זכות השתיקה ופטור מהמצאת מסמכים בהליכים פליליים

בעקבות הדיון מיום 7.6.17 הגישו הנאשמים את הבקשה נושא החלטה זו לפסול את הראיות שהובאו בקשר לאישום הראשון מהטעם שהן הושגו שלא כדין ולהורות כי הם פטורים מלהשיב לאשמה עקב העדר תשתית ראייתית בשני האישומים.

אשר לדעתי יאמר, כי בין אם הדוח המודיעיני הנו חומר חקירה ובין אם לאו, הרי שלפי ס' 74 לחוק סדר הדין הפלילי כנוסחו במועד הרלבנטי, היה על המאשימה לציין את דבר קיומו של הדוח המודיעיני ברשימת חומרי החקירה – "(א) הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסנגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה שבידי התובע ולהעתיקו וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנירשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום". משלא הייתה מחלוקת על כך שהדוח המודיעיני לא נכלל ברשימת חומרי החקירה הרי שאין לקבל את טענת המאשימה שלפיה הנאשמים לא ביקשו לקבל את הדוח המודעיני לעיונם (ס' 10 לתגובת המאשימה) שכן לא ניתן לצפות מהנאשמים לידרוש מיסמך שאינו בידיעתם ושלא הובא לידיעתם.

אי ציון קיומו של הדוח המודיעיני והמצאתו לעיונם של הנאשמים אף לאחר החלטת ביה"ד (כאמור לעיל) עולה כדי פגם בניהול ההליך.

לא ייתכן כי שנתיים לאחר הבטחתו של הפקח, מר שמש, כי אין צורך לשמור על זכות השתיקה; כי ניתן להגיש תצהיר; וכי התיק ייסגר בקנס מינהלי, תוכל המאשימה לזמן את הנאשמים לחקירות מחדש ולפתוח בהליך פלילי.

...

בנסיבות אלו הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות ההליך דנן יש לפסול את הראיות שהושגו בעקבות הוצאת צו הכניסה ומכוחו, לרבות הראיות החפציות.

סוף דבר הנאשמים מזוכים מהאישום הראשון.

בקשת הנאשמים לגבי האישום השני נדחית – המזכירות תקבע מועד לשמיעת פרשת ההגנה בקשר לאישום השני.

לטענתם, לא הוסיפה הנתבעת הפרישי הצמדה וריבית לסכום הנומינלי, בטענה כי היא מחילה את תקנות בית המשפט והוצאה לפועל הפוטרת את המדינה מתשלום ריבית והצמדה במידה וההפקדה וההשבה מתבצעים תוך 3 חודשים.

לתובעים טענות כנגד המדינה גם באופן נהולה תובענה זו, הן בהגישה בקשה לדחיית התביעה כנגדה על הסף, שנדחתה, כך גם בהעלימה את העובדה שהוגש כתב אישום נגד זזה, בחותמה על הסדר טיעון אתו מבלי להביא את הדבר לידי התובעים, קורבנות העבירה, ובסרבה להמציא להם חומר חקירה בטענה כי איננו רלבאנטי.

לתובעים טענות גם כנגד אותו הסדר, שהקל, לטעמם בעונשו של זזה, מבלי שהובא לידיעת כב' הש' אמסטרדם, אשר אישרה אותו, כי הנאשם שמר על זכות השתיקה, לא פיצה את נפגעי העבירה וכי הקף הכספים שהעלים היה גדול באופן משמעותי מזה שנטען.

" לגוף העניין הדגישו התובעים את העובדה כי זזה הודה, בכתב ובעל פה, במסגרת ההליך הפלילי, כי הוא קיבל מהתובעים את הסכומים הנטענים על ידם (למעט סכום של 70,000 ₪ הנובעים מהפרשי ריבית או שער), וכי המסמכים הלקוחים מחומר החקירה, הודעות שנגבו מזזה, מזכרים, דוחות פעולה וכיוצ"ב, הוגשו ע"י המדינה ללא היתנגדות הנתבעים האחרים וסומנו כראיה.

עלי לציין רק, לצורך הדיוק כי לא נקבע בהליך הפלילי או בכל הליך אחר כי התובעים עונים על דרישת ס' 2 לחוק זכויות נפגעי עבירה התשס"א- 2001, המגדיר נפגע עבירה "מי שניפגע במישרין מעבירה, וכן בן מישפחה של מי שהעבירה גרמה למותו..". בהחלטת השופט יקואל (נספח יד' לתיק המוצגים מטעם התובעים) היתייחס בית המשפט למעמדם של התובעים, כמו גם לשאלת החילוט העתידי של הכספים שנתפסו, וכתב: "סברתי כי נסיבותיהם הייחודיות של שולחי המבקשים יכול ותגענה כדי "נימוק מיוחד" להמנעות מחילוט עתידי בהתייחסות מתבקשת אליהם כאל נפגעי עבירה.

...

הנני דוחה דרישת תשלום זו. אובדן ימי עבודה בכל הנוגע להליך הקודם, כבר קבעתי כי איני סבורה כי יש לחייב מי מהנתבעים בגינו, לרבות אובדן ימי עבודה.

הנני דוחה אף רכיב זה. כך גם לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעים בפיצויים עונשיים, הנקבעים לעיתים רחוקות ובנסיבות מיוחדות- בלבד.

התובעים ישלמו למדינה הוצאותיה בסכום של 50,000 ₪.

כך גם מלמד המסמך ת/11, הנושא אף הוא את פרטי המערערת ואת חתימתה, והוא כולל היתייחסות לדרישת המשיבה להמצאת ערבות בנקאית כחלק מהתנאים לאישור הבקשה להיתר.

במסמך הנ"ל ביקשה לכאורה המערערת לפטור אותה מהגשת ערבות בנקאית, מפאת מצבה הכלכלי.

לענייננו, יפים דבריו הבאים של בית המשפט העליון, כפי שנאמרו בע"פ 2406/09 שלמה אלבו נ' מדינת ישראל (15.09.2010) (להלן: ענין אלבו): "ככל זכות מהותית, ובכלל זה זכות חוקתית, גם זכות השתיקה אינה מוחלטת אלא יחסית בלבד. בצדה ניצב אינטרס צבורי רב ערך שעניינו חשיפת האמת, העומד ביסוד תכליותיו של ההליך הפלילי (ראו, למשל: עניין מילשטיין, פסקה 1 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל). הכלל בדבר הערך הראייתי שיש לייחס לשתיקת הנאשם במשפט מבטא את האיזון הנידרש בין אינטרס חשיפת האמת בהליך הפלילי, לבין ההגנה על זכויות הנאשם מפני הפללה עצמית. לשתיקת הנאשם ניתן משקל ראייתי כחיזוק למשקל ראיות התביעה וכסיוע במקום שהוא נידרש, אך זכות השתיקה אינה גורעת מהנטל המוטל על כתפי רשויות התביעה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (עניין מילשטיין, פסקות 7, 10 לפסק דינו של השופט לוי). שתיקתו של הנאשם עשויה להצטרף לראיות אחרות, המצביעות על התקיימותה של עובדה השנויה במחלוקת, כדי להגיע לרמת ההוכחה הנדרשת שלה (רע"פ 1601/91 צרפתי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 408, 409 (1991); עניין בן גל, עמ' 148, 154). יתר על כן, כאשר עולה מראיות התביעה מסקנה מפלילה לכאורה, המנעותו של נאשם מלהעיד מותירה את מסקנת ההפללה ללא משקל שכנגד, ועשויה להוביל להרשעתו (ע"פ 4600/94 חביו נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 617, 632 (1997)). משקלה הראייתי של שתיקת הנאשם יושפע מהסבר מניח את הדעת – אשר אינו נעוץ אך ברצון להמנע מהפללה עצמית – הניתן לה, העשוי לגרוע מהערך המחזק שיש לראיות ... [ההדגשה שלי-ר.ב.] " ומהתם להכא: המנעותה של המערערת מלהעיד בבית משפט קמא, ללא הסבר המניח את הדעת לכך, מותירה ללא משקל שכנגד את מסקנת ההפללה העולה מהמסמכים הנ"ל, החתומים לכאורה על ידה.

...

לענייננו, יפים דבריו הבאים של בית המשפט העליון, כפי שנאמרו בע"פ 2406/09 שלמה אלבו נ' מדינת ישראל (15.09.2010) (להלן: ענין אלבו): "ככל זכות מהותית, ובכלל זה זכות חוקתית, גם זכות השתיקה אינה מוחלטת אלא יחסית בלבד. בצדה ניצב אינטרס ציבורי רב ערך שעניינו חשיפת האמת, העומד ביסוד תכליותיו של ההליך הפלילי (ראו, למשל: עניין מילשטיין, פסקה 1 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל). הכלל בדבר הערך הראייתי שיש לייחס לשתיקת הנאשם במשפט מבטא את האיזון הנדרש בין אינטרס חשיפת האמת בהליך הפלילי, לבין ההגנה על זכויות הנאשם מפני הפללה עצמית. לשתיקת הנאשם ניתן משקל ראייתי כחיזוק למשקל ראיות התביעה וכסיוע במקום שהוא נדרש, אך זכות השתיקה אינה גורעת מהנטל המוטל על כתפי רשויות התביעה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (עניין מילשטיין, פסקאות 7, 10 לפסק דינו של השופט לוי). שתיקתו של הנאשם עשויה להצטרף לראיות אחרות, המצביעות על התקיימותה של עובדה השנויה במחלוקת, כדי להגיע לרמת ההוכחה הנדרשת שלה (רע"פ 1601/91 צרפתי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 408, 409 (1991); עניין בן גל, עמ' 148, 154). יתר על כן, כאשר עולה מראיות התביעה מסקנה מפלילה לכאורה, הימנעותו של נאשם מלהעיד מותירה את מסקנת ההפללה ללא משקל שכנגד, ועשויה להוביל להרשעתו (ע"פ 4600/94 חביו נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 617, 632 (1997)). משקלה הראייתי של שתיקת הנאשם יושפע מהסבר מניח את הדעת – אשר אינו נעוץ אך ברצון להימנע מהפללה עצמית – הניתן לה, העשוי לגרוע מהערך המחזק שיש לראיות ... [ההדגשה שלי-ר.ב.] " ומהתם להכא: הימנעותה של המערערת מלהעיד בבית משפט קמא, ללא הסבר המניח את הדעת לכך, מותירה ללא משקל שכנגד את מסקנת ההפללה העולה מהמסמכים הנ"ל, החתומים לכאורה על ידה.

לפיכך, שילובם של המסמכים הנ"ל מתיק הבניין של הוועדה, הנחזים להיות חתומים ואף ערוכים ע"י המערערת, יחד עם שתיקתה בבית משפט קמא, מוביל למסקנה, מעבר לכל ספק סביר, לפיה המערערת היא זו שביצעה את העבירות מושא כתב האישום.

בסיכומו של דבר, הריני לדחות את ערעורה של המערערת בתיק זה. אני מורה למערערת לבצע את צו ההריסה, שהושת עליה בגזר הדין, זאת עד ליום 15/03/2018.

הערתי כי בעלי הדין עצמם לא התייצבו, חרף שלא ניתן פטור להתייצבותם.

סרובו להמציא את המבוקש וליתן מענה תמוהה, נוכח גירסתו כי לא ביצע עבירה פלילית או עוולה אזרחית כלפי התובע.

הלכה היא, שזכות השתיקה אינה עומדת לנאשם, אלא במסגרת ההליך הפלילי בלבד.

בהתאם להוראת תקנה 119 לתקנות – הוגשה בקשה למתן צו למסירת שאלון, או לעיון במסמכים, ונטענה טענת חסיון לגבי שאלה פלונית או מיסמך פלוני, רשאי בית המשפט או הרשם שלא להיעתר לבקשה לענין אותה שאלה או אותו מיסמך, ולשם כך רשאי הוא לעיין במסמך כדי להחליט אם יש ממש בטענה זו; אין האמור בזה בא לגרוע מזכותה של המדינה לסרב להראות מיסמך.

...

סבורני כי מתן מענה שכזה אינו רלוונטי, מכביד ויש בו כדי לפגוע בצדדים שלישיים, אשר אין להם קשר ישיר לתובענה.

התובע סבר כי השאלה אינה רלוונטית, אולם השיב מעבר לדרוש - "לא". לאור אמור, סבורני כי ניתן לשאלה מענה.

סוף דבר בבקשת התובע – ביחס למסמכים, כפי שהובאו לעיל, אבקש את עמדת הפרקליטות, האם קיימת דרישה שלא למסור מידע זה במסגרת הליך אזרחי, שמתקיים באותו עניין, וזאת תוך 30 ימים.

כך, בשים לב לשאיפה החולשת על ההליך, לעשיית צדק ולגילוי האמת, ולכך שמדובר בעד חיוני למטרות אלה: איש מיקצוע המיתמחה בסוגיה הספציפית של בחינת כשירות, ושלא נקרא בדיעבד למתן חוות דעת אלא בדק את אסחאק בזמן אמת, וגיבש את מסקנותיו ללא קשר להליך הפלילי ושלא לצרכיו או "מטעם" מי מהצדדים.

זאת ועוד, לצד הפרוט הנ"ל מצא ענאני, שניסח את מיסמכי ההעברה לרבות את המסמך הנושא תאריך 17.2.14, להוסיף לו נוסח כללי, המקנה לענאני זכויות בכלל רכושו של אסחאק: "כל מה שהוא שייך לי ורכושי מכל סוג ותחת כל שם ואיפה שהוא נמצא גם אם בישראל או באיזור הרשות הפלסטינאית". קשה לקבל כי אסחאק ידע, מחד, למסור פירוט כה מדוקדק בנוגע לביתו ולחלקות האדמה הנזכרות לעיל, ומנגד לא זכר לומר פרטיהם של נכסים נוספים כך שנידרש הניסוח הכללי.

ענאני נחקר גם על העסקה עם עלקם, חזר על טענתו לפיה דובר ב"כסוי" כדי שלא יוודע דבר המכירה ליהודים, ולא ידע להסביר מדוע, בהנתן אותו "כסוי", לא הגשים את רצונו של אסחאק למכור את הנכס בדחיפות, במהלך התקופה שבין החתמתו על מיסמכי ההעברה במרץ 2014 ועד לביטול המסמכים במהלך מעורבותו של עו"ד ג'דעון בחלוף חודשים, במסגרת הליך משפטי שניפתח בינואר 2015.

בעובדה שבהמשך התגלתה מזימתו, והוא השיב את הסכום ובהמשך הסכים לביטול מיסמכי ההעברה, אין כדי לפטור אותו מבצוע העבירה, שהשתכללה טרם הגילוי.

בחומר הראיות מסמכים שהמציא בהמשך לחוקר המישטרה: רישומים שלו על אישורים נוטריוניים שערך, ומספר קבלות בסכומים ובתאריכים משתנים (ת/16 ות-17).

את שמירתו על זכות השתיקה הסביר בחוסר נימוס של החוקר שלטענתו צעק עליו וקילל אותו (פ/223).

...

אציין שמקובלת עלי טענת ההגנה כי אדם מבוגר עשוי לחתום כך ללא קשר למצבו הקוגנטיבי.

על רקע זה אני קובע, כי לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 47 לחוק הנוטריונים יש לבסס יסוד נפשי מיוחד, של מטרה לסייע.

יישום סבורני כי היסוד הנפשי הדורש מודעות של שעבאן לנסיבה, לפיה המסמך אותו אישר נועד לביצוע עבירה או שבעריכתו הייתה עבירה, הוכח בדרגה הנדרשת.

הכרעה הנאשם 1 מורשע בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.