זכות התביעה של נפגע שנפטר לאחר תביעת לשון הרע

במקרה חריג זה של סעד סטאטוטורי, אם איננו מוזכר באופן מפורש בכתב התביעה, הפגיעה בזכויות הנתבע להיתגונן מעטה שכן ממילא עיקר הדיון נוגע לשאלה האם בכלל יש פירסום לשון הרע וכאשר אותה תביעה כוללת גם נזקים מוחשיים ברי הוכחה, מיתקיים ממילא גם דיון בשאלת הקשר הסיבתי בין העוולה לארוע הנזק ולכן גם אם אם הסעד הסטאטוטורי לא נתבע במפורש, הוא מרחף מעל לתיק וכאמור הפגיעה בנתבע במישור זה מעטה עד לא קיימת.

ביחס לטענת הנתבע בנוגע לסעדים של פגיעה במוניטין ופיצויים עונשיים, כאן יש לעזוב את הגישה המקילה שננקטה ביחס לסעד הסטאטוטורי ומדובר בנזקים טעוני הוכחה המצריכים דיון, ראיות ועדויות ולסעדים אלו אין מקום בהליך כאן היות ולא נתבעו במסגרת כתב התביעה ולא היתקיים לגביהם בירור עובדתי.

כבר בכתב התביעה התייחסו התובעים לתוכן החלטת ועדת הערר שדנה בערר שהוגש שמאשרת את השמוש החורג רק לשנתיים ובסעיף 27 לכתב התביעה נכתב: "משמעות החלטה זו היא מכת מוות למקור פרנסתם של הזוג מרמור, שכן אף שוכר פוטנציאלי לא ישקול היתקשרות עימם לצורך הפעלת מסעדה הדורשת תיכנון רב והשקעה פינאנסית משמעותית, כאשר במישור התיכנוני ניתן לעשות שימוש במושכר למשך שנתיים בלבד, והעתיד במקרה הטוב, לוט בערפל.." זאת כאמור מפי התובעים ולמעשה, תם ונשלם.

התובעים צודקים לחלוטין ואם לא לחלוטין אזי במאזן הנידרש בכל הנוגע למציאת שוכרים נוכח תנאי ההיתר לשימוש חורג שנקבעו ע"י הועדה לאחר דיון במעמד הצדדים להם ניתנה הזכות לטעון ולהתייחס ולכן לא הוכח קשר בין דברי הנתבע לשוכרים הפוטנציאליים שנטענו בגוף התביעה, בתצהירים ובתמליל ולבין הקושי במציאת השוכרים.

...

סיכום לאור האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה.

ואם הקורא הנלהב יתקשה להגיע למסקנה, יוכל הוא גם לקרוא את 101 עמודי הסיכומים "הראשונים" של הנתבע שבהחלטתי מיום 6.3.19 הוריתי לו להגישם שוב ללא התייחסות אישית לב"כ התובעים, החלטה לא פשוטה בלשונה ובמהותה המופנית לנתבע ולבא כוחו.

הנתבע הוא זה שלכאורה זכאי לפסיקת הוצאות לטובתו וטוען להוצאות גבוהות ביותר שנגרמו לו, אלא שהנתבע ובא כוחו הם אלו ש"הפריעו" יותר למהלך הדיון, דאגו "להכניס" לב"כ התובעים, מתחת לחגורה, מעל לחגורה ובכל הזדמנות, הם אלו שהכבידו יותר על ההליך ולא בכדי המחוקק נתן לבית המשפט את שיקול הדעת האם לפסוק הוצאות גם בשים לב לעניינים אלו של התנהלות והכבדה לפי תקנות 511 ו-512(ב) ולכן, נוכח התנהלות הנתבע ובא כוחו, הנני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

כן ראו: ע"נ (שלום תל אביב-יפו) 331/89 זליכה נ' קצין התגמולים, תשנ"א(3) 458 (7.2.1991) שם נקבע כי "כוונת המחוקק לא באה, אפוא, ליחד את זכות התביעה לאחר מותו של הנפגע לתביעות לפי חוק איסור לשון הרע בלבד ולשלול אותה לגבי תביעות אחרות". ראו עוד והשוו: דיון (עבודה ארצי) 3-137/נג עיזבון המנוח יצחק ידידיה ז"ל - יוסף בלומנפלד, פד"ע כו(1) 557 (27.4.1994).

...

זו השאלה בה יש לדון בערעור זה. לאחר שנתתי דעתי לכל אשר בפניי וקיימתי דיון בנוכחות הצדדים, מצאתי כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא לצורך דיון במועדי ההנגשה הקבועים בתקנות וכן בגובה הפיצוי.

אין בידי לקבל טענה זו; סעיף 19(ב) לפקודת הנזיקין אינו מסייג את ההוראה הכללית אשר בסעיף 19(א) לפקודה, אלא מתייחס לשאלה אחרת - היא שאלת הניכויים מסכום הנזק (או התוספות לו) היינו – מה דינם של הפסד או רווח שנגרמו לעיזבון כתוצאה ממותו של הניזוק-התובע, והאם יש לכלול אותם בחישוב הפיצויים: "...יהיו הפיצויים שניתן להיפרע לטובת העזבון מחושבים בלי שים לב להפסד או לריווח שנגרם לעזבון עקב המוות, אבל ניתן לכלול בהם סכום להוצאות קבורה." אבל לעניין זה, בניגוד לסעיף 19(א), יש נפקות אם מותו של התובע נגרם כתוצאה מהעוולה (בגינה הוגשה התביעה) אם לאו, וכלשון הסעיף: "...היתה עילת תובענה מוסיפה לעמוד כאמור לטובת עזבונו של נפטר, והמעשה או המחדל היוצר את העילה גרם למותו...". היות שבמקרה זה אין חולק על כך שאין קשר בין העוולה למות המנוח, אין אנו נדרשים להיכנס לגדרי סעיף 19(ב) מלכתחילה, ואין בו בכדי להוריד או להוסיף לערעור.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את הערעור וקובעת כי המערערת, מכוח היותה יורשת של המנוח, נכנסת בנעליו, מכוח סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין וזכאית לפיצוי שהיה מגיע למנוח בגין אי הנגשת הנכסים הנ"ל, בהתאם לחלקה בעזבון.

המשיבה תשלם למערער את אגרת הערעור, בשיערוך כדין וכן שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪.

התובע מצדו הגיש בקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד וזאת הן לאור סעיף 25(א) לחוק הגנת הפרטיות ומשלא ניתן להגיש תביעה בגין פגיעה בפרטיות של נפטר; הן מחמת היתיישנות, לאור הוראת סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות הקובעת תקופת היתיישנות מיוחדת של שנתיים; והן לאור קיומו של השתק עילה, מכיוון שהיה על התובעת לרכז את כלל העילות שמכוחן היא תובעת, בתביעה שהגישה בהליך הקודם.

השאלה אם אדם זכאי לפרטיות לאחר מותו, וליתר דיוק אם ניתן להגיש תביעה בגין פגיעה בפרטיותו של מי שכבר הלך לעולמו היא אכן שאלה נכבדה, אך היא אינה נידרשת לענייננו, שכן הנתבעת אינו תובעת בגין הפגיעה בפרטיות המנוח אלא בגין הפגיעה בפרטיותה שלה, כפועל יוצא מפירסום הצוואה.

גם אם יש ממש בטענת הנתבעת כי עילת התביעה בתביעה שכנגד (פגיעה בפרטיות עקב פירסום צוואת המנוח) שונה מהעילה שעמדה בבסיס תביעתה הקודמת (אז עתרה לפצוי בלשון הרע בגין הודעה קונקרטית שפירסם התובע, ואשר כללה השמצות המופנות אליה, במנותק מפירסום הצוואה), אני סבורה כי מדובר למעשה בשתי עילות הנובעות מאותה מסכת עובדתית, במובן זה שגם אם אין מדובר באותה הודעה עצמה, אלא בשתי הודעות נפרדות, מדובר במסכת אחת.

...

טענת התובע לעניין השתק עילה מורכבת יותר, ובסופו של יום הגעתי לכלל מסקנה כי היא מצדיקה סילוק התביעה שכנגד על הסף.

גם אם יש ממש בטענת הנתבעת כי עילת התביעה בתביעה שכנגד (פגיעה בפרטיות עקב פרסום צוואת המנוח) שונה מהעילה שעמדה בבסיס תביעתה הקודמת (אז עתרה לפיצוי בלשון הרע בגין הודעה קונקרטית שפרסם התובע, ואשר כללה השמצות המופנות אליה, במנותק מפרסום הצוואה), אני סבורה כי מדובר למעשה בשתי עילות הנובעות מאותה מסכת עובדתית, במובן זה שגם אם אין מדובר באותה הודעה עצמה, אלא בשתי הודעות נפרדות, מדובר במסכת אחת.

סוף דבר, אני מורה על דחיית התביעה והתביעה שכנגד על הסף.

לנתבעים זכות להביע את עצמם ואת דעותיהם, ולא ניתן באמצעות תביעת לשון הרע להגביל זכות זו מקום בו היא לא מקיימת במובהק את דרישות ותנאי החוק.

בין התגובות נכללו 2 תגובות של הנתבעת 3 המהוות לטענת התובע לשון הרע – "רק לאחר מות אבי החל הסיפור ההזוי הזה..." וכן "לשחרר לשקר?" (להלן – הפירסום ה-16).

בהקשר זה נקבע בפרשת אפל, עמ' 623-624: "במסגרת פרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ויישומן בכל מקרה לגופו, עשויה מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות הבאות: עד כמה עוסק הפירסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין צבורי, מהי התועלת שבפרסום, עד כמה הפירסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היו רלוואנטיים ונחוצים להשגת התועלת הציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע... במקרים מתאימים בהם הפירסום נוגע לדמות ציבורית בקשר לעינייני ציבור ובנסיבות בהן התועלת הציבורית מן הפירסום היא משמעותית וחשובה, יש ליתן משקל מיוחד ונכבד (אף כי לא בהכרח מכריע) לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת וזאת במסגרת פרשנות ההגנות בחוק ויישומן. בדרך-כלל, ההתחשבות בזכות הנפגע, בנושא הפירסום ובתועלתו הציבורית, אינה באה לידי ביטוי בהגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק, כי אם בהוראות החוק האחרות ובכללן ההגנות הקבועות בחוק. דומה כי בגישה זו יש כדי להיתחשב בזכותו של איש הציבור לשם טוב, שכן ניתנת לו האפשרות להכנס מבעד לפתחו של חוק איסור לשון הרע אולם במקביל, ניתן משקל נכבד לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת במסגרת פרשנות ההגנות" הגנת אמת בפירסום – סעיף 14 לחוק: הערה מקדימה טרם הדיון בטענת אמת בפירסום: במסגרת כתב ההגנה ביקשו הנתבעים להקדים לדיון בטענות הנוגעות לקיומו של לשון הרע, את ההכרעה בדבר זהות הצנחן השמאלי בתמונת הצנחנים.

התביעה שכנגד נדחית אף היא לאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי אין בפרסומים המיוחסים לתובע משום לשון הרע כמשמעותו בחוק כנגד הנתבעים.

...

מטעמים אלה, התביעה שכנגד נדחית.

לסיכום כעולה מהאמור לעיל, דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות.

התביעה שכנגד נדחית אף היא לאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי אין בפרסומים המיוחסים לתובע משום לשון הרע כמשמעותו בחוק כנגד הנתבעים.

בכך יש לראות את דרור כמעוול במשותף עם ישי וגם כמפגע עצמאי בתובעים ולכן הנם זכאים ישירות לפיצויים בגין נזק לא ממוני שגרם להם, עת רימה והציג מצג של אח דואג ואוהב למנוח, למרות שהסתיר מידע כאמור ובסה"כ התבקש ביהמ"ש לפסוק בעיניינם שלהם 500,000 ₪ וזאת מעבר לסכום שהתבקש כפיצויים בהיותם יורשי עזבון המנוח והתלויה במנוח באותו סכום שנפסק כנגד ישי.

מכל מקום, לטעמו מדובר בסכסוך אישי בין יוגב לישי ללא קשר אליו ועל כך ילמדו גם התביעות ההדדיות ביניהם, ובמיוחד תביעת לשון הרע אותה הגיש יוגב כנגד ישי שנדחתה ומכאן שהסכסוך קיים ביניהם כבר מ- 2012.

הנתבע הדגיש כי משטרת ישראל הייתה מודעת לכך שהמנוח נפגע ע"י ישי רק לאחר הודעת אישתו ב- 15.1.16, כחודש וחצי לאחר הארוע ועדיין לא הגישו כנגדה תביעה.

זוהי אינה היתנהלות של אח אוהב או דוד מיוסר בשל פטירת אחיו והנני מבין לליבה של המשפחה אך מכאן ועד לקביעה כי הנו חב פיצויים לתובעים בשל מחדלו זה מלספר כאמור אודות ידיעותיו המרחק רב. אין לי ספק כי הספק בדבר מיהות הגורם שהסב לאב נזק לאורך כחודש וחצי לא הסב לתובעים נחת, לשון המעטה, אך אין באי שתוף הפעולה וההסתרה של הנתבע כדי להפכו למי שחב בנזיקין לתובעים אך מחמת עוגמת הנפש שנגרמה להם בשל כך. לטעמי אין מדובר בנזק בר פיצוי בהיעדר עילת תביעה מוכחת וכן בהיעדר הוכחה ראויה לנזק שניגרם לכל אחד מהתובעים.

...

אמנם אין בידי לקבל את טענתו של דרור כי הסכסוך מתמצה בגדר "מחלוקות במשפחה" באופן ש"אינו נדיר", בהינתן התלונות ההדדיות במשטרה (ר' נספח 4 לתצהיר יוגב).

מכאן שטענה זו דינה להידחות גם כן. באשר לטענת התובעים כי הנתבע הסתיר מהמשפחה ומהמשטרה כי ישי היה זה שתקף את דרור, נדמה לי כי דרור יתקשה לשכנע כי לא היה מודע לכך שכן היה מודע היטב לכך שעלול להיות "בלגן" כלשונו של אילן לאחר שניהל שיחה עם דרור.

סוף דבר התביעה נדחית.