התובע מפנה להילכת ינון (ע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' מאג'דה קרעאין ואח' (1.9.2004)), שם נפסק כי "אין מקום להחיל על תאונת עבודה, שאירעה בשל התרשלותו של מעביד ישראלי במפעל בבעלות ישראלית הממוקם בשטחו של ישוב ישראלי בגדה המערבית את הדין הירדני – אף אם הנפגע או הנפגעת הם תושבים פלסטינאים".
לענין ההתיישנות, טוען התובע כי לפי החוק הישראלי, תקופת ההתיישנות היא 7 שנים, וזו לא חלפה, וגם אם יחול הדין הפלסטינאי, בסעיף 125 לחוק העבודה הפלסטינאי נרשם ש"לא יועבר הפצוי בגין תאונת עבודה מבלי לקבל פצויי פיטורים המגיע לעובד" וכי פצויי פיטורים שולמו לתובע רק ביום 10.8.18.
"הכפפת העוולה לדין מקום ביצועה מבוססת על עיקרון הטריטוריאליות. יסודה כאמור בהנחה שבטריטוריה נתונה חל רק דין אחד אשר מסדיר את כל הפעולות של כל המצויים באותו השטח. כך מובטחים השויון והאיזון בין זכויות הפרטים, כך נוצרות ציפיות של הפרטים בדבר הדין החל על פעולותיהם, וכך ניתן לעמוד על זיקה אובייקטיבית בין הטריטוריה לבין העוולה, זיקה המצדיקה את החלת דינה של אותה הטריטוריה. אלא שהמשטר המשפטי ביישובים הישראליים בשטחים המוחזקים הוא חריג לעקרון הטריטוריאלי, וחריג זה הוא העומד ביסוד הצורך להפעיל את החריג לכלל המחיל על עוולה את דין מקום ביצועה. (ע"א 1432/03 ינון הנ"ל).
...
"הדין אשר ראוי להחילו בנסיבות המיוחדות של המקרה הוא הדין הישראלי, שהוא הדין בעל העניין האמיתי בהסדרת דפוסי העבודה ודפוסי ההתנהגות בכלל בשטחם של אותם היישובים בשטחים. זיקתה של מדינת ישראל לאירוע אינה מתמצית, כפי שמציגה זאת המערערת, בהיותה מדינת תושבותו של המזיק"
"סוף דבר, נותרנו ובידנו הכלל שלפיו הדין החל על העוולה הוא דין מקום ביצועה. לכלל האמור נכיר בחריג שעל-פיו לא יהא זה צודק להחיל את דינו של מקום ביצוע העוולה במקום שבו הקשר בין מקום ביצוע העוולה לעוולה הוא מקרי. במקרה חריג – ונדיר – שכזה יהיה על בית-המשפט להחיל את דין המדינה שלה הקשר ההדוק ביותר לאותה העוולה. אכן, קיומו של חריג שכזה מוסיף, מטבע הדברים, עמימות לדין; יהא זה תפקידו של בית-המשפט להבהיר בהדרגה עמימות זו בעת שיבוא ליישם בכל מקרה ומקרה את הכלל ואת החריג לו."
יישום הלכת יינון על התביעה שלפניי מחייב את אותה קביעה, לפיה הדין החל הוא הדין הישראלי.
סוף דבר
אני מורה על מחיקת נתבעת 2, בשל תניית שיפוט ייחודית שאינה בית משפט זה. אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת 2 בסך 3,000 ש"ח. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
אני דוחה את בקשת הנתבעת 1 במסגרת כתב הגנתה, לסלק על הסף התביעה נגדה.
