זכות נאמן בפשיטת רגל לעיין בתיק דין משמעתי לשכת עורכי הדין

כאשר עומת הנתבע עם עדותה של עו"ד קופלר לא ידע כיצד להסביר את הפער וניסה להיתחמק בהסברים לא משכנעים ובהמשך אף טען כי עו"ד קופלר משקרת: "אתה מפנה אותי לעדותה של עו"ד גב' קופלר, עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 21, שם היא משיבה שהסכם ההלוואה היה להבטיח שמר זגורי לא יוכל למכור את הנכס אלא אם כן הוא מעביר להם מחצית מהזכויות... וכן בעמ' 13 מול שורה 18 ואילך, שם היא מציינת שאם הייתי רוכש את המחצית של הזכויות של ההורים, הם היו צריכים לשלם מיסים ושואל אותי אם כל מה שנכתב כאן לא נכון, אני משיב לך מה שהיא כותבת זה שהיא עשתה את הסכם ההלוואה זה היה מצידה שמרוב שהיינו חברים כל כך טובים, יש מצב שהם היו מוותרים על עריכת הסכם אם היא הייתה מאפשרת לנו. התובעת עצמה עמדה על הדוכן ואמרה שהיא לא ישנה ימים ולילות ולא יכלה להרדם כי היא הייתה בטוחה שאין לה שום בטוחה על המחצית הזה וזה הפוך ממה שכותבת עו"ד גב' קופלר, זה לגבי עמ' 12.

כאשר עומתה העדה עם עברה המשמעתי אשר כלל את השעייתה מלשכת עורכי הדין ובסופו של יום שלילת רישיונה לעסוק בעריכת דין, היא השיבה כי היא אינה זוכרת.

הסבר לכך כי העדה טענה שלא זכרה את ההליכים שהתנהלו בבית הדין המשמעתי של הלישכה יכול להיות ניסיון הדחקה ותחושת בושה, או חוסר רצון להישאל על כך בסכסוך שהיא אינה צד בו ואינו רלוואנטי לאותם הליכים.

לשיטתו במהלך השיחות הוא נותר נאמן לסיכום בין הצדדים ולא הכחיש בפני התובע כי ניתנה לו הזכות לרכוש ממנו מחצית הזכויות בנכס, אולם זאת כנגד תשלום (ראה סעיפים 45 ו- 46 לתצהיר הנתבע).

כך גם בדיון שהתקיים בפניי ביום 11.11.18, לאחר שהוברר לי כי כנגד אחד האחים, שאול צפני מיתנהל תיק פשיטת רגל וכי האחות, אושרית צפני, נימצאת בהליך כנוס נכסים, הבעתי דעתי בעיניין אי צרופם של האחים, חרף הגשת התצהירים על ידם: "1. לאחר הישיבה האחרונה התקבלה בקשה של עו"ד גב' ענבל אלוש לוצאטו, להצטרף להליך בהיותה כונסת נכסים שמונתה בעיניינו של שאול צפני. לאור בקשתה התרתי צרופה בהחלטה מיום 15.5.18 במסגרת בקשה 19.

יתרה מכך, גם מעיון בתמלילי השיחות עולה כי התובע והנתבע מדברים על חלוקת הנכס, כאשר התובע מיתעקש על חלוקת הנכס שווה בשווה ואילו זגורי מסכים לחלוקת הנכס כפי שהוא מחולק היום: "מאיר: לא. לא. אני מסביר לך. הוא מצייר את זה רק איך שזה נראה. הוא לא יכול לחלק את זה. הוא לא יכול להזיז את הקירות אחורה ולא להזיז את הקירות קדימה. מה שאני לקחתי, זה מה שאני לקחתי ומה שאתה לקחת, מה שיש לך, זה מה שיש לך." (עמ' 122 למוצגי התובעים).

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה באופן שמוצהר שעל פי ההסכמים שבין התובעים לנתבע, הנתבע רכש רק את החלק של הנכס שבו הוא מתגורר והתובעים אינם מתגוררים, אשר כונה בפי הצדדים: "החלק הצפוני" והמצוי על המקרקעין הידועים כחלקה 219 גוש 6024 רח' ז'בוטינסקי 9 באזור.

בקשת התובעים להצהיר כי הם הבעלים של החלק הנותר שכונה בפי הצדדים: "החלק הדרומי" נדחית מן הסיבות שפורטו לעיל.

בנסיבות שנוצרו, חלף צו המניעה שניתן בשעתו ולפיו מנוע הנתבע מביצוע כל דיספוזיציה בנכס כולו, ניתן צו מניעה קבוע לפיו מנוע הנתבע מביצוע כל דיספוזיציה בחלק שלא נרכש על ידו, בהתאם לפסק דין זה. הנתבע ישלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו פש"ר 5106-01-18 שדמי נ' בן זאב ואח' תיק חצוני: מספר בקשה:39 לפני כב' השופט חגי ברנר, סגן נשיא מבקשת עו"ד ענבל הילי ערה ע"י ב"כ עו"ד יוסי ויגדור משיבים 1. כונס נכסים רישמי תל אביב ע"י ב"כ עו"ד משה סויד 2. עודד בן זאב, בפשיטת רגל בעצמו 3. עו"ד דן הלפרט, נאמן ע"י ב"כ עו"ד נתלי שיש- הררי החלטה

ראה גם את אמרת האגב בעל"ע 17/86 פלונית נ' לישכת עורכי הדין, פ"ד מא(4) 770, 782 (1987)‏‏: "לכאורה, אין מטרת החסינות להעניק ללקוח מגן להסתתר מאחוריו כדי לשלול בעזרתו את שכרו של עורך -הדין או כדי למנוע מעורך -הדין הגנה בסכסוך אחר שנפל בין השניים ...". משמע, במקרים מסוימים, כאשר ניצבים זה מול זה האנטרס הלגיטימי של עורך- הדין להגן על עצמו מפני הלקוח, בין בתביעת רשלנות ובין בהליכים משמעתיים, ואף לתבוע ולגבות את שכר טירחתו מן הלקוח, אל מול טובתו של הלקוח שמבקש להסתיר את המידע מעיני בית המשפט, הדין מכיר בכך כי החסיון איננו חל מדעקרא.

ודוק, החייב אמנם מכחיש כי מדובר במידע הנוגע לרכושו, אך אם מדובר בהכחשת סרק ויתברר בסופו של יום שאכן עסקינן במידע בענין רכושו, הרי שבעמידתו על טענת החסיון הפר החייב את חובתו לנהוג בתום לב בהליך פשיטת הרגל, משום שאחת מחובותיו הבסיסיות היא למסור לנאמן מידע שלם ומלא על רכושו וזכויותיו.

בהקשר זה אף הובעה בת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 1795/88 יצחק וקסברג נ' סילביו נחום, פ"מ תשן(3) 45, 49 (1990)‏‏ (להלן: "סילביו נחום"), הדיעה כי חסיון עו"ד- לקוח כלל איננו חל על מידע בענין רכושו של פושט רגל, אף אם לא מדובר באנטרס אישי של עורך -הדין לעשות שימוש במידע זה: "תשובות לשאלות הנוגעות במישרין לטיבם או למקומם של נכסי פושט הרגל, כולל מידע על תביעות משפטיות, בדרך כלל אינן חסויות, ואין צורך בוויתור של פושט הרגל על החסיון כדי שעוה"ד ישיב עליהן ..." עוד נפסק בענין סילביו נחום כי אם הייעוץ המשפטי שנתן עורך- הדין ללקוח היה בקשר לנכסיו שהוקנו לנאמן במסגרת הליך פשיטת הרגל, אזיי לא יעמוד כל חסיון למכשול, ועורך- הדין חייב להשיב על שאלות הנאמן.

מכל מקום, נוכח המסקנה אליה הגענו לפיה במקרה הנוכחי החסיון לא חל מדעקרא, ניתן להשאיר בצריך עיון את הדברים שנפסקו בענין סילביו נחום.

...

זאת, בשונה מחסיונות אחרים שהם חסיונות יחסיים כגון חסיון רופא, פסיכולוג ועובד סוציאלי, אשר ניתן בנסיבות מסוימות להסירם אם בית המשפט מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על העניין שיש שלא לגלותה (בש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' ליאל שיינר, פ"ד סו(3) 442 (2014), פס' 29‏‏).

מכל מקום, נוכח המסקנה אליה הגענו לפיה במקרה הנוכחי החסיון לא חל מדעיקרא, ניתן להשאיר בצריך עיון את הדברים שנפסקו בענין סילביו נחום.

סיכומו של דבר, ככל שהמסמכים המצויים ברשות המבקשת נוגעים אכן לרכוש ולנכסים של החייב, לא חל עליהם חסיון עו"ד- לקוח ואין מניעה למסור אותם לידי הנאמן.

לענין סמכות בית המשפט, מציג המבקש תזה לפיה בית המשפט רשאי לפסוק הוצאות למתלוננים על פי סעיף 68 לחוק לישכת עורכי הדין, כלל 23 לכללי לישכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשע"ה-2015, היותו של המבקש נפגע עבירה, כמשמעות מושג זה בחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001.

בית המשפט העליון הוסיף ואמר בסיום החלטתו: "בנסיבות אלה, כאשר כל שיש באמתחתו של המבקש הוא פסיקתא מבוססת על פסק דין בהליך משמעתי, שבינו לבין לישכת עורכי הדין, אינני רואה כל פגם בהחלטת בית המשפט קמא להמשיך בהליכי פשיטת הרגל". למותר לציין, כי התוצאה האופרטיבית של ההחלטה של בית המשפט העליון, היא כי הבקשה למתן רשות ערעור, אותה הגיש המבקש שבפנינו – נדחתה; משמעות הדבר היא, כי המבקש ממשיך בהליכי פשיטת הרגל, נכון לאותו מועד של מתן החלטת בית המשפט העליון הנ"ל, קרי: 14.5.17.

בתגובת המבקש מיום 5.3.2019 הוא אומר כי ניתן להמשיך בהליכים בתיק זה. לעומת זאת, בהודעה מטעם הנאמן מיום 7.3.19, נכתב כי "בפתחם של דברים הובהר כי כנגד החייב ניתן צו פשיטת רגל תקף, שריר וקיים, שביצועו לא עוכב. בנוסף, בית משפט של פשיטת רגל הורה על עיכוב ההליך דנן". ביום 17.3.2019 הודיע ב"כ המשיבים 2-3 כי הליכי פשיטת הרגל נמשכים, אך היא מוכנה שיתקיים דיון בתיק כדי לסיימו.

אומנם מוזכר באותו פסק-דין, כי באישום הראשון (הזיוף בפרשת גליל-מימון; שהוספו לאחר מכן כמשיבים 2-3, כדי לאפשר להם נגישות לתיק לצורך הגשת תגובות ועיון בבקשות המבקש), ייקבע בהסכמה כי תבוטל הכרעת הדין בעיניין זה, ויראו את המשיב כזכאי לכל דבר ועניין בפרשה הראשונה של כתב הקובלנה בדין המשמעתי.

בכל מקרה, פסיקתא זו כוחה יפה, אך ורק ביחסים שבין הצדדים להליך בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים על בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין, קרי: לישכת עורכי הדין מחוז תל אביב מול המבקש זילברשלג, ואין לה כל נפקות או משקל בשום ערכאה אחרת, ולא כלפי כל אדם אחר, זולת הצדדים להליך הנ"ל. על פי מושכלות היסוד של עולם המשפט, פסק דין בין א' לבין ב', מחייב רק אותם, ואינו יכול לחייב את ג' ו-ד' [אינני דן כרגע בכללים לגבי חליף או יורש בהליך אזרחי, נושא שאינו רלבאנטי לתיק זה כלל ועיקר].

...

לאור זאת, אני דוחה את כל בקשותיו של המבקש, ללא יוצא מן הכלל.

למותר לציין, ובהמשך לקו שפורט לעיל, אני קובע ומבהיר, כי אין בהליכים שבפניי כדי לפגוע כהוא זה בכל פסק דין או החלטה שניתנו על ידי כל ערכאה שהיא שהמבקש הוא צד לה. לרווחא דמילתא, ולבל יעלה המבקש צל צילו של ספק, אני מבהיר כי כל ההליכים וכל פסקי הדין שניתנו ביחסים שבין המבקש לבין גליל מימון ואריה מימון, הם מחייבים ותקפים לכל דבר ועניין.

אני מחייב את המבקש, ניסים דני זילברשלג, בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כדלקמן: 5,000 ₪ ללשכת עורכי הדין; 15,000 ₪ למשיבים 2-3; 15,000 ₪ לעו"ד ליאור דגן.

ס"ק א(1) לסעיף 44 קובע, כי הלישכה רשאית לדחות את הבקשה לחידוש חברות "אם המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש בה, בנסיבות העניין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאור הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין". חוסר סמכות אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי למשיב סמכות עיון בהרשעות קודמות גם אם התיישנו, וזאת עד לתום תקופת המחיקה.

כך גם את ניסיונו להקיש מהתייחסות הנאמן בפש"ר למעשים שנעשו על ידו וקטלוגם כהסכמי יזמות לגטמיים במסגרת תיכנון מס. לא הליכי פשיטת הרגל, מהם הופטר בשנת 2014, עמדו ביסוד החלטת המשיב לדחות את פנייתו השלישית לחזור לשורותיו.

בהכרעת הדין בתיק בד"מ 54/99 נקבע: "אף בתסבוכותיו הכלכליות של הנאשם אין כדי לשכך את התחושה כי הוא היתעלם ממושכלות יסוד של אתיקה מקצועית ובמעשיו המתוארים הכתים את שמם של צבורי עורכי הדין וביזה את כבוד המיקצוע". ריבוי התיקים המשמעתיים והרשעת העותר בהם היוו אף הם טעם לדחיית בקשתו של העותר לשוב לשורות הלישכה.

ברם, "רהביליטציה של עבריינים לאחר שנשאו את עונשם הנו אינטרס של הפרט ושל החברה גם יחד... ואכן הטבעת אות קלון לכל ימי חייהם בעבריינים שנשאו את עונשם והשתקמו, הגוררת אחריה את פסילתם לצמיתות מלעבוד במקצועם ומלמלא תפקידים מסוימים, פוגעת בזכויותיהם לכבוד ולחופש העיסוק" (על"ע 3761/00 קוסטין נ' לישכת עורכי הדין בישראל, 24.12.01).

...

בהחלטה מיום 17.2.15 (מוצג במ/1) המליץ המשיב לעותר לחדש בקשתו בתום תקופת ההתיישנות "ללא שיש בכך הבטחה לקבלתו". לעומת זאת, ועדת ההתמחות, בפניה הופיע העותר בהמשך לפנייתו השלישית, נושא עתירה זו, המליצה להיעתר לבקשה ולחדש את חברותו של העותר בלשכה על רקע "חלוף הזמן הרב מעת ביצוע העבירות, חלוף תקופת התיישנות ההרשעות, המלצת צוות 51 שניתנה בשעתו והתמורות שחלו בחייו של המבקש...". עיון בפרוטוקול הדיון מלמד, כי המלצה זו התקבלה לאחר התלבטות לא פשוטה של החברים בוועדה ונשמעו דעות לכאן ולכאן.

סוף דבר העתירה מתקבלת באופן שעניינו של העותר יחזור לדיון לפני המשיב אשר ישקול, הפעם, את כל השיקולים הרלבנטיים שמנינו לעיל וייתן החלטה חדשה כטוב שכלו .

כללי לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 35/19, 36/19 מיום 5.5.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד דן מור, עו"ד יוסף קמר, עו"ד ערן לב), במסגרתו נדחה ערעור מטעם המערערת ונתקבל ערעור מטעם המשיבה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב והמרכז (להלן- בית הדין המחוזי) בתיק בד"מ 80/14, הכרעת-הדין מיום 27.11.2018 וגזר-הדין מיום 18.7.2019 (עורכי הדין אב"ד עו"ד מנשה שני, עו"ד אבי לוטן ועו"ד עודד מור).

דא עקא, המערערת עמדה בסירובה להשיב את הכספים עד כי המתלונן נקט נגדה בהליכי הוצאה לפועל, הגיש נגדה בקשה לפשיטת רגל והגיש את תלונתו ללישכת עורכי-הדין.

לצד זאת, "...בבתי הדין המשמעתיים יושבים עורכי דין מנוסים, שכבוד המיקצוע ואמון הציבור בו יקר להם- הוא הענף שעליו הם יושבים, הוא מקור פרנסתם, הוא מקור גאוותם המקצועית, הוא מקור כוחם ומעמדם. על כן ככלל יש לצאת מן ההנחה כי שקלו היטב, בשתי הערכאות, את הנושא שבדיון על כל היבטיו. אכן, העירעור בזכות בגילגול שלישי לבית משפט זה, שאף בעניינים פליליים בתחום המהותי (להבדיל ממעצרים וכדומה) אינו בנמצא, הוא רצון המחוקק, אך פשיטא שיש לשוות משקל נכבד לפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, ולא כל שכן כששתי הערכאות התנבאו בסגנון אחד" (עניין חיים, פסקה ח')).

מעשיה של המערערת חמורים כאדם פרטי וכמייצג הפועל למען לקוחו כנאמן ונוגעים בליבת יחסי האמון הנדרשים לשרור בין עורך-דין לבין לקוחו, היא מן המעשים החמורים שניתן לייחס לעורך דין (בר"ש 4102/16, לעיל).

אכן, מיתחם הענישה בעבירה זו, בנסיבות בהן הורשעה המערערת, לרבות במצרף העבירות הנילוות בהן הועמד לדין והורשעה, לאחר עיון בפסיקה, ועל-יסוד האסמכתאות אשר הובאו על-ידי הצדדים, מתייחס לעונש השעיה בפועל לתקופות שונות- החל משנים מעטות ועד להרחקה לצמיתות מהלישכה, אשר הושתה בעיקר במקרים של עבר משמעתי מכביד וחוסר יכולת מוחלט ליתן אמון בתפקודו של עורך-הדין.

...

לפיכך, לאחר ששקלתי לקולא ולחומרה, בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה- כפי שנקבעו על-ידי בית הדין, אשר ממצאיו וקביעותיו העובדתיים הם העומדים ביסוד הערעור שלפניי- מדיניות הענישה הנוהגת, נוכח עבר משמעתי, תוך מתן משקל משמעותי לאינטרס הציבור ואמון הציבור בקהל עורכי-הדין, בשים לב להליך הערעור ומתחם ההתערבות המצומצם, נחה דעתי להעמיד את עונשה של המערערת על חמש שנות השעיה בפועל בהתאם לגזר-דינו של בית-הדין המחוזי.

סוף דבר, לא שוכנעתי כי נפל פגם בפסק הדין המצדיק את התערבותו של בית-המשפט, לעניין הרשעת המערערת.

אשר על כן, הנני דוחה את הערעור לעניין הרשעתה ומקבל את הערעור על חומרת הדין ומורה על העמדת עונש ההשעיה על חמש שנים בפועל, במצטבר לכל עונש השעיה אחר ובהתאם ליתר הוראותיו של בית-הדין המחוזי בגזר-הדין.