זכות עיכבון יכולה להיות באי תשלום

לאחר ששמעתי את עדותו מצד אחד ומנגד לקחתי בחשבון את העובדה כי התובע לא יכול היה לסתור את העד היות ולא בדק את הרכב, מצאתי כי אכן התיקון שבוצע אצל אותו עד, נעשה כתוצאה מכך כי התובע לא תיקן את הטנדר כראוי ולכן היה על הנתבעת לבצע תיקון שלישי ונוסף, הפעם הוחלף מנוע ולא רק שופץ ראש מנוע.

אישור על התשלום יועבר לידי ב"כ הנתבעת, על מנת שגם סכום זה ישולם לתובע על ידי הנתבעת ולא יותר מהסך של 374 ש"ח. גובה האגרה בו חויבה הנתבעת נקבע בהתאם לסכום התביעה הנכון בהתאם לחשבוניות שצורפו ולאחר קזוז הסך של 7,000 ₪ ששולם ולא היה מקום לתבעו.

זכות העכבון יכולה להווצר מכוח הדין, כגון סעיף 31 לחוק המכר, תשכ"ח - 1968; סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות; סעיף 12 לחוק השליחות; סעיף 8(ג) לחוק הנאמנות, תשל"ט - 1979; סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970; סעיף 88 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961; סעיף 9 לחוק השומרים, תשכ"ז - 1967 וסעיף 33 לחוק רשות שדות התעופה, תשל"ז – 1977 (ראו ע"א 5789/04 המשביר הישן בע"מ נ' לוגיסטיקר, פס' ט' לפסק הדין ([פורסם בנבו], 10.6.2007) (להלן: פרשת המשביר לצרכן)).

...

מטעם הנתבעת העיד מי שתיקן את הרכב בסופו של דבר ועדותו עשתה עלי רושם מהיימן ומקצועי.

לאחר ששמעתי את עדותו מצד אחד ומנגד לקחתי בחשבון את העובדה כי התובע לא יכול היה לסתור את העד היות ולא בדק את הרכב, מצאתי כי אכן התיקון שבוצע אצל אותו עד, נעשה כתוצאה מכך כי התובע לא תיקן את הטנדר כראוי ולכן היה על הנתבעת לבצע תיקון שלישי ונוסף, הפעם הוחלף מנוע ולא רק שופץ ראש מנוע.

לא הוכח כי התיקון שבוצע אצל משפץ הגליל ואצל סאמר הינו נזק של עבודת התובע וניתן לקבוע כי ייתכן וגם התובע היה אומר לנתבעת, בסופו של דבר, כי לא ניתן לשפץ את ראש המנוע אלא להחליפו לחדש.

אשר לטענה בעיניין "תיקון" שטרי המטען סבורות המשיבות כי המדובר במהלך המנוגד לכל מושכלות היסוד של דיני שטרי המטען, שאין כל דרך לתיקונם במתכונת שהציעה המבקשת, ולדידן אין זו אלא הדגמה לניסיון (בלתי צליח) של המבקשת לקבל סחורה תוך עקיפת המשיבות ובלא לשלם את חובן.

לב טענתן של המשיבות: כי מוקנית להן זכות עיכבון, הסכמית וסטאטוטורית כאחד, הנסמכת על תנאי ההיתקשרות הקבועים של המשיבות שכל היתקשרות עמן נסמכת עליהן ומהוה קיבול שלהן (נספח ד' לתגובה), ועל היותה קבלן במובנו של חוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974.

סעיף 37.5 להסכם קובע כי למשיבות "תהא זכות עיכבון על כל סוג של ... טובין ו/או שטרי מטען ... להבטחת התשלומים המגיעים לחברתו או כל גוף הפועל מטעמנו לרבות תשלומים בגין משלוחים קודמים ...". סעיף 37.6 מוסיף וקובע כי קבלת ההצעה תהווה הסכמה לקיום עסקת מסגרת מתמשכת, ואת קדימותה הכללית של זכות העיכבון של המשיבות על הטובין האמורים.

ולמען הסר ספק: אפילו הייתי שוקל ליתן סעד זמני, ממילא היה הוא מותנה בנסיבות המקרה דנן בהפקדת מלוא סכום החוב הנטען, כנגזר במקרה זה מיישום האמור בסעיף 11(ג) לחוק המטלטלין; קל וחומר כך שעה שהמשיבות הודיעו בנתיים על כך ששיק שמסרה לה המבקשת על חשבון החוב בוטל בידה, כך שקיימים ספקות באשר ליכולת המשיבות להיפרע מן המבקשת זולת בדרך של מימוש זכות העיכבון הנטענת.

...

סעיף 11(ב) לחוק המטלטלין מורה שאם "עלה שווי המיטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, זכאי החייב לשחרור מקצת המיטלטלין אם הם ניתנים להפרדה לחלקים". ברם מצאנו לעיל כי לא ניתן לשלול בשלב זה טענה ששווי החיוב הרלבנטי עומד על למעלה מחצי מיליון ₪; מה שווי הטובין לא נדע, זולת אמירה כללית שלפיה תכננה המבקשת למוכרו תמורת 200 אלף ₪, כך או כך – הרבה פחות מן החוב.

כל האמור מובילנו למסקנה הבאה, הנעוצה בשילוב סיכויי התביעה לכאורה ושיקולי מאזן הנוחות גם יחד: המבקשת עותרת לסעד זמני, הזהה לצו העיקרי.

הבקשה לסעד זמני נדחית אפוא.

לכן, לו היה מדובר בהחזר כספי ההשקעה, לחייב אמור היה להיות אינטרס ראשון במעלה להפחית בהתאמה את החוב הרשום בספרי החברה שבפרוק כלפי כליל אפיקים, שהרי הותרת ההשקעה בשלמותה על כנה, חייבה את החברה שבפרוק לשלם לכליל אפיקים ריבית בגינה.

סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, עליו מסתמך עיני, קובע כי "קיבל הנפגע עקב החוזה נכס של המפר שעליו להחזירו, תהא לנפגע זכות עכבון באותו נכס כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המפר עקב ההפרה." תרופת העכבון נתונה אפוא למי שניפגע מההפרה, ולא למפר.

על כן, זכות העיכבון אינה יכולה לעמוד לעיני.

...

כך למשל נפסק בע"א 767/77 גבי בן חיים נ' יוסף כהן, פ"ד לד(1) 565, 572 (1979)‏‏ כי "מן המפורסמות הוא שכדי להסיק ויתור מהתנהגותו של אדם, חייבת התנהגות זו להיות ברורה, החלטית ושאינה משתמעת לשתי פנים, וזאת לא נוכל לומר בנידון דידן." ברוח דומה נפסק בע"א 265/84 חיה שרה מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 163, 168 (1986)‏‏ כי לצורך הסקת מסקנה בדבר ויתור נדרש "גילוי דעת מפורש על ויתור של ממש". ראה גם ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל בפסקה 11 (נבו 11.10.2012), שם נפסק כי‏‏ "אכן, התנהגותו של צד לחוזה עשויה ללמד לעיתים כי הוא ויתר על זכות שהוקנתה לו לפיו ... אולם, מסקנה בדבר ויתור כזה היא מסקנה מרחיקת לכת ועל כן חייב הטוען לויתור להציג ראיות מוצקות וברורות לביסוסו." מצג כזה של ויתור על החוב לא קיים כאן, אפילו לא בקושי.

לעומת זאת, הנימוק הכלכלי מבוסס על הטענה שחיי המסחר מבוססים על זכות הקיזוז ולכן פגיעה בזכות הקיזוז תפגע בסופו של דבר ביכולתם של חייבים לקיים פעילות עסקית שוטפת בתקופה שקדמה לפתיחת הליכי חדלות הפירעון לגביהם.

סיכומו של דבר, מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, דין הבקשה להתקבל.

המבקשת מדגישה כי היא מבקשת פסק דין חלקי על סכומים שאינם שנויים במחלוקת בסך 900,000 ₪ ולגבי הטענה שהעלתה בהקשר זה המשיבה, לפיה המבקשת לא מסרה את כל דוחות הבצוע הגרפיים, טוענת המבקשת כי מסרה את כל הדוחות למעט אחד או שניה עד לתאריך 32/05/2016 (כך במקור) שאז החלה להבין שהמשיבה מפרה את התחייבויותיה ועל כן עמדה לה זכות עכבון לגרפים המקוריים.

בהתאם לתקנה 14(א) לתקנות בתי המשפט [אגרות] התשס"ז – 2007, בעל הדין הטוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, צריך לצרף לתובענה בקשה לפטור בצרוף תצהיר שיפרט בו את רכושו (רכוש בן זוגו ורכוש הוריו), ומקורות הכנסתו בששת החודשים שקדמו לתאריך הבקשה.

...

משלא נפרשה תשתית ראייתית, ולו תשתית מינימלית בדבר המצב הכלכלי של המבקשת, אין מקום להיעתר לבקשה לפטור מאגרה.

הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בגין בקשה זו בסך 3,000 ₪.

דא עקא, ששאלת קיומו של ההיתר איננה יכולה להקנות למשיבים זכות להוסיף ולהחזיק בדירה בלי לשלם דמי שימוש, ודומה שיש מידה לא מבוטלת של חוסר תום לב בטענה זו שתכליתה המשך השמוש בדירה על ידי המשיבים.

זכות העכבון יכולה להווצר מכוח הדין, כדוגמת סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974 (להלן: חוק הקבלנות); סעיף 8(ג) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979; סעיף 12 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965; סעיף 88 לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 וכיו"ב (ראו: ע"א 5789/04 המשביר הישן בע"מ נ' לוגיסטיקר בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה ט' (10.6.2007) (להלן: עניין המשביר).

...

על יסוד הרקע העובדתי שמסביר את זכותם להחזיק בדירה, טוענים המשיבים שאין בסיס לבקשת הנאמנת ויש לדחות את הבקשה.

במצב זה, אינני רואה יסוד לאישור אותו הסדר והבקשה לאישורו – נדחית.

אשר על כן אני קובע כדלהלן: הסכם 2019 שבמסגרתו נמסרה למשיבים החזקה בדירה בלי חבות בדמי שכירות מבוטל החל מיום מתן הצו – 22.9.21.

המשיבים ישלמו לקופת הנשייה דמי שכירות בגין השימוש בדירה בסך של 8,000 ₪ לחדש החל מיום 22.9.21 ועד לפינוי הדירה.