זכות השימוע בפני רשות מינהלית מנהלית

נקבע, כי "לפי הכלל הנקוט המשפט המקובל זה מאות בשנים לא יורשה גוף אדמיניסטרטיבי- ואפילו אדמיניסטרטיבי טהור (לא מעין שפוטי)- לפגוע באזרח פגיעת גוף, רכוש, מיקצוע, מעמד, וכיוצא בזה, אלא אם כן ניתנה לנפגע היזדמנות הוגנת להשמעת הגנתו בפני הפגיעה העתידה". בבג"ץ 654/78 ריבה גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(2) 649 ציין בית המשפט, כי "זכות יסוד של האדם בישראל היא, כי רשות ציבורית, הפוגעת במעמדו של אדם, לא תעשה כן, בטרם תעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו. לעניין זכות יסוד זו, אין נפקא מינה, אם הרשות הציבורית פועלת מכוח חיקוק או מכוח הנחיה פנימית או מכוח הסכם. אין גם כל חשיבות לשאלה, אם הסמכות המופעלת היא שיפוטית, כעין שיפוטית או מינהלית, ואם שיקול הדעת, הניתן לאותה רשות, הוא רחב או צר. בכל מקרה, בו רשות ציבורית מבקשת לשנות את מעמדו של אדם, עליה לפעול כלפיו בהגינות, וחובה זו מטילה על הרשות את החובה להעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו." בג"ץ הוסיף וקבע, כי "זכות הטיעון של אדם, הנפגע מהחלטה של השילטון מוכרת בשיטתנו המשפטית. יש והיא קבועה במפורש בדבר חקיקה, אך יש ודבר החקיקה אינו מזכיר אותה במפורש, אלא עובר עליה בשתיקה. גם במקרה זה הזכות קיימת, שכן קיומה של הזכות אינו מותנה בהוראה מפורשת בחוק". הינה כי כן, לאדם עומדת הזכות להעלות את טענותיו ומנגד על הרשות מוטלת חובת השימוע.

...

מקובלת עליי טענת המשיבה לפיה היא איננה גוף חוקר ואין בידה לחקור את טענת העותרים לעניין התצהיר האמור.

התוצאה סיכומו של דבר שוכנעתי, כי החלטת הוועדה היא החלטה מקצועית ומנומקת המבוססת על נימוקים תכנוניים סבירים והיא התקבלה בסמכות ולאחר שהוועדה ערכה הליך כדין.

לאור כל המפורט לעיל, העתירה נדחית.

עוד הדגשנו בענין חיימוביץ כי "הגיונם של דברים אלה, הנעוץ בעקרו בתקינות ההליך,  יפה גם כאשר הוגשה לרשות המינהלית בקשה בעילה אחת, ואגב הליכי בקורת שיפוטית עליה מבקש האדם לראשונה להשתית את זכאותו על עילה אחרת, השונה מהותית ביסודותיה המשפטיים, בתנאיה ובתוצאותיה הכלכליות מהעילה הראשונה" (ההדגשה שלנו).

יחד עם זאת, לעובד לא ניתנה זכות שימוע בהליך המינהלי בפני הממונה טרם החליט כי ניתן להפעיל את זכות הקזוז במלואה.

...

בית הדין קבל את טענת העובד "לפיה כל עוד לא נקט הממונה על השכר בהליך מנהלי להשבת התשלומים החורגים אין לבית הדין סמכות להתערב בעניין זה, לפיכך טענות הקיזוז של הנתבעת דינן להידחות. יצוין כי הממונה על השכר הודיע בעמדתו כי הוא שומר על זכותו לפעול להשבת התשלומים החורגים. מעבר לנדרש נציין כי יש לקחת בחשבון את מידת רשלנותה של המועצה, שבפרק זמן ארוך כל כך לא גילתה טעותה (על אף חוות הדעת שערך מר נחמני). כמו כן, מבחינת התובע, בפני בית הדין לא הובאה כל ראיה בדבר חוסר תום לבו בקבלת התשלומים מהמועצה. מטבע הדברים במשך כל אותה תקופה ארוכה, התובע כלכל את צעדיו בהתאם לשיעור שכרו. בנסיבות אלה, בבקשה לקזז מהתובע כספים יש משום דרישה שעלולה להיות בלתי סבירה. מכל האמור לעיל, דין טענות הקיזוז להידחות". בחלק האופרטיבי קבע בית הדין האזורי כי על המשיבה לערוך חישובים תוך 30 ימים וכי "החישוב להפרשי שכר יתבסס על שכר התובע, כאשר הדירוג הינו הוראה, הוותק הינו 31.17 שנים, הדרגה הינה מ.א, היקף המשרה הינו 40% ותוספות השכר משולמות בהתאם לאמור בפסק הדין". התחשיב יועבר לעובד, וככל שתהא התנגדות מצידו לתחשיב ימונה חשב שכר והצדדים יחויבו בתשלום שכרו.

(ה) סוף דבר לאור כל האמור החלטנו לדחות את ערעור העובד ולקבל את ערעורי המדינה והמועצה בחלקם, בהיבטים הבאים: (1) שיבוץ בדירוג עובדי הוראה – דירוגו הנאות של העובד הוא דירוג חינוך, נוער, חברה וקהילה , ואולם בידו – אם יבחר בכך – להיוותר בדירוג עובדי ההוראה כחריגת שכר עליה המוכשרת מכוח הסכם מרץ 1999.

יתר הטענות המועלות בערעורים נדחות בזאת.

בשלב זה החלטנו שלא לפסוק הוצאות, ובית הדין האזורי יקח גם את הליך הערעור בחשבון בפסיקת ההוצאות בסוף הדרך.

בעניינינו, אני סבור כי נפל פגם בכך שלא נימסרה לתובע הודעה ברורה על כך שעומדת לו זכות שימוע אשר במסגרתה הוא רשאי להעלות את טענותיו בפני הרשות, לרבות הגשת ראיות התומכות בעמדתו כגון חוות דעת מומחה.

הנתבעת חולקת על כך. לטעמי, ספק של ממש אם נטל ההוכחה בשאלה האם מדובר ב"כלי אסור" רובץ מלכתחילה על התובע, ואיני בטוח כי סעיף 229 לפקודת המכס חל לגבי שאלה זו. גם העובדה שמצאנו לעיל כי הנתבעת לא כיבדה במלואה את זכות השימוע של התובע עשויה להביא למסקנה כי היא אינה נהנית מחזקת התקינות המנהלית והנטל רובץ עליה (השוו, בג"ץ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח(5) 291 (1994); ברק-ארז, עמ' 515).

...

מקובלת עלי טענת הנתבעת כי מדובר בהרחבת חזית, שכן הטענה עלתה באופן מפורש לראשונה בחקירות.

סוף דבר הנתבעת הוכיחה כנדרש כי הטובין נושא התביעה הם כלים אסורים, ומתקיימת לגביהם עילת החילוט הקבועה בסעיף 204(2) לפקודת המכס.

לפיכך, התביעה נדחית ונקבע בזאת כי הטובין שביסוד התביעה מוחרמים בהתאם לפקודת המכס.

יפים ונכונים לענייננו הדברים שנקבעו בבג"ץ 646/93 ברכה נ' שר התיקשורת, פ"ד מח(3) 661, 665 (1994), שם טען העותר, בדומה למקרה דנן, כי היה על עורך השימוע לאפשר לו לחקור בחקירה נגדית עדים מסוימים: "שר התחבורה אינו בית-משפט. הוא נתבקש לקיים הליך של שימוע. אין מנהלים לפניו חקירות ודרישות. מוגש לו חומר (בעל-פה או בכתב). מושמעות לפניו טענות. ניתנת היזדמנות להגיב על טענות הנגד. אין מנהלים חקירות וחקירות שכנגד". מתאימים לענייננו גם הדברים שנכתבו על-ידי פרופ' יצחק זמיר בספרו הסמכות המינהלית, כרך ב - ההליך המנהלי 1172-1171 (2011): "השימוע בפני רשות מינהלית מעולם לא היה פורמאלי ומורכב כמו השימוע בפני בית המשפט. הוא נעשה פחות תובעני ויותר גמיש ככל שהתרחבה חובת השימוע, וחל על יותר ויותר סוגים של עניינים מנהליים, בייחוד לאחר שהחובה הורחבה גם להליכים מנהליים שאין להם אופי שפוטי כלל ועיקר. למשל בית המשפט מאפשר בדרך כלל חקירה של עדים: חקירה ראשית, חקירה נגדית וחקירה חוזרת. יש מקום לנהוג כך, או בדומה לכך, גם בהליכים מנהליים מסוימים שיש להם אופי שפוטי, כגון בהליכים בפני בית דין מנהלי. אך ברור כי אין זה הגיוני או מעשי לידרוש זאת מכל רשות מינהלית, כאשר היא שוקלת למשל אם לבטל רישיון, להפחית קצבה או לשנות שומת מס". וכן בעמ' 1185 לספרו: "אפשר לומר, על דרך ההכללה, כי הכלל הרחב הוא שהזכות לשימוע אינה כוללת את הזכות להביא עדים או לחקור עדים, אך זכות זאת יכולה לקום במקרים חריגים, כאשר ההגינות דורשת חקירה, וכרגיל מי שטוען לחריג עליו הראיה" (ההדגשות אינן במקור – נ' ס').

...

עמדת המשיבים המשיבים טוענים מנגד, כי דין העתירה והבקשה לצו ביניים להידחות.

אין בידי לקבל את הטענה, כי הליך השימוע הוא הליך 'מעין שיפוטי', שבגדרו היה על מפ"י לאפשר לשאכר לחקור את המתלונן בחקירה נגדית.

באשר לטענת שאכר, כי היה על המשיבים לאפשר לו לחקור את המתלונן בחקירה נגדית, סבורני, כי גם בעניין זה הדין עם המשיבים.

על רקע האמור, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו זו של המנהל.

הפעלת שיקול הדעת המינהלי וחובת ההנמקה: במסגרת שיקול דעתו בעת קבלת החלטה הנדרשת בהליך שבפני, על השר או הגורם המינהלי המוסמך ונידרש לאזן בין מכלול שיקולים ובהם הזכות לחיי מישפחה של העותר/המבקש ואינטרסים של טובת ילדיו, לבין האנטרס הצבורי מאידך גיסא.

כפועל יוצא מהצגת הטענות בפני הרשות המנהלית, בכל דרך של מימוש השימוע, מתבצע גם הליך משמעותי של בחינת ושקילת הטענות [עע"מ 7201/11 רחמני ד.א. עבודות עפר בע"מ נ' רשות שדות התעופה (7.1.2014] סעיפים 42 – 45 לפסק הדין].

...

כאשר מדובר בעבירה של ציד חיית בר מוגנת ללא רישיון סבורני כי לא ניתן להסתפק באמירה קצרה לפיה הוחלט לסרב לבקשה מטעמים פליליים ויש לנמק מדוע במקרה זה הרשעה בגין ציד חיית בר ללא רישיון מהווה סיכון לציבור או לביטחון המדינה וכיצד נשקלה ההרשעה בעבירה זו אל מול שיקולים אחרים שיש לשקול כגון: הזכות לחיי משפחה וטובת ילדיו של העותר.

בנסיבות אלו לא מצאתי מקום להיעתר לעתירה במובן זה שיינתן צו שיפוטי המורה להעניק לעותר אזרחות ישראלית.

עם זאת מצאתי לנכון להצביע על הליקוי בהליך שמהווה אחד מהנושאים שהובילו להכרעה השיפוטית בשלב זה. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, ובהתחשב בליקויים שבטיפול המשיבה, הרשות המנהלית המוסמכת, בעניינו של העותר, אני מורה כי המשיבה תישא בהוצאות העותר בהליך זה בסכום כולל של 15,000 ₪ שישולם לידי העותר, באמצעות ב"כ, עד לא יאוחר מיום 20.7.22, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.