זכות עובד לקבל תשלום על נעליים

לעניין זה דברי בית הדין הארצי שאישר את ההלכה לפיה אין בית הדין לבלרו של צד שבחר שלא לכמת את תביעתו, בר"ע (ארצי ) 28205-05-18 hafz adil - עין גדי תיירות - שותפות מוגבלת (נבו 07.08.2018): "גמול שעות נוספות - בית הדין האיזורי דחה את תביעת המבקש לגמול שעות נוספות בהיבט המהותי ובהיבט הדיוני גם יחד. מלכתחילה הגיש המבקש תביעה שנסמכה על החזקה הקבועה בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר עקב אי הצגת דוחות נוכחות. דוחות הנוכחות צורפו לכתב ההגנה ולטענת המבקש, שאינו חולק על נכונותם, הם מצביעים על תשלום בחסר.

אולם, לגוף העניין בחן בית הדין את הדוגמאות שהוצגו לתשלום בחסר, תוך היתייחסות לעדות מטעם המשיבה על מתכונת עריכת החישובים ומתן משקל להפסקות שיש לנכות משכר העבודה בהתאם לצוו ההרחבה והגיע לכלל מסקנה כי למבקש אף שולם תשלום ביתר בחלק מהחודשים וכי בגין עבודת שעות לילה "עולה כי התובע קיבל תמורה אף מעבר למה שהיה זכאי, שכן בגין השעה השמינית קיבל 200% (תוספת של שעה כאמור) ולא 125%" (סעיפים 24 ו – 26 לפסק הדין).

האם התובע זכאי לתשלום החזר הוצאות עבור בגדי עבודה? לטענת התובע, בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף העץ היה על הנתבע לשאת בתשלום עבור בגדי עבודה (2 חולצות, 2 זוגות מכנסיים, 2 זוגות נעלי עבודה).

...

להלן הפלוגתאות בהן עלינו להכריע במסגרת התביעה העיקרית: א. האם יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי ? האם קיבל התובע הודעה על תנאי עבודה? מתי התחיל התובע לעבוד אצל הנתבע? עד מתי עבד התובע אצל הנתבע? והאם התובע עבד אצל הנתבע בתקופה בה היו לו אישורי מחלה בשנת 2017? מה היה שכרו הקובע של התובע? (האם 5,000 ₪ נטו/5,700 ₪ ברוטו כטענתו או שכר מינימום שעתי כטענת הנתבע)? מה תוקפם של כתבי הויתור עליהם חתם התובע? האם חל על הצדדים צו הרחבה או הסכם קיבוצי בענף העץ? מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין התובע לבין הנתבע והאם זכאי התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת? האם זכאי התובע לחלף הפקדות לקרן פנסיה? האם זכאי התובע להוצאות נסיעה? האם זכאי התובע לדמי הבראה? האם זכאי התובע לפידיון חופשה שנתית? האם זכאי התובע לתשלום בגין שעות נוספות? האם זכאי התובע להפרשי שכר ? האם התובע זכאי לדמי ביגוד? להלן הפלוגתאות בהן עלינו להכריע במסגרת התביעה שכנגד? האם קיבל התובע מהנתבע הלוואות במהלך התקופה בה עבד אצלו והאם נותר חייב לנתבע כספים בגין הלוואות אלו? האם לקח התובע אביזרי פירזול מעסקו של הנתבע והאם עדיין לא שילם בגין אביזרים אלו? האם יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי? לטענת הנתבע, התביעה הוגשה בשיהוי בן שלוש שנים, ואף מבלי שהתובע הקדים פנייה לנתבע.

סוף דבר- משקיבלנו את התביעה בחלקה, הרינו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סכום של 7,500 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד.

מסכומים אלה, יקזז הנתבע סכום של 12,850 ₪ בגין רכיבי התביעה שכנגד, בהם מצאנו ממש.

הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד- לנוכח התוצאה אליה הגענו, בה התביעה העיקרית נדחתה בחלקה הארי וכך גם התביעה שכנגד, שקלנו שלא לעשות צו להוצאות אולם בסופו של דבר ובשים לב לכך שמצאנו כי לפחות בנוגע לחלק מהרכיבים בחר הנתבע להעלות טענות שהתבררו כלא נכונות בעליל וכן בהינתן כי הנתבע מסר לתובע תלושי שכר מטעים וכן מנע ממנו הפקדות פנסיוניות, על כל המשתמע מכך, החלטנו לחייבו לשלם לתובע גם את הסכומים הבאים: סכום של 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

על פי הפסיקה, כספים ששילם המעסיק לעובד והוא לא תבע אלא בדיעבד ולאחר שהוגשה נגדו תביעה לתשלום זכויות, חזקה ששולמו על דעת המעסיק ובהסכמתו.

נוסף לכך יצוין, התובע סיים את העסקתו במשאבים בשנת 2015 ולפיכך זכאי לימי הבראה שנצטברו לו רק בשנתיים האחרונות להעסקתו שם, אך תחשיבו אינו מתחשב גם בנתון זה ואינו מיפרט את ימי ההבראה שנצברו בתקופה זו אל מול התשלום שקבל.

נסיבות סיום העסקת התובע לטענת התובע, לאחר סיום ההיתקשרות בין משאבים לעירייה הוא עבר לעבוד בפורד שלמעשה נכנסה בנעליה של משאבים.

...

בהמשך לאותה דרך בה הלכנו עד כה התוצאה היא שרכיב ניכוי מס ביתר נוכה שלא כדין.

לפיכך, טענת משאבים שיש לקזז לתובע דמי הודעה מוקדמת נדחית.

סוף דבר על משאבים לשלם לתובע סך של 13,385 ₪ בגין ניכוי שלא כדין.

לפי הנתבעת, מאחר והתובע הפסיק לשלם את דמי הגמולים שנים רבות לפני המועד, הוא זכאי לקיצבה בסך 11,054 ₪ בלבד, מתוכה כאמור בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מועבר אליו סך של 3,500 ₪ והיתרה לקופת הפש"ר. במסגרת הבקשה טענה הנתבעת, כי נסיבות העניין מצדיקות חיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה ככל שהתביעה תדחה, שכן לטענתה מדובר בהליך סרק וסכויי התביעה להיתקבל הם נמוכים, כאשר בשנים האחרונות ניהל התובע כנגד הנתבעת הליכים משפטיים בערכאות שונות, אליהם "גרר" את הנתבעת בעל כורחה וגרם לה להוצאות משפטיות מיותרות שלא כוסו.

כמו-כן נטען, כי הנתבעת לא הפניתה ולו למקרה אחד בו חויב התובע בעבר בהוצאות שלא שולמו על ידו.

משכך, ונוכח מעמדה הנעלה של זכות הגישה לערכאות ביקש התובע לדחות את הבקשה, תוך חיוב הנתבעת בהוצאות.

...

ובהמשך – "6.6. בדברנו בתושבי ישראל, השיקול העיקרי והראשוני לחיוב בהפקדת ערובה טמון בבחינה מוקדמת של סיכויי התביעה. ככל שאין לשלול את סיכוייה, לא יחויב התובע, גם אם אביון ודל הוא בהפקדת ערובה" לאחר שעיינתי בבקשת הנתבעת, בתגובת התובע ובכלל החומר המצוי בתיק, וכן לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים ואיזונם הגעתי לכלל מסקנה, כי בהליך דנן מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות קבלת בקשת הנתבעת לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בהליך, כפי שיפורט להלן.

סוף דבר על יסוד האמור, דין בקשת הנתבעת לחיוב התובע בהפקדת ערובה – להתקבל.

התובע ייצג את הנתבעת בנסוח מיסמך ההעברה וחתום עליו במסגרת "אישור עו"ד". על פי האמור במסמך ההעברה, נכנסה שיכון ובינוי לנעלי סאן פאוור.

סעיף 3 להסכם שכר הטירחה מיום 29.1.2013 קובע כדלקמן: "בגין האמור לעיל ישולם לך שכר טירחת עו"ד בגובה של 5,000 ₪ לא כולל מע"מ שישולם בעת החתימה על הסכם זה. ועוד 20% (עשרים אחוז) לא כולל מע"מ מכל תקבול ו/או השבה בפועל של דמי ההוון ממינהל מקרקעי ישראל למושב בית הגדי. תוך 7 ימים מיום קבלת התקבול בפועל". מכאן, שמלשון ההסכם נלמד כי שכר טירחה ישולם לתובע " מכל תקבול ו/או השבה בפועל". בעניינינו, לא הוכחו תקבול או השבה בפועל, ודי בכך כדי לקבוע כי לא קמה לתובע זכות לקבלת תשלום.

ואולם, סעיף 8 אינו קובע כי כל הפחתה, השבה או זכוי בדמי ההוון יהיו שייכים לנתבעת, כטענת התובע, אלא רק סכומים שיתקבלו בעקבות השגה או ערעור שיוגשו "מסיבות אשר אינן קשורות לפרויקט הסולארי לאחר מועד קבלת רישיון הייצור הקבוע". על כן, אין קשר בין הסכומים ששולמו על ידי שיכון ובינוי כדמי הוון בגין הפרויקט לבין סכומים שיתקבלו בעקבות השגה או ערעור שאינם קשורים לפרויקט הסלולרי.

...

סוף דבר מכל האמור, התובע לא הוכיח תביעתו ודינה להידחות.

על כן אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד והוצאות בסכום כולל של 65,000 ₪.

נכויים שלא כדין התובעת טוענת כי הנתבעת נכתה משכרה שלא כדין את הסכומים הבאים: בחודש פברואר 2019 - סך של 214 ₪ בגין "חנות מיפעל" בחודש מאי 2020 – סך של 348 ₪ בגין "נטו שלילי" בחודש יוני 2020 – סך של 374 ₪ בגין "מפרעת" הנתבעת טוענת כי התשלום הראשון בסך 214 ₪ הנו עבור רכישת נעליים לבקשת התובעת, כי התשלום השני בסך 348 ₪ הנו דמי ביטוח לאומי שנגבו ביתר ויחזרו לתובעת, ואילו התשלום השלישי בסך 374 ₪ הנו עבור תשלום יתר בחודש פברואר 2020.

על כן, התובעת זכאית גם להחזר סך זה בסך 348 ₪; שלישית לעומת זאת, הנכוי בסך 374 ₪ נעשה בעקבות טעות ברורה ומובהקת בשכר ששולם לתובעת בפברואר 2020, כפי שעולה מהפער בין הסך נטו שהיתה אמורה התובעת לקבל לפי תלוש שכר, לבין מה ששולם לה כפי שעולה מההמחאה שצרפה הנתבעת (נספח 5 לכתב ההגנה).

...

לדעתנו, הגרסה שמסר מלול בחקירתו היא הנכונה, דהיינו בניגוד מוחלט לטענות הנתבעת, מלול כלל לא חתם על ההודעה לעובד, ומאחר שלצד החתימה מופיע במפורש השם "צחי מלול", ומאחר שהנתבעת לא נתנה כל הסבר לעניין זה וגם לא תיקנה והסבירה מי הוא זה שחתם על ההודעה, הרי שלכאורה מתחייבת המסקנה כי חתימת המעסיק בתחתית ההודעה אינה חתימה אותנטית; שנית מלול אמנם טען כי החתים את התובעת על טופס ההודעה לעובד, אך שוב בניגוד מוחלט לאמור בתצהירו, בעדותו בפנינו טען שלאחר שהחתים אותה על ההודעה הוא לא מסר לה אותה, אלא מסר אותה למשאבי אנוש (עמ' 23 ש' 2).

משקבענו כי השכר המוסכם והנכון של התובעת היה 38 ₪ נטו, ולא כפי שנרשם בתלושי שכר (29.5 ₪), הרי שאכן יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי ברכיב זה. בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין זה (ע"ע 3565-11-19 קייטרינג השרון נ' קליימן (6.1.21)) אנו קובעים כי על הנתבעת לפצות את התובעת ברכיב זה בסך 3,000 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך 3,600 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.