זכות מעבר ביוב דרך קרקע פרטית

המשיב 4 - היזם דין העתירה להמחק על הסף, בשל אי צירוף צדדים רלוואנטיים רבים אשר עשויים להפגע במידה ויינתנו הסעדים המבוקשים בעתירה: חברת איי.אס.אן שהיא בעלת היתר הבניה, בעלי הזכות במקרקעין, רוכשי הדירות מהיזם, עריית רחובות, בעלי הזכויות במגרשים הפרטיים הסמוכים למקרקעין דרכם חולף תואי קו הביוב.

טענת העותרות היא כי הוועדה המקומית החליטה שיש להעביר את קו הביוב הישן ממגרשן והן מבקשות ליישם החלטה זו. לטענת העותרות ההיתנגדות שהגישו התייחסה אך ורק לקו הביוב המנקז את מיגרש 28 ועל כן, החלטת הוועדה המקומית שקיבלה את היתנגדותן משמעה שקו הביוב המנקז את מיגרש 28 לא יעבור דרך מגרשן.

...

בנסיבות אלה ומשלא התבקש צו מניעה זמני אין לדעתי מקום להיעתר לעתירה (ראה עמדתי בעת"מ 17184-09-13 משה רוט נ' הועדה המחוזית).

לכן, למצער היה צריך לצרף אותה כמשיב נוסף, שכן לו הייתי נעתרת לעתירה היא הייתה הנפגעת העקרית, והיה ניתן צו לפתוח כנגדה בהליכים משפטיים.

לאור מסקנתי, לא ראיתי להתייחס לשאלת הסמכות העניינית, ולענין אי מיצוי ההליכים סוף דבר אני דוחה את העתירה.

בחלקה נמצא קו ביוב תת קרקעי, כאשר לצורך ביצוע עבודות התשתית הוכשרה מעל קו הביוב דרך למעבר של ציוד ההנדסי, ולאחר ביצוע העבודות החלקה נראית ריקה, פנויה וחופשית למעט קו הביוב התת קרקעי אשר הוטמן באדמתה.

באשר למקור הסמכות לבצע את עבודות הנחת הקו, הבהיר מר קרול כי הנתבעת פעלה על פי חוק הרשויות המקומיות - ביוב, שלפיו בידי הרשות הסמכות להתקין מיתקני ביוב צבוריים במקרקעין פרטיים, והפנה לסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות- ביוב המסדיר את נושא הפצוי בגין נזק שניגרם כתוצאה מבצוע העבודות.

בעניינינו התובעים לא העלו טענה כלשהיא לגבי נזק שניגרם להם כתוצאה מאישור תכנית לפי חוק התיכנון והבניה, ושמאי התובעים בחר לבסס את חישוביו דוקא על פקודת הקרקעות, ולכן - עולה כי שוב שמאי התובעים נשען על הנחה שגויה שלפיה העברת קו ביוב תת קרקעי נעשתה תוך הפקעה מוחלטת של זכויות התובעים בתוואי השטח שמעל קו הביוב, אלא שבעניינו אין חולק על כך שלא מדובר בהפקעה כלל, וזכותם הקניינית של הבעלים בקרקע לא נשללה מהם בשטח תואי הדרך שמעל לקו הביוב, ונסח רישום הזכויות בחלקה מעיד כאלף עדים שבחלקה לא בוצעה הפקעת כלשהיא של זכויות.

...

משכך, התובעים מס' 1, 4, 5, 6, 8א', 8ב' , 8ד' , 8ה' שתצהיריהם הוצאו מתיק בית המשפט (או שהם בכלל לא הגישו תצהיר), לא הוכיחו כי קיימת להם זכות לתבוע פיצוי, ומשכך דין תביעתם להידחות.

ואילו התובעים מס' 2, 3, 7 ו- 8ג' אשר העידו במשפט, מתוכם התברר כי התובעים מס' 2, 7 ו- 8ג' מכרו את חלקם בקרקע (התובע מס' 2 מכר רק חלק), והם אישרו עניין זה בחקירתם הנגדית לפניי [ראו עדות התובע מס' 2 עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 28-32; ראו עדות התובע מס' 7 עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 7-14; ראו עדות התובע 8ג' עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 27-32], גם תובעים אלה לא הוכיחו שנגרם להם נזק כלשהו, ולא הוכיחו כי קיימת להם זכות לקבלת פיצוי, ומשכך דין תביעתם להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית בזאת.

ביום 12/5/13 שלח ב"כ הערייה אל העותר מכתב נוסף, בעיניין "כניסת הערייה למקרקעין פרטיים לצורך הקמת ביב צבורי, לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב)". במכתב זה נאמר, כי מכיוון שהעותר לא ניצל את זכותו לפנות לבית המשפט, הרי שהעבודה במקרקעין תחל בחודש יוני 2013.

ב"כ הערייה השיב לב"כ העותר כי מעבר הביוב דרך מקרקעי העותר הוא כורח, ולא נמצאה אפשרות אחרת, ומשכך הדבר, אין טעם בפגישה נוספת.

...

אני מקבל את טענת העותר כי ההל"ת במקרה כזה אינו מותיר שיקול דעת לעירייה האם לבצע את חיבור הביוב בשיטת הגרביטציה, או באמצעות משאבה.

סיכום לאור האמור לעיל, ולאור הוראות סעיף 4.5.7 להל"ת, אני מורה לעירייה לסלק את קו הביוב התת קרקעי שהתקינה באופן לא חוקי במקרקעי העותר, הידועים גם כחלקה 6, בגוש 8049, מגרש 3, ולבצע את חיבור בית המשיבות 2 – 3 אל מערכת הביוב העירונית, באמצעות מתקן שאיבת שפכים, כהוראת סעיף 4.5.7.2 להל"ת. לחלופין, באפשרות העירייה לסלק את קו הביוב הנ"ל, ולהתקינו מחדש, בשיטה הגרביטציונית, בתנאי שתקפיד לעמוד בכל תנאי סעיף 4.5.7.1 להל"ת. אפשרות נוספת היא לבצע את התיקון הדרוש במערכת הקיימת, היינו להנמיך את גובהו של מכסה תא הבקרה ב- 20 ס"מ, ובלבד שלאחר התיקון, יתקיימו כל תנאי סעיף 4.5.7.1 להל"ת. למותר לציין כי לצורך כניסה למקרקעי העותר, יהיה על העירייה ליתן לעותר הודעה מוקדמת זמן סביר מראש, כהוראת סעיף 48 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962.

על אף שרוב טענות העותר נדחו, החלטתי לחייב את העירייה בשכ"ט עו"ד בסכום זה, בהביאי בחשבון, בין היתר, את התנהלותה המזלזלת של העירייה בעתירה זו: בדיון המוקדם בעתירה הודיע ב"כ העירייה כי לא הגיש כתב תגובה, משום שלא הספיק, והוא מצטער.

המחוקק נתן בידי הרשויות דרכים חוקיות להתקין מיתקני ביוב צבוריים במקרקעין פרטיים.

אביא את סעיף 6 כלשונו: "בביצוע עבודות ביוב לפי חוק זה תימנע הרשות המקומית ככל האפשר מגרימת נזק ותשלם פיצויים בגין כל נזק שגרמה בבצוע עבודות אלה." דרך נוספת שיכלה ללכת בה הנתבעת היתה הגשת תוכנית בנין עיר וקבלת אישור הועדה המקומית.

בסיכומיה, טוענת הנתבעת כי ההתקנה נעשתה כדין משום שתוכנית המתאר של הישוב הצ/130 הנה תוכנית מאושרת ונכללת בה הוראה כי כל בעל מגרש חייב לתת זכות מעבר לכל קו נקוז וביוב, ולפיכך, לטענתה, אין צורך בהיתר מיוחד לכל קו ביוב העומד להתבצע (סעיף 30 לסיכומי הנתבעת) וכי בעל המקרקעין במועד הרלבנטי, מר אברהם אדיר, נתן הסכמתו לכך.

...

בסיכומו של דבר, לנוכח האמור, ומעיון בתוכניות בנין העיר שהוגשו, עולה כי הרשות לא הלכה במקרה זה בדרכים שהותוו לה על ידי המחוקק.

זאת ועוד, התובעים מבקשים, לחלופין, תחת סילוק המתקנים לקבל פיצוי כספי, ואף התייחסו בהרחבה לשאלת הקף הפצוי המגיע להם בתביעתם ובסיכומיהם וצרפו חוות דעת לעניין זה. לאור כל האמור, אני מוצאת כי, אין מקום להורות על סילוק המתקנים אלא לבחון את הסעד החלופי המבוקש.

לאחר ששקלתי את חוות דעת המומחה ואת עדותו בחקירתו הנגדית, שמעתי את העדים ובחנתי את הראיות, מסקנתי היא כי אכן התקנת המתקנים בשטח המקרקעין הביאה לירידת ערך.

סעיף 2(א) לחוק העזר לקרית מוצקין (שימור רחובות) התשי"ט – 1958 (להלן:"החוק") מורה כדלקמן: "לא יניח אדם ולא ירשה לאחר להניח ברחוב או להבליט מעל לרחוב כל דבר העלול לגרום נזק לרחוב או להפריע לניקויו או לתנועת הציבור בו, אלא אם דרוש לעשות כן לטעינתו או לפריקתו של אותו דבר ולא יותר מן הזמן הסביר הדרוש לכך." הגדרת המילה "רחוב" בסעיף ההגדרות, סעיף 1 לחוק, הנה כדלקמן: "דרך, נתיב להולכי רגל, מדרכה, גשר, רחבה או גינה שיש לציבור זכות מעבר בהם, בין שהם מפולשים ובין שאינם מפולשים וכן כל מעבר המשמש או המכוון לשמש אמצעי גישה למספר בתים, לרבות סימני דרך, תעלות ביבים וחפירות שברחוב או בצידי רחוב." בטרם אדרש לשאלה האם הנאשם עשה דבר העלול לגרום נזק לרחוב או להפריע לניקויו או לתנועת הציבור בו, עלי להכריע האם הוכיחה המאשימה כי הנאשם הציב שולחנות וכיסאות ברחוב, כמשמעו בחוק.

כב' השופט ג'ובראן קובע, ביחס לתחולת הסעיף על מקרקעין בבעלות פרטית, כי: "משמעות האמור היא כי בכדי שיחול על המערער האיסור הקבוע בסעיף 39(1)(א) לחוק העזר, על המשיבה להראות כי השטח המקורה הנו "רחוב", במובן זה שהציבור ניכנס אליו ועושה בו שימוש, וכי הצבת השולחנות הוותה הפרעה לתנועה, שיש בה משום פגיעה בחופש התנועה של העוברים והשבים.

.בעניינינו לא הובהר די הצורך בראיות מכוח מה זכאי הציבור (אם אכן זכאי הוא) לעבור בשטח הפרטי.

...

משהגעתי למסקנה שהמאשימה לא הוכיחה כי השולחנות והכסאות הוצבו ב"רחוב" פטורה אני מלדון בשאלה האם גרמה הצבתם נזק או הפרעה למעבר הציבור.

לאור המסקנה אליה הגעתי, אין צורך להכריע בשאלת האכיפה הבררנית, אך למעלה מן הדרוש, אציין כי לכאורה, הציג הנאשם די ראיות בנושא, על מנת שיהיה בהן כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל המאשימה.

אשר על כן, החלטתי לזכות את הנאשם מן העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.