירון הרי שמזה זמן רב המשיב מבקש מהמבקשים אסמכתא רשמית בגין חיוב הארנונה וקבלה על כל תשלום ארנונה ששולם והמבקשים מתעלמים מבקשות אלו.

מאחר ומדובר בסכום מופרז המשיב ביקש לעיין בחשבוניות אולם דרישתו לא זכתה למענה.

...

טענות המשיב דין הבקשה להידחות מאחר ואינה נתמכת בתצהיר כנדרש.

סבורני, כי הנזק אשר עלול להיגרם למבקשים שעה שידרשו לשאת בלמעלה ממחצית ההוצאות, בניגוד להסכמת הצדדים ולהחלטת בית המשפט, גדול מהנזק שייגרם למשיב ככל שהבקשה שלפני תתקבל כך שיהיה עליו לשאת במחצית ההוצאות, כפי שהסכים לעשות ממילא.

אציין, כי מקובלת עליי טענת המשיבים לפיה אין בידי המשיב לקזז את המע"מ מסכום התשלומים אשר עליו לשלם למבקשים ואת הקיזוז האמור בידו לעשות כמו כל עוסק אחר מול רשויות המס.

סבורני, כי הדרך הנכונה והראויה היא, כי לגבי הוצאות כאמור הרי שהן יחייבו את הצדדים לאחר שתתקבל הסכמה לגביהן מראש ובכתב.

גם המשיבה-הגרושה, היתנגדה לבקשה מאותם נימוקים שטען החייב ,הוסיפה כי הערכת השמאי מופרזת ושללה כל קשר כלכלי או ריגשי עם החייב למעט מגוריו ביחידת הדיור הצמודה לבית המגורים.

(ב) בית המשפט הדן בפשיטת רגל לא יוגבל בהפעלת סמכותו על ידי צו מבית משפט אחר, ולא יהיה ערעור על החלטותיו, אלא בדרך הקבועה בפקודה זו. (ג) ניתן בבית משפט מחוזי צו כנוס לפי פקודה זו, רשאי השופט שנתן את הצוו, אם ראה לנכון ובלי צורך בהסכמה, להורות שתועבר לבית משפט זה כל תובענה התלויה ועומדת בבית משפט אחר שפושט הרגל פתח או המשיך בה או שפתחו או המשיכו בה נגדו; והשופט שנתן את הצוו ידון בתובענה".

במקרה דנן,אין המדובר ב"סיכסוך בתוך המשפחה" ואילמלא בקשת המנהלת המיוחדת היו ממשיכים החייב והמשיבה לגור בנכס ואף אחד מהם לא היה עותר לפירוק (שהרי לא עשו כך משנת 2002).לכן בסמכותו הכללית של ביה"מ של פש"ר לידון בהליך של פירוק השתוף בנכס זה. ודוק: אין מקום גם להורות כי הבקשה תתברר בביה"מ שאינו של פש"ר שכן אין המדובר בהליך שבירורו מורכב באופן יוצא דופן, או שההכרעה בו חורגת מיכולת הבירור בהליך המזורז של בקשה למתן הוראות.

בהערת אגב אציין כי נוצרת גם תחושה לא נוחה מכך שהחייב לא אפשר כניסה לשמאי דוקא לחדר השינה (סע' 5.20 לחוו"ד)ולתת חלקה 2, בכדי לתמוך בטענתו כי הוא אכן מתגורר שם בנפרד.בנוסף, כעולה מן הדו"ח המסכם, בעבר נהג החייב להשכיר יחידה זו על מנת לשלם את הארנונה על דירת המגורים ויש לתהות, היכן התגורר בתקופה שבה השכיר את היחידה בה לטענתו היא מתגורר??! לאור האמור, לא מצאתי הצדקה לסטות מחלוקת הזכויות כפי שזו משתקפת ברמ"י ולפיכך אני קובעת כי לחייב ולמשיבה, כל אחד, מחצית הזכויות בנכס המקרקעין שבמוקד.

...

בעניין זה ראו פשר (חי') 20479-01-15 אברהם גולדהמר נ' מירבי יעקובי: "מעיון בפסיקות בתי המשפט עולה כי כאשר מדובר בחייבים מבוגרים, נעשה חישוב בהתאם לתשלום דמי שכירות למשך תוחלת החיים (ראה למשל האמור בפש"ר 2268/05), [פורסם בנבו]". לאור האמור, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ולמרות אופן יצירת החוב למל"ל, שוכנעתי כי יש לערוך את החישוב לתקופה של 13 שנים (החייב יליד 1952 ותוחלת החיים הינה עד גיל 82) ובעלות שכ"ד של 2,300 ₪, מדובר בסכום של 358,800 ₪.

עיון בחוו"ד השמאי מגלה כי במקרה דנן קיימת לכאורה, אפשרות לביצוע פירוק בדרך של חלוקה בעין ולפיכך,שוכנעתי כי יש מקום לבחון אפיק זה: מחוו"ד ותשריט הבית המשותף עולה שהדירה ששטחה בטאבו בגודל 133 מ"ר היא תת חלקה 1 ואילו המחסן (כך מופיע בוועדה המקומית) , שבו מתגורר לטענתו החייב, מוגדר בטאבו תת חלקה 2 כדירה בשטח של 44 מ"ר, כל זאת מבלי להתייחס לחריגות הבניה הקיימות, זכויות הבנייה אם קיימות ואפשרות ניצולן.

לסיכום ולאור כל המפורט לעיל: לחייב ולמשיבה, כל אחד, מחצית הזכויות בנכס המקרקעין שבמוקד.

עוד מוסיפים וטוענים התובעים כי המועצה עוולה כלפיהם בפירסום לשון הרע בכך שנקטה נגדם הליכי גביה במסגרתם הטילה עיקולים בחשבונות הבנק שלהם בסכומים מופרזים, מבלי לבדוק את סכום החוב האמיתי תוך היתעלמות ממצבם הכלכלי הקשה ומזכאותם להנחה, וכן בכך שלא דאגה להסיר עיקולים שהטילה על חשבון הבנק של התובעת, חרף פסק הדין שניתן ביום 1.3.16 בעתירה המנהלית הנ"ל (עת"מ 14093-10-15).

עילת השבה- גביה ביתר התובעים טוענים בסעיף 11 לכתב תביעתם כי מבדיקת מסמכים שהוגשו ע"י המועצה במסגרת העתירה המנהלית, התברר להם כי המועצה גבתה מהם סכומים ביתר בסכום מיצטבר בסך 22,481 ₪ (בס' 8 לסיכומים טענו התובעים כי סכום ההשבה צריך לעמוד על 22,281 ₪, ולא כמצוין בכתב התביעה).

נקבע באותה החלטה כי על המועצה לבדוק את כל המסמכים ולקבוע האם התובע זכאי להנחה ומה שיעור ההנחה לה הוא זכאי ולערוך לתובע חשבון חדש, כאשר במסגרת החשבון החדש "..יילקחו בחשבון גם התשלומים ששולמו ע"י העותר במסגרת העיקולים שהוטלו עליו". עיון בנספח י"א לכתב התביעה (הודעת ב"כ המועצה לב"כ התובעים בהליך הקודם מיום 11.1.16), מעלה כי התובע מילא אחר החלטת ביהמ"ש הנ"ל, והגיש למועצה בקשה להנחה בצרוף המסמכים הנדרשים, וכי וועדת ההנחות במועצה היתכנסה ביום 9.1.16 והחליטה להעניק לתובע פטור בשיעור 70%, כך שהתובע נותר חייב למועצה סך של 1,306 ₪ לתקופה משנת 2007 "ועד היום" (הכוונה עד לתאריך 31.12.15).

אלא שבפתח הדיון שנקבע לשמיעת ראיות, ובעקבות הסכמת המועצה למחול לתובע על תשלום הסכום הנ"ל (התייתר הצורך בשמיעת ראיות), ניתן פסק דין הצהרתי לפיו לתובעים אין חובות כלשהם כלפי המועצה בגין ארנונה והיטלים אחרים עד ליום 31.12.15, וכי לא יינקטו נגדם כל הליכי גבייה ע"י הנתבעות, ואם יינקטו הם יבוטלו מבלי להטיל על התובעים כל חיוב כספי שהוא (נספח י"ג לכתב התביעה).

...

סוף דבר העילות הנזיקיות לא הוכחו, ומכאן התביעה נדחית בגינן.

התובעים ישלמו לנתבעים 2 – 3 באמצעות ב"כ הוצאות בסך 2,000 ₪ תוך 30 יום.

לכן, אני מחייב את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעים את הסך 12,132 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

במוקד התביעה עומדת לפיכך השאלה אם ניתן לחייב את הנתבעת בתביעה זו לשינוי לאחור של סיווג הנכס לצרכי ארנונה, למתן פטור ממיסי ארנונה נוכח שינוי הסווג, ולחיוב בהשבת מסי הארנונה שכבר שולמו.

התובעת טענה כי הנתבעת סיווגה את הנכס לצרכי ארנונה כ"משרדים" בעוד שהסיווג הנכון של הנכס צריך היה להיות "מלאכה/תעשייה", ועל יסוד טענה זו גם טענה שחויבה בתשלום מסי ארנונה מופרזים.

וכך התברר כי כנגד החיוב בתקופה זו לא נטען כלל כי מדובר בנכס ריק וחסר שימוש, ובפועל גם נעשה שימוש בנכס למגורים.

בהמשך, החליטה התובעת לתקוף את הסווג ולטעון שאין לה עוד שימוש בנכס והוא נכס ריק ועמדה לה הזכות המלאה לעשות כן, אך אין בתקיפה זו כדי לבסס טענה לכזה "עוות דין" שניגרם לה על שנשאה במסי ארנונה בשנים קודמות לפי סיווג שונה של הנכס, סיווג לו הסכימה בעצמה.

התובעת עתרה לחיוב הנתבעת בהשבת כספים ששילמה כמסי ארנונה בשנים 2012 – 2015, כיוון שהתובעת צברה חוב גדול בגין אי תשלום מסי ארנונה עוד מאז 2004, חוב אותו פרעה רק לאחר 2012, הרי בעתירה זו היא למעשה מבקשת לשנות בדיעבד את סיווג הנכס בשנים 2004 – 2015.

...

שוכנענו שלא נגרם עיוות דין, ולכן לא ראינו מקום לתת למערערת רשות להעלות טענות בדבר סיווג במסגרת עתירה מינהלית (ראו: ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו (2) 773, 780 (2002)).

הערעור נדחה.

לפיכך, אני דוחה את התביעה.