ואולם, בכך לא נסתם הגולל על תביעתה של התובעת, שכן על פי הפסיקה בית הדין מוסמך להאריך מועד (עב"ל (ארצי) 59462-12-15 מאלו – המוסד לביטוח לאומי (מיום 24.8.2018), בין היתר משיקולים אלה: סכויי ערעור, האם מדובר במבוטח הנמנה על אוכלוסייה מוחלשת המתקשה במימוש זכויותיו, האם נפגעו האינטרסים של המוסד בדמות קושי בהתגוננות מפני התביעה וכן מהותו של העניין וחשיבותו, קרי חשיבותה של הזכות מושא ההליך למבוטח ומידת הנזק שייגרם לו. מאחר שבנסיבות העניין לא מצאנו כי נפגעו האינטרסים של המוסד ובשים לב לאוכלוסייה עליה נמנית התובעת, סברנו כי יש לידון בתביעה לגופה, שכן התביעה אינה מופרכת מיסודה.
"ואולם, בסופו של יום, בעת מתן פסק הדין, על בית הדין לפסוק בהתאם לדין ולראיות שהוצגו בפניו" (ב"ל (ת"א) 10708-03-22 דינה לוי- המוסד לביטוח לאומי (מיום 16.4.2023), סע' 22).
נוכח מצבה הכלכלי של התובעת, ובהנתן כי בתו של המנוח שילמה על המצבה, לא מצאנו ליתן משקל לעניין זה.
לגבי השבעה - התובעת הבהירה בחקירתה בפני חוקר הנתבע, כי אינה יהודייה (ש' 10) כי ישבו שבעה בביתה של נטליה ואלכסנדרה והיא היתה באה והולכת (ש' 76-77) וכי לא היו מודעות אבל (ש' 81-83).
מאחר שהתובעת היתה מיוצגת על ידי האגף לסיוע משפטי, אין צו להוצאות.
...
לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות על הסף, מחמת התיישנות; ולגופה, שכן ההחלטה התבססה על הממצאים לפיהם התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף, כידועים בציבור עד לחודש ספטמבר 2018 בלבד.
ואולם, נוכח התקופה שבמחלוקת ומצבו הרפואי, עת סביר להניח כי מיעט מלצאת מביתו למעט לטיפולים רפואיים, כאשר בחודשיים האחרונים מצאנו כי המנוח התגורר בעיקר בביתה של נטליה, לא מצאנו בנסיבות העניין לזקוף את הדבר לחובת התובעת.
עם זאת, מאחר שאין מחלוקת כי עד לחודש ספטמבר 2018 התובעת והמנוח היו ידועים בציבור, ובשל העובדה כי מוקד המחלוקת שהובאה לפתחנו סב על עניין המגורים המשותפים בתקופה שבמחלוקת, ומצאנו כי הקשר בין התובעת למנוח נמשך עד ימיו האחרונים של המנוח, לסירוגין, אפילו זה דעך קמעה, הגענו למסקנה כי התובעת והמנוח היו ידועים בציבור בעת פטירתו.
סוף דבר
אשר על כן, התביעה מתקבלת.
