הנתבע טוען, כדלקמן –
- התובעת אינה זכאית לקיצבת זקנה מיוחדת לפי ההסכמים השונים, היות שלא ניתן לראותה כ"תושבת ישראל" במשך 24 חודשים, במועד שבו הוגשה תביעתה לגימלת אזרח ותיק מיוחדת – ביום 14.6.2021;
- רישיון הישיבה הארעי ניתן לתובעת רק ביום 10.2.2021, ורק במועד זה היא החלה ליצבור את פרק הזמן הנידרש, של 24 חודשי שהייה בארץ.
בית הדין הארצי שב וציטט את עניין אלימדזנוב, וקבע כי "הסכם 1988 לא החליף את הסכם 1980 "אלא הסכם קודם משנת 1978 בלבד". עוד נקבע, כך: "כי נוכח הסכמת הצדדים, ערעור המוסד לביטוח לאומי מתקבל, כך שזכאותה של המשיבה לקיצבת זקנה היא בהתאם להוראות הסכם 1980 ולא בהתאם להוראות הסכם 1988, וכפועל יוצא מכך היה עליה לעמוד בתנאי של תקופת המתנה בת 24 חודשים ממועד קבלת התושבות ועד לזכאות לגימלה". קביעה דומה, שבה חזר בית הדין הארצי על הילכת אלימדזנוב, נעשתה על ידי בית הדין הארצי גם בעיניין דוברובולסקה[footnoteRef:3].
על כן, ומשעה שהתובעת לא טענה כי היא נכנסת בגדרי תנאיו השונים של הסכם 1988, יש לבחון אפוא את זכאותה אך ורק לפי תנאיו של הסכם 1980, ותו לא. [4: ראו "ההואיל" הרביעי להסכם – "והואיל והממשלה מעוניינת בתשלום גימלאות זיקנה ושאירים מיוחדות גם לתושבי ישראל שחוק השבות לא חל עליהם".]
אשר לטענתה השניה של התובעת –הסכם 1980 אינו כפוף להגדרות משרד הפנים ולהוראות חוק הביטוח הלאומי – טענתה השניה והנוספת של התובעת היא כי את תקופת 24 החודשים יש לספור מעת הגעתה לארץ, מועד בו השתקעה בישראל וקבעה בה את מרכז חייה, לכל דבר ועניין.
...
ראו בעניין זה קביעתו של בית הדין האזורי בירושלים בעניין עליאן: "... [ש]הוראות סעיף 2א לחוק אינן מאפשרות הפעלת שיקול דעת כאמור. הוראת סעיף 2א לחוק שוללת ההכרה בתושבות במקרים המתוארים שם, גם אם לפי מבחני הפסיקה לבחינת מרכז חיים, ניתן היה להגיע למסקנה של קיום תושבות"[footnoteRef:14].
עם זאת, מטעמי הרמוניה חקיקתית, ואף לאור העמדה המוצהרת – הן של המחוקק והן של בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה, אנו סבורים כי יש לפרש את הוראות הסכם 1980 ברוחו של חוק הביטוח הלאומי.
]
לסיכום – תביעתה של התובעת להענקת קצבת זקנה מיוחדת, על בסיס הטענה כי יש לראותה כתושבת ישראל החל מעת הגעתה לישראל, דינה להידחות.
