זכות עיון בחומר חקירה שאינו רלוונטי

עוד צוין כי המחלוקת בעניינינו עוסקת למעשה רק בחומר שאינו רלוואנטי לאישום – שכן לנאשם מוקנית זכות עיון בחומר רלוואנטי – אלא אך בשאלה אם יש ליידע את הנאשם, במסגרת רשימת חומרי החקירה, על עצם קיומו של החומר.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהחלטה נושא הבקשה לדיון נוסף ובטענות המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הווה אומר, צווים שיפוטיים עשויים להיחשב כחומר מודיעין אם "הוצאת הצו או האמור בו משקפים מידע המבטא את תוצרי העבודה של רשות מודיעין" (פסקה 37 להחלטה נושא הבקשה לדיון נוסף); ובמקרים מתאימים תקום הצדקה שלא לציין במפורש שפריטים מסוימים ברשימת חומרי החקירה הם "צו". על כן, ההחלטה נושא הבקשה לדיון נוסף כוללת חידוש פסיקתי ביחס לפרשנות המונח "חומר מודיעין" ולמידת הפירוט הנדרשת לגבי חלק מהפריטים ברשימת חומרי החקירה – ואולם, בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי מדובר בהלכה שעומדת בתנאים המחמירים לקיומו של דיון נוסף.

הבקשה נדחית אפוא.

יחד עם זאת, נקבע כי הגישה המרחיבה ביחס לזכות העיון בחומר חקירה אינה חסרת גבולות ואין משמעה התרת הרסן ל "מסע דיג" שתכליתו אינה ברורה.

כך גם בבש"פ 1378/20 יניב זגורי נ' מדינת ישראל (07.04.2020) שם נקבע כי: "ברי הוא, לטעמי, כי הזכות הסיטונית אשר מוקנית לנאשם מכוחו של סעיף 74(א) לחסד"פ עוצבה – מחמת היקפה הרחב – כמוגבלת לחומרים הנמצאים בליבת המשפט הפלילי המתנהל נגדו, שלא ניתן לפקפק בהיותם רלבאנטיים לאותו משפט. זאת, להבדיל מכל אותם חומרים אשר יכול שיהיו רלבאנטיים למשפטו של הנאשם – בהתקיים תנאים או נסיבות כאלה או אחרים – ושגם יכול שלא יהיו רלבאנטיים כלל, ולא יהא בהם כדי להועיל להגנת הנאשם. במלים אחרות: הזכות הסיטונית לעיון ולהעתקה, שהיקפה הוגבל על ידי המחוקק ל"חומר החקירה", מוקנית אך ורק בקשר ל"ברי", להבדיל מ"שמא".

...

האם אותן השוואות שנעשו בהתאם לכללי ההסמכה מהוות "חומר חקירה"? אני סבור כי התשובה לכך היא שלילית.

לעניין זה נאמר בבש"פ 9322/99 הנ"ל כי " לא כל ספקולציה מרחיקת לכת של הסניגור עשויה לשמש תשתית מספקת להגדרת חומר חקירה, ואין די בתקווה בלבד כי בתיק מסוים יימצא חומר שעשוי להועיל לסניגוריה, כדי להכניס את החומר בגדר חומר חקירה" על יסוד מקבץ האמור, הערר מתקבל.

החלטתו של בית משפט קמא מבוטלת והבקשה לעיון בחומר חקירה שהוגשה על ידי המשיבים נדחית בזאת.

דיון והכרעה המונח 'חומר חקירה' לא הוגדר בחוק אך זכה להגדרה בפסיקה, ונקבע כי "הרציונל שבבסיס הגילוי הוא חקר האמת וזכות הנאשם להליך הוגן. השלב הראשון בבחינת בקשה במסגרת סעיף 74 הוא בחינת הרלבנטיות של החומר לאישום על פי פוטנציאל ההגנה של הנאשם, מבחן המתפרש על דרך ההרחבה" (בש"פ 5545/13 מדינת ישראל נ' שימשילשווילי (15.8.2013)).

"זכותו של נאשם לעיין בחומר חקירה הנוגע לאישום נגדו נובעת מזכותו למשפט הוגן וכוללת את הזכות לעתור לקבלת חומר שלא הועבר לידיו... ואולם, כמו כל זכות אחרת, גם הזכות לעיין בחומר החקירה אינה זכות מוחלטת, והיא אינה חלה על כל חומר באשר הוא. המבחן שנקבע לעניין זה בפסיקה הוא מבחן הנגיעה של החומר לאישום, במסגרתו נידרש "יסוד של ממש להשערה או לתקווה של הנאשם כי החומר אכן ישפיע על בירור האישום נגדו" (בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (3) (2000)).

...

בנסיבות אלה אני סבורה כי אין במידע, לגביו עותר המבקש להכריז "חומר חקירה" בכדי לגלותו, פוטנציאל של סיוע להגנתו.

עוד אני סבורה, כי אף טענת ב"כ המבקש, לפיה העובדה שמדובר בעדות יחידה של המתלוננת, קרי בגרסתה אל מול גרסת המבקש, אינה מצדיקה בנסיבות העניין את גילוי החומר המבוקש על ידו תוך הגדרתו כחומר חקירה.

משכך אני קובעת כי לא מדובר בחומר חקירה, ועל-כן הבקשה נדחית.

בבש"פ 91/08 מדינת ישראל נ' שיבלי (נבו, 13.2.2008) נקבע – "כל חומר הקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרשת במהלך האישום הפלילי, הנו 'חומר חקירה'". בדומה נפסק בבג"צ 1885/91 אלי צוברי נ' פרקליטות מחוז תל אביב ואח' (נבו, 12.6.91)- "כל ראיה העשויה להיות רלבאנטית לשאלות העומדות להכרעה במשפט, במישרין או בעקיפין, בין שהיא תומכת בגרסת התביעה ובין שהיא לכאורה עומדת בסתירה לה, ובין אם היא נראית ניטרלית לגבי השאלות השנויות במחלוקת, חייבת להיכלל בחומר החקירה העומד לעיון הסניגוריה". עם זאת, גם להיקפה הרחב של זכות הגילוי והעיון, נקבעו סייגים והגבלות.

בבג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4) 625, 633 (2003) נפסק, כי הגישה המרחיבה בעיניין זכות העיון בחומר חקירה אינה חסרת גבולות, שכן היא עלולה שלא לתרום להגנת הנאשם ואף לפגוע בזכויות המוגנות של אחרים באופן לא מידתי וללא הצדקה.

...

לטענתו, גם חומר שאינו נמצא פיזית בתיק החקירה, אך נמצא בהישג ידן או בשליטתן של רשויות אכיפת החוק או שצריך להימצא בידי התביעה, יכול להיחשב כ"חומר חקירה" כהגדרתו בסעיף 74 לחסד"פ. לטענת ב"כ המשיבה, דין הבקשה לדחייה על הסף, שכן המסמכים המבוקשים אינם עונים להגדרה "חומרי חקירה". לגופה של הבקשה נטען ביחס לדו"חות סיכום אירוע שנערכו בידי ע"ת מר מונטויה והמפקחת הגב' זיגרון, שהם בגדר תרשומת פנימית שהמאשימה לא נדרשת להעביר.

בנסיבות אלה, משמדובר בתרשומות פנימיות, שאינן כוללות נתונים שלא עמדו לעיון המבקש, המשיבה פטורה מגילוי ודין הבקשה ביחס למסמכים אלו להידחות.

במצב בו המבקש הודה בעובדות שנמסרו בתלונה, מה התועלת שתצמח לו מקבלת פירוט תלונות אחרות שהגישה המתלוננת, אף אם יתברר שבמתלוננת סדרתית עסקינן וכיצד החומר ישפיע על בירור האישום נגדו ? לאור האמור – היעדר זיקה לאישום והעובדה שלמאשימה אין שליטה על המידע המבוקש– אני מורה על דחיית הבקשה.

דין הבקשה ביחס לנהלי החקירה להידחות אף בהעדר ראיה כלשהי לטענה שהחקירה נערכה בניגוד לנהלים.

אין כל אינדיקציה לפעולה בניגוד לנהלים ומדובר בבקשה שתכליתה יציאה ל - 'מסע דיג', שהיא אסורה במסגרת סעיף 74 לחסד"פ. סוף דבר לאור המקובץ אני מורה על דחיית הבקשה.

בבש"פ 91/08 מדינת ישראל נ' שיבלי (נבו, 13.2.2008) נקבע – "כל חומר הקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרשת במהלך האישום הפלילי, הנו 'חומר חקירה'". בדומה נפסק בבג"צ 1885/91 אלי צוברי נ' פרקליטות מחוז תל אביב ואח' (נבו, 12.6.91)- "כל ראיה העשויה להיות רלבאנטית לשאלות העומדות להכרעה במשפט, במישרין או בעקיפין, בין שהיא תומכת בגרסת התביעה ובין שהיא לכאורה עומדת בסתירה לה, ובין אם היא נראית ניטרלית לגבי השאלות השנויות במחלוקת, חייבת להיכלל בחומר החקירה העומד לעיון הסניגוריה". עם זאת, גם להיקפה הרחב של זכות הגילוי והעיון, נקבעו סייגים והגבלות.

בבג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4) 625, 633 (2003) (להלן: עניין התובע הצבאי הראשי) נפסק, כי הגישה המרחיבה בעיניין זכות העיון בחומר חקירה אינה חסרת גבולות, שכן היא עלולה שלא לתרום להגנת הנאשם ואף לפגוע בזכויות המוגנות של אחרים באופן לא מידתי וללא הצדקה.

...

לגופה של בקשה – למעלה מן הדרוש, דין הבקשה להידחות אף לגופה.

דין הטענה להידחות.

סוף דבר לאור המקובץ אני מורה על דחיית הבקשה.