זכות התביעה לפי סעיף 197 הינה זכות עצמאית שאינה זכות אישית

יתירה מזו: תוכנית נתיבי איילון הינה תוכנית עצמאית ונפרדת, שחלקה אף בוצע בפועל ושבעלי זכויות בתחומה הגישו וקיבלו פיצוי בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 בחוק התיכנון והבניה.

נתיבי איילון מוסיפה וטוענת כי המצהיר השני מטעם המבקשים, מר עציוני, מבקש להסתמך על תביעת הפיצויים בגין ירידת ערך שנדחתה על ידי הועדה המקומית (נספח ד' להמרצת הפתיחה) וזאת - למרות שמקרקעיו כלל אינם נזכרים בהחלטה זו. מר עציוני אף הודה בחקירתו שלא שוחח עם אף אחד מנציגי נתיבי איילון באופן אישי לגבי מקרקעיו.

כלומר – נשמרו טענותיהם לעניין הסעד העקרי והבלעדי שבו עוסקת תביעתם זו אשר סמכות ההכרעה בה מוקנית עפ"י הדין לבית משפט זה. כל טענה אחרת בקשר לירידת הערך של חלקות התובעים, לרבות בקשות לקבלת ארכה להגשת תביעה שכזו, ניתן היה לבררן רק במסגרת החוקית המתאימה לכך, דהיינו בפני הועדה המקומית; ועדת הערר; בפני שר הפנים; או בפני בג"ץ. משנמשכה העתירה על ידי העותרים, ממילא החלטת שר הפנים בעיניין דחיית בקשתם של העותרים לקבלת ארכה להגשת תביעה לפי סעיף 197 בחוק התיכנון והבניה נותרה שרירה ועומדת ואין בית משפט זה משמש כערכאת ערעור על החלטה זו. אציין כי מעיון בכתב העתירה לבג"ץ עולה כי הטענות שהועלו במסגרת העתירה הרלוואנטיות להליך דנן הן טענות לפיהן חלק מהעותרים סמכו על מידע מוטעה לכאורה שנימסר להם על ידי נתיבי איילון, אשר ממנו הסיקו, כביכול, כי זכויותיהם לא תפגענה, וכי בבוא העת ישולם להם הפצוי המגיע להם בגין הפגיעה במקרקעיהם (ר' נספח ה' להמרצת הפתיחה המתוקנת, בעמ' 11 (סעיף א'), עמ' 12 (סעיף ד'), עמ' 14 (סעיף י')).

במובן זה, המבקשים, בהיותם בעלי זכויות במקרקעין המושפעים מהליכי תיכנון ובניה, כמו מאישור תוכנית המשנה את ייעוד הקרקע שבבעלותם, אינם יכולים מצד אחד לשבת בחיבוק ידיים ולקבל בהכנעה את עמדת יוזמת התוכנית לפיה אין הם זכאים לפצוי בגין שינוי ייעוד, ומצד שני - לטעון בדיעבד לזכאותם לקבלת תשלומים אלו במסגרת פסיקת פצויי הפקעה לטובתם.

...

על כן, משטענות אלו חורגות מן ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, וממילא לא הוכחו כדבעי על ידי המבקשים, ברי כי סופן להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

לפיכך, אך בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי ובהנמקות שפורטו לעיל - הנני מחייב את המבקשים לשלם לכל אחת מבין שלוש מהמשיבות שכ"ט עו"ד והוצאות בסך כולל של 9,000 ₪.

תחילה נזכיר כי דבריו אלה של איהאב פאהום אינם מתיישבים עם דברים שאמר מיד לאחר מכן כאשר נישאל אודות היתנהלותו וטיפולו של מר משה עובד בנושא התיכנוני, מסר מר פאהום כך: "דעתי האישית שאם לא היה משה עובד בתמונה התוכנית הזו לא היתה מתאשרת" (עמ' 28 ש' 25- 26 לפרוטוקול ישיבת יום 3.7.13).

  (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה".

בע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1), 721 (להלן: "עניין לוטם") הודגש כי: "הגם שלחץ כלכלי בלתי לגיטימי הנו תנאי הכרחי לקיומה של כפייה-מקנה-זכות, לא די בו. רק לחצים כבדים אשר פוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר, ייחשבו כפגמים ברצון. עם המבחנים שנקבעו בפסיקה לקביעת עוצמת הלחץ ניתן למנות את מבחן קיומה של אפשרות מעשית לפנות לערכאות כדי למנוע את הפעלת האיום ואת מבחן הייעוץ המשפטי. נקבע, כי בקבלת ייעוץ משפטי עצמאי יש, על דרך העקרון, כדי להחליש טיעון של כפייה ובנסיבות מסוימות אף כדי לשלול כפייה מכול וכול (ראו עניין מאיה הנ"ל [2], בעמ' 721)". בית המשפט היתייחס לאפשרות הפנייה לערכאות בעיניין אקספומדיה והבהיר: "אכן, כעקרון, האפשרות לפנייה לערכאות להשגת סעד סותרת את קיומה של עילת כפייה. לענין זה, אין זה משנה אם הצד הנפגע סבור, על סמך ייעוץ משפטי שניתן לו, כי הסיכוי שבית-משפט אכן ייתן את הסעד המבוקש הוא קטן. בכך אינני מסכים עם השופט המלומד. מה שקובע הוא עצם קיומה של אפשרות מעשית לפנות לערכאות כדי למנוע את הפעלת האיום.

נוסיף עוד, כי במידה ויש בדעת מע"צ או הוועדה המקומית לידרוש מכתב ויתור או שיפוי, צריך להודיע מיד בתחילת ההליך התיכנוני כי על היזם או המבקש, לחתום על כתב ויתור על זכויות המוקנית לו על פי חוק, כדי שישקול את צעדיו הכלכליים ולא כפי שעשתה מע"צ בעיניין זה, כאשר לכל אורך הדרך היתעלמה מהודעת התובעת, כי איננה מוותרת על זכותה להגיש תביעה לפצוי לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה.

...

סוף דבר: התביעה מתקבלת באופן חלקי.

התביעה מתקבלת, במובן זה שאני קובעת כי כתב הוויתור עליו חתמה התובעת הושג בכפייה, ובוטל כדין כמפורט בהרחבה מעלה.

התביעה, ככל שהיא מתייחסת לנזקים הכספיים הנטענים שנגרמו לתובעת בשל משך הזמן שנדרש לקבלת אישור מע"צ להתחברות אל הכביש, נדחית.

אכן בהתאם להלכה הפסוקה כאשר תביעה נזיקית הנה זהה במהותה לתביעה לפי סעיף 197 לחוק, חל הכלל בדבר מיצוי עילה, והיעדר זכות תביעה במסגרת תביעה נזיקית ואין חולק כי בעניינינו לא הוגשה התביעה לפיצויים בגין שינוי הייעוד בתוך המועד הקבוע לכך בסעיף 197 לחוק, ברם נסיונה להיתנער מכל חבות לפצוי בטענת מיצוי העילה והתיישנות אינו ראוי בנסיבות העניין, בהן היא עצמה הכשילה, לכאורה, את התובעת.

ובמה דברים אמורים- שינוי הייעוד בתכנית החדשה, הקימה חובה לנתבעת לפרסם הודעות על ההפקעה בהתאם לסעיפים 5-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), ולמסור הודעות אלו באופן אישי לידי המנוח ו/או התובעת.

הואיל ואלו פני הדברים, קמה לתובעת הזכות להגיש תביעה נזיקית עצמאית בין השאר בעילה של הפרת חובה חקוקה כמו גם לפי שאר העילות הנזיקיות והעילות מדיני החיובים שפורטו בכתב התביעה.

...

נכון כי התקופה להגשת התביעה לפי סעיף 197 לחוק, במועדים הרלבנטים, היתה שנה מפרסום התכנית ונכון גם כי כאשר ניתן לתבוע את הנזק בתביעה לפי 197 אזי אין לאפשר תביעה אזרחית רגילה ע"א 6483/15 נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נגד קטו ואח' (פורסם בנבו 2/8/16).

אשר על כן אני דוחה את הבקשה לסילוק על הסף.

אני קובעת לקדם משפט ליום 1/4/20 שעה 09:00.

בסופו של דבר, קבע השופט יפרח כי: "39.(ג)...למעשה, אין בפי המשיבים עילה לתביעת פיצויים בגין השטח הנופל מ-2,315 מ"ר (25% משטח החלקה) נגד מי מהמבקשות;". על החלטת בית המשפט בתובענה הקודמת, הגישו התובעים ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 10422/08), בו טענו, כי בית משפט קמא טעה משקבע "כי המערערים אינם זכאים לפצוי מהמטר הראשון ויש להפחית 25% משטח החלקה לצורך פצויי הפקעה". בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון (ביום 15.7.2010) נקבע: "בהמלצתנו, חוזרים בהם המערערים מן העירעור, תוך שהם שומרים על כל טענותיהם לשלב שלאחר מתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי בתיק נשוא העירעור.

בהמרצת הפתיחה ובנספחיה נטענו העובדות המקימות זכות לפצויי סבל, לרבות העובדות הנוגעות לקשר האישי של מישפחת התובעים למקרקעין, המוחזקים ומעובדים על ידם במשך כמאה שנים; נטען , כי יתרת המקרקעין לא הושבחה וממילא מדובר בטענה שאינה במחלוקת, מאחר ונתיבי ישראל שילמה נזק לנותר; פורטו הפקעות חוזרות במקרקעין, פורט מועד הפניה לשר התחבורה, שעה שהקריטריונים הישנים היו בתוקף ולנספחי כתב ההגנה של הנתבעים, פורט וצורף הנוהל החדש, ממנו עולה מועד אישורו.

כפי שנפסק בעיניין מסרי (פסקה 13 לפסק דינו של השופט פוגלמן): "פועל יוצא של הליך דו-שלבי זה – שינוי ייעוד, ולאחריו הפקעה בפועל – הוא כי ככלל גם הפיצויים מוענקים בשני שלבים, שכל אחד מהם הוא פרי עילת תביעה עצמאית ונפרדת: בשלב הראשון מוענק פיצוי בגין ייעוד המקרקעין לצורכי ציבור; ובשלב השני מוענק פיצוי נוסף בגין ההפקעה עצמה.". משמע, מדובר בשני הליכים נפרדים, כאשר לא ניתן לומר שהליך התביעה לפיצויים בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה, הוא בגדר "בקשה לפצויי הפקעה" כנדרש בקריטריון 7.

בנוסף, בנגוד לטענת התובעים, כי בהמלצות הועדה המייעצת לשר, אין היתייחסות לאי עמידה בנוהל בשל מועד התפיסה וכל ההמלצה נוגעת לטענה המופרכת, כי התובעים קיבלו פצויי סבל במסגרת הפשרה והתביעה לפי סעיף 197 לחוק (סעיף 45 לסיכומי התובעים), מעיון בפרוטוקול הדיון בוועדה המכרעת (נספח ג' לראיות שר התחבורה) עולה, כי הוועדה התייחסה לקריטריונים למתן פיצוי מן החסד לעמדת נתיבי ישראל ובתשובה לשאלה האם מדובר בהפקעות שבהן תפיסת הקרקע נעשתה בתוך תקופה של שבע שנים שעד למועד מתן פס"ד רוטמן, צוין כי: "תפיסת הקרקע בוצעה ב- 20.6.2002 ולכן הנפקעים אינם עומדים בקריטריון זה.". טענה שלישית - האם התובעים זכאים לפצויי סבל לפי הדין שקדם לפסק דין רוטמן? לחילופי חילופין, טוענים התובעים, כי הם זכאים לפצויי סבל מכוח הדין שקדם לפסק דין רוטמן.

...

מסקנה זו מתבקשת גם מהאמור במכתב ב"כ התובעים לשר התחבורה מיום 20.1.2014 (נספח ב2 לראיות שר התחבורה) בו צוין, כי: "4. במסגרת המו"מ לקראת הסדר הפשרה... סירב עו"ד פלג אלימלך שישולם פיצוי עבור 25% מהמקרקעין במסגרת הסדר הפשרה, בטענה כי הפיצוי עבור 25% מהמקרקעין צריך להיות משולם גם על ידי הועדה המקומית וחברת חשמל וכי קיימת מחלוקת בעניין בין מע"צ לביניהן. לפיכך, עמד על כך עו"ד פלג שהפיצוי מהמטר הראשון ישולם רק במסגרת תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה...

אני סבור, כי דין טענה זו להידחות, שכן היא אינה מתיישבת עם התנהלות התובעים בזמן אמת.

לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי החלטת שר התחבורה בעניין זה הינה החלטה סבירה ואין להתערב בה. סוף דבר לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

כך, הנתבעת ניסתה למנוע ממניעים זרים ונפסדים הגשת תביעה של השותפות נגד הועדה המקומית לתיכנון ובניה קרית שמונה, שלטענת התובעת היא זרוע אחרת של בעלת המניות בנתבעת, לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה באופן שהיה עלול למנוע מהשותפות לקבל פיצויים שהיא זכאית להם במליוני שקלים.

אני דוחה את טענת התובעת כאילו לא ידעה עד 2016 שייתכן שהנתבעת אינה פועלת לקבלת האישורים, וערכה אז בדיקה עצמאית מול מחלקת תאגידים ערוניים במשרד הפנים וגילתה שהנתבעת אינה מחזיקה באישורים.

הזכות אישית ואינה זכות בשותפות הנתבעת טענה שהזכות שניתנה למכשירי מדידה אינה זכות בשותפות אלא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה או לרכישה.

...

מכיוון שלא כך הוא, התוצאה היא שהנתבעת לא כפופה למסירת זכויותיה בשותפות תמורת 135,000$.

סיכום: על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה על שני ראשיה.

התובעת תשלם לנתבעת בזיקה לתקנה 153 ולתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין ולטענות שהתקבלו ונדחו, הוצאות משפט בסך 25,000 ₪.