ב"כ התובעת מסר כי לא ניתן להעלות "כל טענה שהיא" בטרם עיין בתיק האישי, ובקש שלא לקיים את הישיבה שסוכמה כדלקמן: "נעביר את התיק האישי תוך 7 ימים ונמתין לקבלת היתייחסות העובדת תוך 7 ימים לבקשת בא כוחה.".
ביום 19/02/2010, שלח ב"כ התובעת מכתב למר סימון בו אישר את קבלת תיקה האישי של התובעת, וכן הלין, בין היתר, על כך שבית החולים קבע עובדה בדבר הפסקת עבודתה מבלי שהשימוע הושלם, באופן חד צדדי, שרירותי ושלא כדין.
עמדת בית החולים במכתבו מיום 26/02/2020, לפיה מאחר וחלף כחודש ימים מיום משלוח התיק האישי ולא התקבלה היתייחסות מב"כ התובעת משמע שהתובעת "מיצתה" את זכות השימוע, אין לה על מה להתבסס והיא נדחית.
...
ביום 26/02/2020, השיב מר סימון לב"כ התובעת במכתב בו ציין, בין היתר, כי בית החולים הסכים לקיים שימוע בעניינה של התובעת "לפנים משורת הדין", על אף שהפסקת עבודתה נעשתה בשל הגיעה לגיל פרישה, וכי מאז ישיבת השימוע מיום 10/01/2020 חלף חודש ימים במהלכם לא ניתנה התייחסות כלשהי מטעם ב"כ התובעת, ובהעדר התייחסות "הבנו" כי התובעת מיצתה את זכותה לשימוע ואין בכוונתה להעלות טיעונים נוספים, וכי "בנסיבות אלה ולאחר שנשקלו כל טענות מרשתך כנגד הפסקת עבודתה בשל הגעתה לגיל הפרישה, לא מצאנו כי יש בטענות אלה כדי להצדיק את הארכת עבודתה מעבר לגיל פרישה.".
ביום 25/03/2020 הוגשה התביעה דנן.
לאור כל המפורט לעיל, תביעת התובעת בגין פיצוי בשל בגין התעמרות, הטרדה, פגיעה ופרסומי דיבה, נדחית.
לסיכום, תביעת התובעת מתקבלת בחלקה בלבד וכאמור בסעיף 46 לעיל, כך שעל הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין, בסך של 25,000 ₪, אשר ישולם תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
בנסיבות העניין, ולאור הפער בין הסכום הנתבע לסכום שנפסק, וכן לאור דחיית כל טענות התובעת בתביעתה כנגד הנתבע מלבד טענה אחת, לא מצאנו מקום לפסיקת הוצאות.
