נוכח כל האמור, נפסק כי "משהגיעה ועדת המכרזים למסקנה כי לא הייתה הצדקה לאי עמידת העותרת בדרישות המיכרז במועד, ובמשך למעלה משנה, ועדת המכרזים הייתה רשאית, ואולי אף חייבת, לבטל את זכייתה 'כדי לקיים את תנאי המיכרז כהלכתם ולשמור בקפדנות על השויון בין משתתפי המיכרז' ...".
על פסק הדין, שניתן כאמור ביום 2.6.2019, לא הוגש ערעור והוא הפך חלוט.
לחלופין נטען, כי על הנתבעות לפצות את התובעת בגין ההוצאות שנגרמו לה במסגרת המיכרז, להשיב לה את סכום הפקדון שנותר בידיהן, ולפצותה בשל הנזקים העסקים והמסחריים שנגרמו לה לנוכח השתתפותה במיכרז, והעדר אפשרות לזכות במכרזים נוספים או לבצע פרויקטים במהלך פרק הזמן שחלף עד לביטול זכייתה במיכרז.
הנימוקים לכך היו כי כלל זה מבטיח את זכותו של הטוען לפגיעה לקבל סעד ובצד זאת מגשים תועלות ברורות אחרות הנוגעות לשמירה על שילטון החוק ותיקון הפגם המנהלי;חיסכון במשאבי ציבור (אם לא תוגש עתירה מינהלית עלולה רשות ללקות בכפליים); ויעילות דיונית.
הוצגו גם שיקולים הנגזרים מעיקרון הקטנת הנזק, המחייב את התובע להקדים ולהגיש עתירה מינהלית כדי להקטין את ניזקו וכן שיקולים הנובעים מטיבו של ההליך הדיוני המתאים, ומהעובדה כי בעוד שבמסגרת עתירה מינהלית מוטלת על העותר החובה לצרף כמשיבים לעתירה את כל המשתתפים במיכרז, מוגשת התובענה המינהלית אך ורק כנגד הרשות, באופן שעלול לגרום לתקלות שונות.
...
אין בידי לקבל את טענת התובעת כי פעלה למיצוי זכויותיה במסגרת של עתירה מינהלית, כנדרש בהלכה הפסוקה.
סוף דבר – התובענה המינהלית נדחית על הסף.
התובעת תשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 25,000 ₪.
