התובע טען בכתב התביעה, בעקרי הדברים, שהתגורר בעבר במושב ברכיה וכיום מתגורר בשדרות והוא בנם של בעלי זכויות בנחלה במושב; הנתבעת 1 ניהלה את המקרקעין הרלבאנטיים; הנתבעת 2 ניהלה בפועל את פרויקט ההרחבה במושב ברכיה והייתה אחראית על הקשר ועל ביצוע ההקצאה של המגרשים בין הנתבעת 1 לבין התובע; בשנת 2005 החלה לצאת לפועל תכנית ההרחבה במושב ברכיה והנתבעת 2 הודיעה לגבי העלויות הנוגעות לרכישת מיגרש בהרחבה; בהגרלה שנערכה עלה שהתובע יקבל את מיגרש 156; התובע חתם על הסכמים עם האגודה השיתופית ועם הנתבעת 2 ושילם דמי פיתוח בסך של 130,000 ₪; התובע שילם שובר לפתיחת תיק אצל הנתבעת 1; חלק מהמומלצים קיבלו שוברי תשלום בשנת 2008 אך אחרים, ובכללם התובע, לא קיבלו שוברי תשלום; התובע קיבל עיקול מרשות המסים ובבירור שערך נודע לו שמדובר בחוב על המקרקעין של הנתבעת 1 והוא שילם את החוב לרשות המסים; בשנת 2012 קיבלו חלק מהמומלצים שוברים לתשלום אך הם עמדו על סכום גבוה מהשוברים המקוריים שהיו אמורים להיתקבל לפי שומה מיום 16.3.2008 בשל עליית ערך הקרקע; חלק מהמומלצים ובכללם התובע פנה באמצעות עו"ד פרידמן לנתבעת 1 ובקשו לקבל שוברים מתוקנים לפי השומה של 2008; הנתבעת 1 נעתרה לבקשה והוצאו שוברי תשלום לפי השומה משנת 2008 (להלן: "הסדר 2013"); התובע לא קיבל שובר תשלום מעודכן ונימסר לו שהוא אינו נכלל בהסדר 2013 מכיוון שקבל שובר תשלום בשנת 2008, שלא כמו אחרים שנכללו בהסדר הנ"ל; התובע לא קיבל שובר תשלום בשנת 2008; הכספים ששילם התובע מעולם לא הושבו אליו; בנסיבות העניין יש להחיל על התובע את ההסדר משנת 2013; הנתבעת 2 לא קידמה את עניינו של התובע ובכלל זה לא פעלה להכללתו בהסדר 2013; הנזקים- לתובע נגרמו נזקים בשל התייקרות שומת דמי ההוון ועל הנתבעת 1 להמציא לו שובר תשלום לפי הסדר 2013; לחילופין, יש לחייב את הנתבעת 2 לפצות את התובע בשל ההפרש בשומת דמי ההוון והפרש מס הרכישה בסך של 626,712 ₪; לחילופי חילופין על הנתבעת 2 להשיב לתובע את הסכומים ששילם בתוספת שערוך; יש לחייב את הנתבעות בפצוי בשל ההתייקרות בבניית הבית בסך של 300,000 ₪ ובדמי השכירות שהתובע שילם החל מיום חתונתו, 28.11.2010, בסך של 329,200 ₪; פיצוי בשל עגמת נפש בסך של 50,000 ₪; הסעדים- "אשר על כן מבוקש לזמן את הנתבעות לדין ולחייב אותן כדלקמן: א. ביחס לנתבעת 1- להצהיר כי התובע זכאי להיכלל במסגרת "הסדר 2013" כפי שפורט לעיל.
בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים נקבע באשר לסמכות העניינית, בין היתר, כי "5. בית משפט לעניינים מינהליים ידון באלה- (1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעיניין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן- עתירה מנהלית)...".
בסעיף 59(1) לתוספת הראשונה בחוק הנ"ל נקבע, בין היתר, לגבי החלטות של הנתבעת 1 "החלטה של רשות מקרקעי ישראל שעניינה הקצאה ראשונית של מקרקעין לפי כל דין או לפי החלטת הממשלה ... ".
בסעיף 2 לחוק הנ"ל נקבע כי "החלטה של רשות" היא "החלטה של רשות במילוי תפקיד צבורי על פי דין, לרבות העידר החלטה וכן, מעשה או מחדל".
באשר להקף היתפרסותו של הדיבור "הקצאה ראשונית של מקרקעין", בנוגע לסמכותו העניינית של בית המשפט, נקבע כי עתירה בעיניין החלטת רשות מקרקעי ישראל בעיניין הקצאת מגרשים חילופיים למפוני אום אל- חיראן והכללים שנקבעו בעיניין זה, מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים (בג"ץ 1115/19 גיאהב אבו אלקיען נ' מנכ"ל רשות לפיתוח והתיישבות הבדואי בנגב, 28.08.2019); עתירה בעיניין החלטת רשות מקרקעי ישראל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב וממשלת ישראל לפיה בוטל שיווק מגרשים לזוגות ולתושבי רהט שנמצאו זכאים להקצאת מגרשים או יחידות דיור לבניה ברהט, מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים (בג"ץ 809/20 קפא- עמותה לשינוי חברתי בנגב נ' רשות מקרקעי ישראל, 12.03.2020); החלטה של רשות מקרקעי ישראל ושל שרת התרבות והספורט שלא להאריך הסכם הרשאה לתיכנון מרכז מורשת, במקרקעין שבבעלות המדינה, שנקצב לתקופה קצובה והסתיים, היא החלטה בעיניין הקצאה ראשונית של מקרקעין, הנופלת לסעיף 59(1) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, מכיוון שהיא מהוה חוליה בשרשרת שמטרתה הסופית היא הקצאת הקרקע (בג"ץ 3717/19 בהלצ'ין, מרכז מורשת ליהדות אתיופיה נ' שרת התרבות והספורט, 17.2.2020; ראו גם- ת"א (מחוזי נצרת) 28417-02-20 מורד נכסים בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל- מדינת ישראל, 01.08.2021); תובענה לסעד הצהרתי להורות לרשות מקרקעי ישראל להקצות לתובע מיגרש מסוים בהרחבה כנגד תשלום תמורה כספית בסך של 120,000 ₪ ללא הצמדה והעמדת דמי הפיתוח כערכם לפי התעריף שנהג בינואר 2012 מצויה בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים מכיוון שהסעד המרכזי והמהותי היה הקצאת המיגרש לתובע ומשכל בגדר הקצאה ראשונת של מקרקעין (רע"א (מחוזי ב"ש) 72838-06-20 אשר דהן נ' רשות מקרקעי ישראל, 02.08.2020); עתירה בעיניין החלטת רשות מקרקעי ישראל לחזור מהחלטה לשווק מיגרש מסוים כמגרש פלוש מצויה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים (עת"מ (מחוזי מרכז) 51849-05-20 מימון אגבריה נ' רשות מקרקעי ישראל מחוז מרכז, 29.06.2022).
...
התובע טען שאין מקום להיעתר לבקשתה של הנתבעת 1 מהטעמים שפירט בתגובתו, ובכלל זה נטען, בעיקרי הדברים, שלא ניתן להעלות את הטענה בדבר העדר סמכות לאחר פרק זמן של כשנה ממועד פתיחת ההליך בשים לב לתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ס-2018; הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר; הקצאת המגרש לתובע היא בבחינת מעשה מוגמר ומה שמונע את השלמתה זה תשלום השובר על ידי התובע; אין מקום להכריע בסוגית הסמכות העניינית על פי תשלום השובר; היעתרות לבקשה זו תגרום לנתבעת 2 להגיש הודעת צד ג' נגד הנתבעת 1; השאלה שבמחלוקת היא גובה הפיצוי ולא הקצאת הקרקע; הטענה בעניין העדר סמכות עניינית הועלתה על ידי הנתבעת 1 בחוסר תום לב. התובע לא התייחס בתגובתו לטענת ההתיישנות.
לסיכום: על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כאשר כל העובדות הנדרשות להגשת התביעה ידועות, בכוח או בפועל, ברמה של קצה חוט, מתחיל מירוץ ההתיישנות.
מהמקובץ לעיל עולה שתקופת ההתיישנות הסתיימה, לכל המאוחר, בסוף יולי 2018 ומכיוון שהתביעה הוגשה ביום 16.2.2020 דינה להידחות בשל התיישנות עילת התביעה.
התוצאה
התוצאה היא שהתביעה נדחית בשל התיישנות עילת התביעה, בכפוף לסייג שצוין לעיל.
