זכות עיכבון של עורך דין כלפי צד שאינו לקוחו

בהסכמים נקבעו תפקידיו של עורך הדין, חובותיו וזכויותיו, התחייבויות רשות המיסים, נקבעה איבחנה בין הוצאות אשר יחולו על רשות המיסים והוצאות אשר יחולו על עורך הדין, נקבע מנגנון שכר הטירחה לעורך הדין כשיעור מהכספים המתקבלים מפעולות מימוש הנכסים וכן הסדרי תשלום שכר טירחה במקרים בהם מסתיים הטיפול בפשרה, שאין עימה מימוש נכסים.

ולבסוף, אזכיר כי הנאשם פעל כנאמן, וככזה חלים עליו חוק הנאמנות, תשל"ט – 1979 [להלן: "חוק הנאמנות"],לצד הסעיפים הרלבאנטיים בחוק לישכת עורכי-הדין, תשכ"א – 1961 [להלן: "חוק לישכת עוה"ד] וכללי לישכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986 [להלן: "כללי האתיקה"[.

לעורכי-הדין מוקנית רק זכות עיכבון להבטחת תשלום חוב שחייבים להם לקוחותיהם, ואף זאת במיגבלות סעיף 88 לחוק לישכת עוה"ד. עוד נקבע בפסיקה, כי הפרת כללי אתיקה מהוים "אינדיקאציה ראשונית" להלך רוחו של עורך-הדין הפועל מול לקוחותיו, וניתן לבסס את יסוד המירמה על דרך היתנהלותו של הנאשם עורך-הדין מול לקוחותיו (רע"פ 5577/18 בן ארי נגד פרקליטות מחוז חיפה (פלילי) [30.7.18], בפיסקה 8).

על-פי עדותו של אייל, הם ניסו לפנות לנאשם, אך הוא היתנער מהם, אמר להם שלא לבוא, שהם לא לקוחותיו, ושיפנו לאמם (עמ' 367 לפרוטוקול).

...

באישום 3, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה נוספת של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 383(א)(2) + 393(2) לחוק העונשין בכך, שבעת שהנאשם שימש מנהל עזבון, שלח ידו בגניבת כספי תקבולי מכירת הדירה באילת על סך של 106,083 ₪, אותם נמנע מלהעביר ליורשי המנוח צבי קלינגר ז"ל, והכל כפי שפורט בהרחבה בתיאור האישום השלישי.

באישום 4, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 383(א)(2) + 393(3) לחוק העונשין בכך, שבעת ששימש כבא-כוחו של בעל נכס – מר משה אביטל, נטל לעצמו שלא כדין כספי ערבות בסך 395,000 ₪, והכל כפי שפורט בהרחבה בתיאור האישום הרביעי.

באישום 5, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע ריבוי עבירות של השמטה מתוך דו"ח על-פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח לפי סעיף 220(1) לפקודה וכן ריבוי עבירות של מרמה ערמה או תחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודה, בסך כולל של 8,614,104 ₪.

לאחר קבלת כתב התשובה, והעברת התיק לטיפולי, הסתבר כי המשיב אינו טוען לכל זכות עכבון, אלא טוען שתי טענות מהותיות, הראשונה כי המדובר במסמכים מודפסים כשהמקור למסמכים מצוי בידי המבקש, והשנייה כי על מנת להמציאם למבקש הוא נידרש לצלמם ומשכך דורש את עלויות הצלום.

טענות הצדדים: בסיכומיו, חזר המבקש על טענתו לפיה, בנגוד להוראות סעיף 88 לחוק כללי לישכת עורכי הדין, המשיב לא היה רשאי לעכב את המסמכים, שכן לא הגיש תביעה לתשלום שכר טירחתו בתוך פרק הסמן הקבוע בסעיף הרלוואנטי.

סעיף 88 לחוק לישכת עורכי הדין, אליו היתייחס בא כוח המבקש באריכות, הגם ואינו רלוואנטי לענייננו כפי שפורט לעיל, בהנתן שהמשיב לא טען לקיומה של זכות ערבון קובע כי: "להבטחת שכר טירחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שרותו ללקוח... וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידו עקב שרותו ללקוח; ובילבד שהגיש תביעה על שכר טירחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מהיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור". "סעיף 88 לחוק מקים לעורך-הדין זכות לעכב כספים, נכסים ומסמכים מסוימים של לקוחו, וזאת על-מנת להבטיח את יכולתו לגבות את שכר הטירחה ואת ההוצאות שלהם הוא זכאי עקב שירות שסיפק ללקוח. זכות זו מוקנית לעורך-הדין חרף סתירתה את חובת הנאמנות שחב עורך-דין כלפי לקוחו, שמכוחה נידרש עורך-הדין, בין היתר, למלא אחר הוראות לקוחו ואף לפעול לטובתו...ואולם משמוצגת בפני עורך-הדין דרישה בכתב של לקוחו לקבל את שעוכב, נידרש עורך-הדין, לפי הוראת סעיף 88 לחוק, להגיש "תביעה" כנגד הלקוח בגין שכר טירחתו או הוצאותיו בתוך שלושה חודשים.

...

בנסיבות אלא אני סבורה כי המבקש צריך לשלם את ההוצאות של המשיב לאור ניהולו של ההליך.

לא מדובר בכספים של המבקש אלא בכספים שעל פי החלטתי המקורית הינם של המשיב בעבור צילומים שביצע.

לאור כל המפורט אני דוחה את התביעה ומחייבת את המבקש לשלם למשיב בנוסף את עלויות ההידיינות והוצאות בסכום של 10,000 ₪.

לעורכי הדין מוקנית רק זכות עכבון להבטחת תשלום חוב שחייבים להם לקוחותיהם, ואף זאת במיגבלות שבסעיף 88 לחוק לישכת עורכי הדין" יש להעיר, כי מובן מאליו שהאפשרות לנקוט בזכות העכבון שבסעיף 88 לחוק לישכת עורכי הדין, מותנית בכך שעורך הדין הודיע ללקוחו על קבלת כספי הזכייה עבורו, ואף העביר אליו את הכספים בנכוי רכיב שכר הטירחה.

מסקנה זו מתחייבת מעקרון תום הלב ומביטויו הקונקרטי שלפיו "מעילה בת עוולה לא תיצמח זכות תביעה" כמו גם מהגבלת זכות העכבון בטרם הגשת תביעה לתקופה של 3 חודשים מהמועד שבו דרש הלקוח בכתב "את מה שעוכב". הגבלה זו מניחה ידיעה של הלקוח שעורך דינו קיבל את כספי הזכייה, ובנוסף מניחה שהלקוח קיבל מעורך הדין את הכספים למעט רכיב שכר הטירחה, שכן בהעדרם של אלה, הלקוח אינו יכול להעביר דרישה בכתב לקבלת הכספים, ובודאי שלא דרישה לקבלת "מה שעוכב". במקרה שלפנינו, כספי הזכייה של הנתבעות הועברו מקופת בית המשפט לחשבון הנאמנות של התובע.

בעיניין זה הובאו בע"א (ת"א) 2400/03 ברוש נ' לוי (21.4.05) בהסכמה דברי המלומד ג. קלינג כדלקמן (בסעיף 6(ב)): "ככלל, מן הראוי הוא, 'שעורך דין המקבל עניין לטיפולו, יסכים עם הלקוח על שכר הטירחה ועל מועדי תשלומו. חובת האמון, שחב עורך הדין כלפי לקוחו, טומנת בחובה חובת גילוי. מכוח חובה זו על עורך הדין לגלות ללקוחו מה שכר יהיה עליו לשלם, וזאת בטרם החל את מתן השרות, ולא לאחר סיומו... כאשר אין מודיעים ללקוח את שכר הטירחה מראש, נשלל מהלקוח חופש הבחירה שלא להזקק לשירותיו של עורך הדין, אם שכרו של זה נראה ללקוח גבוה' (ג. קלינג, אתיקה בעריכת דין, עמ' 209-210)". דומה כי מהחובה לנסח הסכם שכר טירחה באופן בהיר ומחובת הגילוי המלא מראש החלה על עורך הדין, נלמדת מאליה החובה הבסיסית יותר להסדיר את שכר הטירחה מראש, ולהבטיח שעניין זה לא יהיה שנוי במחלוקת בין הצדדים בעת מתן השרות.

באותה פרשה צטט בית המשפט העליון (כב' השופט, לימים המשנה לנשיאה, ריבלין) את דבריו האמורים של פרופ' פרידמן, ופסק (בעמ' 32) כי "מקובלת עליי התפיסה שהאחריות לעריכת הסכם שכר טירחה מוטלת, בראש ובראשונה, על שכמו של עורך הדין, ומחדלו בעיניין זה אף כי אינו שולל ממנו את עצם הזכאות לשכר ראוי, הרי עשוי הוא לבוא בחשבון גובה השכר". בעניינינו הגישו שני הצדדים חוות דעת מומחים ביחס לגובה השכר הראוי.

...

יוצא אפוא, שעבור תקופה זו זכאיות הנתבעות לריבית שקלית בסך של 28,109 ₪.

דברים אלה תומכים במסקנה שהעושר שהפיק התובע על חשבון הנתבעות, בכך שהשתמש בכספן כתחליף להלוואה, גבוה יותר מהתחשיב השמרני שנערך לפי חוק פסיקת ריבית, גם לפי החלופה המיטבית של ריבית שקלית.

סוף דבר סיכומם של התביעה ושל התביעה שכנגד הינו כי גם לאחר ניכוי שכר הטרחה שהתובע זכאי לו, על התובע לשלם לנתבעות את מלוא הסכום שנתבע בתביעה שכנגד, סך של 160,000 ₪.

בעיניין זה, חל דין בסיסי אשר שולל את הפיכת הייצוג עצמו ל"בן ערובה" בידי עורך הדין, תוך כפיית שירותיו על צד שאינו מעוניין בהם (ראה האמור בספרו של השופט גבריאל קלינג, "אתיקה בעריכת דין", ההוצאה לאור של לישכת עורכי הדין, תשס"א- 2001, עמ' 158).

ספק גדול בעיני, האם ניתן לעקוף דין כה בסיסי באמצעות טענת עכבון, מה גם שיכולתו של עורך הדין, אשר חב חובות נאמנות כלפי לקוחותיו, להמשיך במתן שירות משפטי הופכת למוגבלת ללא הסכמה ושתוף פעולה של הלקוח.

מאידך, זכותה של המשיבה לעכבון מעוגנת על פי חוק ולפיה היא זכאית להחזיק בידיה את המסמכים הקשורים במבקשת עד לתשלום שכר הטירחה המגיע לה. אין ספק שהמשיבה עמדה בחובתה והגישה תביעה לתשלום שכר טירחה תוך הזמן הקבוע בסעיף 88 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 אשר קובע כדלקמן: "להבטחת שכר טירחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שרותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפיקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ופרט לכספי מזונות לאישה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידיו עקב שרותו ללקוח; ובילבד שהגיש תביעה על שכר טירחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור". בלי להכנס לגופם של דברים ביחס לתביעה לתשלום שכר הטירחה, הרי אין ספק שהתובעת זכאית לתשלום שכר טירחה בעבור טיפולה השוטף, גם אם המבקשת אינה מכירה בסיכום שהיה בין הצדדים בטרם עסקת מכירת המניות של המבקשת.

...

הנתבעת מלינה על כך שיש לדחות את הבקשה בשים לב לכך שקיימת זהות בין הסעד המבוקש בבקשה לבין הסעד המבוקש בתביעה העיקרית.

אינני מקבל טיעון זה שכן הסעד המבוקש בבקשה הוא אחד מני סעדים רבים אחרים המבוקשים בתביעה ובעניין זה כבר נפסק, כי "זהות הסעד" אינה עוד אלא אחת הנסיבות שעל בית-המשפט להביאן בחשבון במתן צו-מניעה זמני; ואם שוכנע, כי מבחינת הדין המהותי עומדת למבקש עילה שהיא לכאורה מבוססת, ושמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו, אין בזהות הסעד הזמני לסעד המבוקש בתובענה בלבד כדי להצדיק הימנעות ממתן הסעד הזמני (רע"א 2059/98 וולטה נ' מדיטרניין בע"מ (פורסם בנבו, 12.11.98)).

לסיכום כפוף להמצאת אישור על ביצוע הפקדה כספית בסך של 1,500,000 ₪ בקופת בית המשפט תעביר המשיבה את המסמכים לידי המבקשת והצדדים יפעלו כדלקמן: המשיבה או מי מטעמה תתייצב עד 7 ימים ממועד ההפקדה במשרדי המבקשת, יחד עם הקלסרים של כלל הפרויקטים.

התובע התחייב לצרף ללישכת עורכי הדין את הסכם שכר הטירחה שנערך בין הצדדים, וכן הסכים להגשת מסמכים בידי הנתבע.

עולה השאלה האם הוא רשאי כנגד חוב לממש זכות עיכבון למשל – אם בכספים ואם בהעברת תיק למשל לעורך דין אחר והתשובה, ככלל, היא בחיוב.

באופן דומה, כמו שמועברים לעו"ד בנאמנות עבור לקוח, למשל, כספי מכר דירה והלקוח לא משלם שכ"ט, האם עורך הדין רשאי לקזז קזוז עצמי מאותם כספים שנתקבלו אצלו בנאמנות את שכר טירחתו? שכן, לכאורה מדובר בעיסקה אחת והסכומים אף קצובים (עת בעיסקה אחת אין חובה כי לשם קזוז שני הסכומים יהיו קצובים), וכן מדובר בתביעה כספית המבוססת על הסכם חוזי ומשכך ניתן לקזז לפי סעיף 53 לחוק החוזים, ובילבד שניתנה הודעת קזוז ללקוח קודם לקזוז (דבר שאין חולק שלא בנמצא).

ודוק; כלל 40 (א) לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) לפיו "עורך דין חייב להודיע ללקוחו ולהעביר כל סכום כסף שקבל עבורו, תוך זמן סביר מעת קבלתו". ס"ק (ב) קובע כי "עיכב עורך הדין, על פי דין, סכומי כסף שקבל עבור לקוחו, או ניכה, על פי הסכם, כספים מתוכם, יודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר", כך שזכות הקזוז של עורך הדין, בשונה מזכות הקזוז בחוזים, חייבת להיות מעוגנת בהסכם (וראו לעניין זה ע"פ 1075/98 מדינת ישראל נ' אופנהיים, פ"ד נו (1) 303).

עם זאת, אין בקביעה זו להוות מעשה בית דין כלפי הנתבע והוא רשאי להגיש תביעה עצמאית להשלמת שכר טירחה, ככל שיש להשלים.

...

הנתבע טוען מנגד, כי דין התביעה להידחות.

סוף דבר.

התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובע סך של 821 ₪, וכן 400 ₪ הוצאות משפט.