זכות מתנגד לערור רק על החלטה הדוחה התנגדות להיתר

כמו כן, החליטה הוועדה המחוזית לעכב את החלטתה בהתנגדויות, לאור העובדה כי על החלטתה לדחות התנגדויות לגבי המקבץ המערבי הוגש ערר לוועדת המשנה הארצית לעררים.

סעיף 110 לחוק התו"ב קובע: "110. (א) על החלטת ועדה מחוזית בדבר אישור תכנית או דחייתה רשאים לערור

בפני המועצה הארצית כל אחד מאלה: (1) בזכות - (1) שלושה חברי הוועדה המחוזית כאחד; (2) ועדה מקומית או רשות מקומית הנוגעת בדבר; (2) ברשות יושב ראש הוועדה המחוזית - (א) מגיש התכנית; (ב) מי שהתנגדותו לתכנית נדחתה; (ג) מי שהשמיע טענות לפי סעיף 106(ב).

...

גם מטעם זה, דין העתירה להידחות על הסף.

משהגעתי למסקנה כי דינה של העתירה להיות מסולקת על הסף, אינני מוצא מקום להידרש לטענות שהעלו הצדדים לגופו של עניין באשר למתן זכות ערר.

סיכומו של דבר העתירה נדחית על הסף.

לפניי בקשת היתאחדות הקבלנים בוני הארץ (להלן: "היתאחדות הקבלנים" או "ההתאחדות") להתיר לה להצטרף להליך בעתירה מנהלית על החלטת ועדת הערר לתיכנון ולבניה מחוז תל אביב (להלן: "ועדת הערר") מיום 29.12.2020 (להלן: "ההחלטה" או "החלטת ועדת הערר") שביטלה את החלטת הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה תל אביב (להלן: "הוועדה המקומית") לאשר הריסה של שני בניינים קיימים ברחוב לוי יצחק 15-17 בתל אביב הידועים כגוש 6955 חלקות 74 ו-119 (להלן: "המיגרש"), אשר אינם בנויים בקיר משותף והקמה של שני בנייני מגורים חדשים בקיר משותף במיגרש (להלן: "הקיר" ).

בעתירה נטען בתמצית: כי היתערבות ועדת הערר בשקול דעת הוועדה המקומית נעשתה בחריגה מסמכות, בין היתר באשר החלטת הוועדה המקומית נתנה על בסיס שיקול דעתה המקצועי והיא תואמת לקריטריונים לבניה בקיר משותף שנקבעו על-ידי צוות התיכנון של הוועדה המקומית; אישור בקשה להיתר בניה בקיר משותף אינו מהוה הקלה ואינו כפוף להליך של פירסום והתנגדויות, ואינו מקנה זכות ערר לשכנים, אלא מצוי כולו בשקול דעתה התיכנוני של הוועדה המקומית; אין מדובר לפיכך בסטייה מתכנית ולא הייתה סמכות לוועדת הערר להגדיר את החלטת הוועדה המקומית כסטייה מתכנית יש מאין; גם לגופה ההחלטה שגויה.

עמדות הצדדים וטענותיהם בבקשת ההצטרפות בתמצית טענות המבקשת בתמצית לעניין בקשת ההצטרפות סבורה היתאחדות הקבלנים כארגון המייצג של הקבלנים והבונים בישראל שכ- "בעלי זכויות ו/או בעלי עניין בפרויקטים להתחדשות עירונית (גם ברובע 3 בתל אביב) ומהוויים את הגורם המבצע של אלו" הם עלולים להיות מושפעים לרעה מדחיית של העתירה.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות איני סבורה כי עלה בידי התאחדות הקבלנים להראות מהי התרומה הפוטנציאלית שלה לבירור המחלוקת, בשים לב לזהותה, וטענותיה, ולזהות הצדדים להליך משני צדי המתרס: הועדה המקומית ובעלי זכויות במגרש - מצד אחד, וועדת הערר וקבוצת בעלי זכויות במגרשים שכנים -מהעבר השני.

לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית.

נקבע, כי המקור לזכות הערר על החלטת הועדה המקומית בנושא היתרי הבניה מצוי בסעיף 152 לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

נקבע כי על פי סעיף זה, זכות הערר קמה במקרה של דחיית היתנגדות שהוגשה לפי סעיף 149(3) לחוק, שעניינו היתנגדות המוגשת בעקבות פירסום הקלה או שימוש חורג, ואם סעיף 152 לחוק אינו חל, אין מקור אחר המקים לעורר זכות ערר.

נקבע כי במקרה דנן, מבקשת ההיתר לא נדרשה להקלות, כי בקשת ההיתר תואמת את הוראות התוכנית החלה על המקרקעין, ועל כן אין לעורר המתנגד זכות ערר.

לגופו של עניין, הועדה המקומית טענה כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר, שעשתה ניתוח מקצועי ומפורט וקבעה כי הבקשה להיתר תואמת תכנית ומכאן שאין זכות ערר, כי הבינוי המבוקש תואם לבינוי הקיים ולמרקם הצפוי בסביבה וכי אין זכות ערר בטענות קנייניות.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בכלל טענות הצדדים ולאחר שקיימתי דיון בהליך, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

סוף דבר הערעור נדחה.

נטען, כי לא נשלחה לעותרת "הודעה אישית" הנוגעת לחנייה, וכי בהודעה שנשלחה לעותרת דובר רק על הבקשה ל- 6 הקלות, כמפורט לעיל.

למען הסר ספק, אין בידי לקבל את טענת העותרת כי "על פי לשון ההחלטה העקרונית... ככל שהעותרת היתה מקבלת הודעה ומתנגדת לבקשה להקמת החניה בסמוך לקו מיגרש אזי למשיבות 1-2 לא היה כל שיקול דעת לדחות היתנגדותה ולא יכלו לאשר חניה במרווחים". אין מקום לטענה השוללת את סמכותה של הועדה המקומית ומעניקה להתנגדות "זכות וטו", והדברים נכונים בודאי מקום בו אין מחלוקת כי מותרת הקמת מבנה חניה על פי התוכנית התקפה.

למיטב ידיעתי השאלה האם יש זכות להגיש ערר על החלטה החורגת מהנחיות הועדה המקומית עצמה, טרם הוכרעה בפסיקה והצדדים לא הפנו להחלטה בעיניין (ר' לדוגמה ערר (ועדות ערר - תיכנון ובנייה תל אביב-יפו) 1187-11-20 שוורץ נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה רמת השרון (24.01.2021) – בו נדון ערר על חריגה מהנחיות מרחביות מבלי להכריע בשאלת הסמכות).

...

למען הסר ספק, אין בידי לקבל את טענת העותרת כי "על פי לשון ההחלטה העקרונית... ככל שהעותרת היתה מקבלת הודעה ומתנגדת לבקשה להקמת החניה בסמוך לקו מגרש אזי למשיבות 1-2 לא היה כל שיקול דעת לדחות התנגדותה ולא יכלו לאשר חניה במרווחים". אין מקום לטענה השוללת את סמכותה של הוועדה המקומית ומעניקה להתנגדות "זכות וטו", והדברים נכונים בוודאי מקום בו אין מחלוקת כי מותרת הקמת מבנה חניה על פי התוכנית התקפה.

לסיכום, ענייננו בסכסוך שכנים בנוגע לבקשה להיתר תואם תוכנית.

אלא ששוב מדובר בטענה הנוגעת לטיב התכנון – אין לי אלא לחזור על האמור לעיל הן לעניין זכות העותרת להביע עמדתה והן לכך שמדובר בהחלטה תכנונית מובהקת שלא מצאתי מקום להתערב בה. סוף דבר העתירה נדחית.

סמכות ועדת הערר לידון בערר נוכח זהות מגישו ראשית ייאמר, כי העותרת כלל לא טענה, בפני ועדת הערר (ואף לא בעתירה זו) כי לג'בארין לא הייתה זכות להגיש היתנגדות או זכות להגיש ערר על החלטתה אשר דחתה את היתנגדותו.

אולם, הנתבעת, שם, לא טענה לאנטרס אישי, המקנה לה זכות להיתנגד לתכנית, אלא לאנטרס מכוח תפקידה הצבורי , כ"עותרת ציבורית" וכך נאמר, שם: "ההלכה הפסוקה הכירה בפגיעה באנטרס, ולא בהכרח בפגיעה בזכות חוקית, כמסד אפשרי להקניית זכות להיתנגד לתכנית. עם זאת, לא ניתן להרחיב את גבולות ההלכה לעבר הנתבעת, שלא נטען, וממילא לא הוכח, כי מתקיימים בה סממני היכר בדבר פגיעה בזכותה הפרטית או באנטרס אישי שלה בכל הנוגע להתנגדויות שהגישה מושא התביעה". מעניין לציין, כאן, את הערתו של כבוד השופט דנינו בעיניין סגול, לפיה: "מי שאינו זכאי להגיש למוסד התיכנוני היתנגדות לתכנית, לא ברור כי אינו רשאי להגיש עתירה לביהמ"ש בקשר לפגמים לכאוריים שלדידו כרוכים בהליכי אישור התכנית, או בתוכנה. לטעמי, חבר מועצה, בפרט חבר וועדת תיכנון, הסבור כי הערייה או הועדה המקומית חרגה מסמכותה בהיבט התיכנוני, בכל הנוגע לאישור או דחיית פרויקט תיכנוני מסוים, רשאי לעתור לביהמ"ש, בפרט אם מדובר בהפרת דין גסה או שמתקבלת החלטה של מוסד תיכנון שלטענתו לוקה בפגם מינהלי אנהרנטי" ואת קביעתו לפיה: "מצאנו כי אומנם הנתבעת לא הייתה רשאית להגיש היתנגדות לתכניות בהיעדר מעמד לפי סעיף 100 לחוק, אך כי הייתה רשאית לעתור לביהמ"ש בעיניין התכניות". דברים אלה אינם מתייחסים ישירות לעתירה דנן, אך הם מצביעים על מורכבות הנושא, בכללותו.

...

בשולי הדברים אציין, כי לא נעלמה מעיניי טענתה של הוועדה המקומית לפיה יש לדחות את העתירה מאחר שמהערר שהגיש ג'בארין (סעיף 5 לכתב הערר) עולה כי התנגדותו וכן הערר, "מקפלים בתוכם מחלוקת פוליטית" שוועדת הערר אינה צריכה להיכנס אליה.

התוצאה לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

העותרת תשלם לכל אחד מהמשיבים 1 ו- 2, הוצאות העתירה בסך 10,000 ₪ (סה"כ ישולם סך של 20,000 ₪).