זכות מקלט מדיני ליוצאי חוף השנהב בישראל

המבקש טען כי יש לבטל החלטה זו, מכיוון שהחלטת השר העניקה לו מעמד פליט, והבקשה להארכת הרישיון לא נדונה לפי הוראות נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0012 "נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל" (2.1.2011) (להלן: נוהל הטיפול במבקשי מקלט).

לפיכך, כך נטען, המערער לא הוכיח כי מתקיימים בעיניינו תנאי אמנת הפליטים להכרה בו כפליט ומכאן שהוא אינו זכאי להגנות הקבועות באמנה זו. שר הפנים מוסיף וטוען כי עמדתו זוכה לתימוכין בהחלטות המאוחרות, שבגדרן ניתן מעמד מטעמים הומנטריים למכסה נקובה של יוצאי חבל דארפור, שנקבעה על ידי שר הפנים, ולשיטתו הדמיון בין ההחלטות מלמד כי גם ההחלטה משנת 2007 העניקה מעמד הומניטארי.

ההחלטה העומדת לבחינה בהליך שלפנינו היא החלטה תמציתית ביותר, שכותרתה: "הענקת מעמד פליט לסודאנים מחבל דרפור". מפאת חשיבות הדברים, נציג שוב את תוכנה: "מתוקף סמכותי להענקת אשרות ורישיונות ישיבה בישראל, הנני מאשר הענקת מעמד פליט מסוג א/5 לשש מאות פליטים מסודאן אשר הוכרו ע"י נציבות האו"ם לפליטים כיוצאי חבל דרפור". במישור הלשון, הן כותרת החלטת השר הן תוכנה, מעידים באופן ברור כי המעמד שהוענק מכוח ההחלטה הוא מעמד של פליט.

במסגרת זאת, בחודש אוקטובר 2007 היתקיים דיון בנושא במליאת הכנסת לבקשת 40 חברי כנסת בהתאם להליך הקבוע בסעיף 42(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, בנושא "כשלון הממשלה בפיתרון בעיית פליטי דרפור וסודאן". באותו דיון אמר ראש הממשלה דאז, מר אהוד אולמרט, את הדברים הבאים: "בשנים האחרונות הולכת ומתגברת תופעה של הסתננות בלתי חוקית למדינת ישראל, בעיקר דרך הגבול הדרומי מאיזור סיני. על-פי נתוני משרד הפנים וצה"ל ניכנסו לארץ דרך מצרים בשנים 2006 ו-2007 3,115 מסתננים, מהם 2,045 סודאנים – תיכף נאמר אילו סודאנים – ו-1,070 אריתריאים. נוסף על כך, רק בשנת 2007 ניכנסו למעלה מ-680 מסתננים מחוף-השנהב, מקונגו, מקניה, מניגריה, מטורקיה, מאוקראינה, ממולדובה, מסין ומעוד כהנה וכהנה מקומות. גברתי היושבת-ראש, בתוך כל האלפים הללו יש 498 פליטים, ולא אחד יותר, כלומר, כל היתר שנכנסים לתוך מדינת ישראל הם או מבקשי עבודה, או סוחרים בנשים, או עבריינים אחרים או אנשים שאין בינם ובין פליטות ולא כלום. כמובן, אפשר לבוא ולומר, בצדק, שמדובר באנשים במצוקה שלא מוצאים עבודה במקום מגורם הקבוע – באפריקה או בסין או במולדובה או בחוף-השנהב – ומחפשים אותה במדינת ישראל. יכול להיות. אבל להצי[ג] את זה כאילו כל מי שמסתנן למדינת ישראל הוא מישהו שמוטלת עלינו חובה הומניטארית לטפל בו ולדאוג לו זו הגזמה – לא רק הגזמה פרועה אלא הגזמה בלתי אחראית [...] יש 498 פליטים בלבד. מדוע? משום שאנחנו נוהגים כפי שמתחייב. יש נציג של נציבות האו"ם לפליטים, [...] והם עוסקים במיון של כל אחד מהאנשים שנכנסים, מזהים אותם, בודקים אותם, מגדירים את הסטאטוס שלהם, ועל-פי ההגדרה שלהם יש לנו רק 498 פליטים מדארפור. יש מסודאן רבים, מדרום סודאן, ואין להם שום קשר לבעיה של המילחמה. הם מבקשי עבודה, הם לא פליטים [...] אני הודעתי קודם כול שמדינת ישראל תקלוט על בסיס של קבע, כחלק מחובתה המוסרית לעסוק בסוגיה הזאת, ‎500 פליטים. עדיין אין בארץ ‎500 פליטים, אפילו. את ההודעה הזאת אני לא מוסר היום, או אני לא אמרתי את זה בשבוע האחרון כי הילך עלי אימים הדיון; אני מסרתי את זה ב-‎15 באוגוסט, לפני למעלה מחודשיים, לאחר שבדקנו את הבעיה. אני לא מזלזל בשום דבר שנאמר לגבי החובה המוסרית שמוטלת עלינו כלפי הפליטים" (ההדגשות הוספו – ע' פ'; פרוטוקול ישיבה מס' 156 של הכנסת ה-17, 45 (17.10.2007); להלן: דברי ראש הממשלה).

...

אשר לרישיון בתקופת הביניים – עד לקבלת ההחלטה החדשה, בשים לב לכך שההחלטה לדחות את בקשתו של המערער להארכת רישיונו מכוח החלטת השר התקבלה שלא על בסיס הנוהל המתאים בעניינו, וזאת גם לאחר הקביעות בפסק הדין הראשון של בית הדין לעררים (ובהינתן הוראת בית הדין בגלגול קודם שהורה להחזיר למערער את הרישיון מסוג א/5; פסקה 4 לעיל), אני סבור כי יש להורות על החזרת רישיון א/5 למערער עד לקבלת החלטה בעניינו.

הניתוח המקיף והמעמיק שהובילוֹ לאותה מסקנה, אף הוא מקובל עלי, אך לטעמי רוב-רובו הוא בבחינת "מעבר לנדרש"; ואפרט.

אני מצטרפת, אפוא, למסקנה שאליה הגיע חברי ולפיה על הגורמים המוסמכים לבחון את בקשתו של המערער להארכת הרישיון מסוג א/5 בהתאם לנוהל הטיפול במבקשי מקלט.

על פי התיקון לנוהל מבקשי מקלט, שבקשתם הפרטנית למקלט מדיני טרם הוכרעה יוכלו לפנות בבקשה על פי הנוהל מבלי להמציא את כלל המסמכים הנדרשים, בקשתם תבחן ובמידה ותוכח כנות הקשר הזוגי הנטען, קיומו של מרכז חיים משותף בישראל והעדר מניעות פלילית/ביטחונית - יוענק למבקש המקלט רישיון מסוג ב/1 עד להכרעה בבקשת המקלט ולחילופין עד להמצאת כלל המסמכים.

הדברים יפים לעניין שלפניי: "חשוב לזכור כי אף שמזה זמן לא מבוטל נאלצת מדינת ישראל להיתמודד עם נתינים ותושבים ממדינות שונות באפריקה, כגון אריתריאה, צפון סודאן (ובעבר גם דרום סודאן וחוף השנהב) ועוד, המסתננים אליה מדרום בשל הסכנה הנשקפת לחייהם בארץ מוצאם, ואף שעם השנים צוברת תופעה זו ממדים של "הצפה", טרם הותקנו על ידי הגורמים המוסמכים לכך כללים מתאימים אשר יבהירו מהו אגד הזכויות שהמדינה מוכנה להכיר בו לגבי אנשים אלה.

עד כה לא נעשה, כאמור, צעד חקיקתי לקליטת האמנה כחלק מן הדין הפנימי הישראלי, אולם, עמדתה העקבית של המדינה היא כי היא רואה עצמה מחויבת ביישומן של הוראות אמנת הפליטים, אם כי בפועל משך שנים התקשו מסתננים להגיש בקשות למקלט כדי לזכות במעמד פליטות, ומשרד הפנים לא טיפל בבירור בקשות מקלט שהגישו יוצאי אריתריאה וסודאן שהיו מצויים מחוץ למיתקני משמורת, למעט במקרים חריגים (להרחבה ראו עניין טדסה פסקות 11-9 לפסק דינו של כב' השופט עוזי פוגלמן ועניין איתן, שם).

...

לאור כל האמור לעיל, אני מבטלת את קביעתו זו של בית הדין לעררים.

בית המשפט קבע כי מצב הדברים הקיים לפיו העותרים ממתינים שנים לדיון מדי שנה בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים, כאשר העותרת נמצאת בישראל ללא מעמד וללא זכויות סוציאליות עד שיסתיימו הליכי הגירושין-אין לו כל הצדקה, והוא פוגע באופן לא מידתי בבני הזוג הקשורים בקשר בלעדי של "ידועים בציבור". היות ואין חולק כי העותרים מנהלים מערכת יחסי משפחה כנה ובלעדית וכי הפרידה של העותר מאשתו בנפרד - אמיתית, נפסק כי דין העתירה להתקבל.

סוף דבר הערעור מתקבל.

לאחר שכוננה ההגנה הקבוצתית ליוצאי אריתראה ולא היה עוד צורך להוכיח רדיפה פרטנית כמשמעותה באמנת הפליטים, נערך לעותרת ראיון רישום בנציבות האו"ם בתאריך 18.09.2008.

העותרת נסמכת על עקרי טיעון אותם הגישה המדינה לבית המשפט העליון במסגרת עע"מ 7079/12 ו-עע"מ 7466/12 שם בסעיף 31, בהם נאמר כך: "לעתים ניתן לקבוע את זהותו או נתינותו של מסתנן על סמך מסמכים מזהים (כגון דרכון או מיסמך מזהה מטעם מדינה ריבונית מסוימת של המסתנן). עם זאת, בהיעדר מסמכים ודאיים ומהימנים המעידים על זהותו, או מוצאו או נתינותו של המסתנן, מנסה רשות האוכלוסין להיתחקות אחר זהותו ומירב זיקותיו, על יסוד תשאולים שנעשים בידי נציגי הרשות". עוד מתבססת העותרת על תיקו של מבקש אחר העונה לשם איבראהים קינטה מס' ט, 1385971, בו קבע האו"ם כי המבקש הנו אזרח חוף השנהב ואילו קונסול חוף השנהב לא זיהה את המבקש כאזרח חוף השנהב.

מדינת ישראל מכבדת את מחויבותה הבינלאומית בהיותה שותפה לאמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 (להלן: "אמנת הפליטים"), ואמנם במקרים בהם מוגשת בקשה פרטנית למקלט מדיני על בסיס טענות פרטניות שיסודן באמנת הפליטים, נבחנת הבקשה בהתאם להוראות נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל.

כך גם אישר לאחרונה בית המשפט העליון בעע"מ 8908/11 נסנט ארגיי אספו ואח' נ' משרד הפנים (17.07.2012), שם ציין כבוד השופט פוגלמן כי: "מכוח נתינותו האריתריאית, זכאי המערער לשהות בישראל ברישיון ישיבה זמני לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב 1952, עד שתתקבל החלטה בדבר סיום ההגנה הזמנית מפני הרחקה המוענקת לנתיני אריתריאה בישראל". כיום, מדינת ישראל נוקטת במדיניות אי הרחקה זמנית לאריתריאה.

...

אשר לטענה הכללית הנוגעת לסכנה הנשקפת לכאורה, לנתינים ממוצא אריתריאי באתיופיה אין לי אלא להפנות לפסק דינו של כבוד השופט אברהם יעקב בו הינו מתייחס להעדר סכנה הקיימת באתיופיה לנתינים אתיופים – אריתריאים, על בסיס חוות דעת שהוגשו בפניו בעניין בעת"מ (מרכז) 15455-09-11 טהגסט גדאיי גברהיאסוס נ' משרד הפנים, (29.4.12): "...מסקנתי היא שאפילו אם טענות העותרת הן טענות אמת, ניתן להרחיק אותה לאתיופיה וזאת מאחר ולאתיופים ממוצא אריתראי לא צפויה סכנת חיים באתיופיה.". מעבר לכל האמור לעיל, לא מיותר לחזור ולציין, כי בתי המשפט אינם נוטים להתערב בשיקול דעתה של הרשות, כאשר זו שקלה העובדות והנתונים שהועמדו לרשותה על ידי גורמים מקצועיים, אלא לעיתים נדירות.

לפיכך חככתי בדעתי האם אין מקום בנסיבות לדחות העתירה בשל אופן התנהלותה זה, אך בסיכומו של יום הגעתי למסקנה כי יהא בכך כדי להתעלם ממסמך רשמי של מדינה זרה-אריתראה- מסמך אליו צריכה המשיבה להתייחס כדבעי, על המשמעויות העולות מכך.

סוף דבר המשיבה אינה יכולה להתעלם מתעודת הזהות האריתראית בה אוחזת העותרת בהיותה על פניו אותנטית ולפיכך יש להכיר בעותרת כנתינה אריתראית, על המשמעות הנובעת מנתינות זו בהגנה הזמנית הניתנת לנתינים אריתראים.

רקע נורמאטיבי בחודש דצמבר 2003 הכריז ראש הממשלה דאז אריאל שרון על תוכנית מדינית-ביטחונית-לאומית להתנתקותה של מדינת ישראל מאיזור חבל עזה ומאזור צפון השומרון.

בית המשפט המחוזי קבע כי במסגרת פסק הדין בעיניין חוף עזה צוין אמנם כי ייתכן שקיימות עילות בדין הכללי לישראלים המפונים, אך הסוגיה לא הוכרעה שם. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי לבני הזוג לא עומדת עילה של הפרת חובה חקוקה מכוח הפגיעה בזכותם החוקתית לקניין, שכן כבר נפסק כי הוראותיו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו מקימות חובה כללית, שלא יכולה לשמש בסיס לעילת תביעה כזו.

בעיניין חוף עזה הוסיף בית המשפט וקבע, בנוגע להסדרי הפצוי לעסקים, כי הגם שאפשר שהשימוש בנוסחות שבחוק יגרום לבעל עסק מפונה לפצוי חסר (בין היתר משום שנוסחאות אלה הושתתו בחלקן על נתונים פינאנסיים נורמאטיביים, להבדיל מנתונים פרטניים של עסק מסוים), הרי שבמסגרת החוק עצמו קיים מנגנון שיכול "לתקן" את הפגיעה בדמות הועדה המיוחדת: "עם זאת, וכפי שציינו, על דרך העקרון, ואין אנו אומרים כי כך הוא לגבי עותר ספציפי או לגבי בעל עסק כלשהוא, אפשר שהשימוש בנוסחות שבחוק יגרום לבעל עסק מפונה לפצוי-חסר גם במסגרת ההנחות המיטיבות שבחוק יישום ההיתנתקות שעליהן עמדנו. לכן קובע החוק 'שסתום ביטחון': הועדה המיוחדת שהוקמה על-פיו. לפי הצעת ועדת זכאות, ועל-פי בקשת הזכאי, יכולה הועדה המיוחדת להגדיל את הפצוי לעסקים 'במקרים יוצאי דופן', על-פי כללים שקבע שר המשפטים בהסכמת שר האוצר ובאשור ועדת הכספים של הכנסת ובתנאים שקבע (סעיף 68 לחוק). נראה כי המחוקק מכיר בכך שלא תמיד ה'מודלים' ייתנו פיתרון צודק. וכך רשם פרופ' עדן בחוות-דעתו:

...

המדינה טענה בתגובה כי יש לדחות את הערעור.

על יסוד מסקנותיו של בית המשפט המחוזי המקובלות עלי, גם דין ערעורם של עזרא להידחות.

סוף דבר מכל כיוון שנסתכל על הדברים, לדעתי דין שני הערעורים להידחות: לדעתי אין מקום להכיר בענייננו, במסגרת הדין הכללי, בעוולה חוקתית המזכה בפיצוי, הכול כפי שבואר בהרחבה; אך גם אם שגיתי במסקנתי זו, בדיקה מקרוב של הפיצוי שניתן למערערים בשני הערעורים בהנחה שיש להם עילה בדין הכללי מעלה כי מדובר בפיצוי ראוי והוגן.

מכל מקום אף אני סבורה כי המקרה שבפנינו אינו מצדיק לפצות בגין עוולה חוקתית ללא אשם וזאת בשל קיומו של סעד אפקטיבי והוגן בדמות פיצוי לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 לצד האפשרות להשלמת הפיצוי מכוחה של הוועדה המיוחדת.

כעת לפניי בקשה לסעד זמני בעירעור המורה לרשות האוכלוסין שלא להרחיק מישראל את המבקש ולא לנקוט נגדו הליכי אכיפה אחרים, עד להכרעה בעירעור שהגיש על פסק דינו של בית הדין לעררים (כב' הדיינת מיכל צוק-שפיר בערר (ת"א) 1447/19 מיום 31.8.20), במסגרתו נדחה ערר המבקש על החלטת רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), לדחות את בקשתו להשוואת מעמדו למעמדה של המבקשת, שהנה מבקשת מקלט, בהתבסס על סעיף 12ג לנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל (נוהל 5.12.0012, להלן: הנוהל).

עקרי העובדות שלעניין המבקש 1, Ayouba Kourouma (להלן: המבקש), יליד 1984, הנו, כאמור, אזרח חוף השנהב שהסתנן לישראל בסוף שנת 2007, והגיש בקשה למקלט בשנת 2012.

ואכן, בית הדין ביקש עידכון בנושא הליך בקשת המקלט של המבקשת, לרבות ערר 4492/17 שהוגש בעיניינה, בעתירות התלויות ועומדות בבית המשפט העליון לעניין בקשות המקלט של יוצאי חבל דארפור (בג"ץ 7552/17 ובג"ץ 4630/17 וכן עת"מ (ירושלים) 72951-05-19 המוקד לפליטים ומהגרים נ' רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: העתירה בנושא הנוהל), שם הוגשה עתירה עקרונית, שנדונה בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים בשאלת חוקיות סעיף 12ג' לנוהל).

המבקשים עומדים על כך כי הזכות לחיי מישפחה מחייבת את הרשות לבדוק את כנות הקשר, וככל שמדובר בקשר כן ואמיתי לאשר את השוואת המעמד, זאת, ללא קשר לאפשרות המבקשים לעבור לחיות כיחידה משפחתית בחוף השנהב.

...

 סוף דבר לאור האמור לעיל ניתן בזאת צו המונע נקיטת הליכי אכיפה נגד המבקש 2, שיהיה רשאי להישאר בישראל עד להכרעה בערעור לגופו.