זכות העמידה ורישיון לתחנת דלק

ביום 10.07.18 שלחה עריית ראשון לציון לתובעת הודעת סרוב מתן רישיון עסק לתחנה מאחר ש״תחנת תידלוק בגז לא מאושרת״.

כחלק מהבטחונות שהתובעת העמידה לנתבעות לקיום התחייבויותיה שבהסכם השכירות, הפקידה בידיהן ערבות בנקאית אוטונומית, עצמאית ובלתי מותנית בסכום של 450,000 ₪, ערבות אותה זכאיות הנתבעות לממש ללא תנאי.

להבחנה בין תוצאות ביטולו של חוזה בעקבות הפרתו לביטולו של חוזה עקב פגם בחוזה היתייחס ביהמ"ש בתיק תא (מרכז) 22685-04-12 תחנת דלק חוואסה בע"מ נ' פז חברת נפט בע"מ: "מהו דינו של ביטול הסכם הפשרה מחמת הפרתו? האם במקרה זה חוזרים הצדדים למערכת ההסכמית הקודמת כטענת פז, או שמא אין תקומה למערכת היחסים הקודמת בנסיבות אלו, כטענת חוואסה? כידוע, ביטול חוזה מחמת הפרה משחרר את הצדדים מחובתם להוסיף ולבצע חיובים עתידיים הקבועים בחוזה, ומביא לכשלון הבסיס ששמש למתן התמורות שבוצעו בעבר. ואולם, בשונה מבטלות מדעקרא (כגון במקרה של חוזה פסול) או מביטול חוזה נפסד (כגון ביטול חוזה שנכרת מחמת פגם ברצון) אין משמעותו של הביטול מחמת הפרה כי חלוקת הסיכונים החוזית אינה ממשיכה להסדיר את מערכת היחסים הנורמאטיבית שבין הצדדים. ביטויה הבולט של תפיסה זו במסגרת דיני התרופות החוזיות מצוי בכך שביטול החוזה מחמת הפרה אומנם שולל מהנפגע את הזכות לתבוע את אכיפת החוזה, ואולם אין בו כדי לשלול מהנפגע את זכותו לפצויי קיום – פיצויים המשקפים את חלוקת הסיכונים החוזית שהוגדרה בחוזה (ראו סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970; ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין בע"מ נ' הורביץ, פ"ד לה(3) 533, 539 - 540 (1981); פרידמן וכהן, חוזים ב', עמודים 1108 – 1100; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד' 291, 377 - 379 (2011) (להלן: "פרידמן וכהן, חוזים ד'")).

...

לטענת התובע, לערבות הבנקאית אין כל תוקף ואין לאפשר את חילוטה ממספר סיבות שיפורטו להלן: הסכם השכירות נגוע בפגם בכריתה – הטעיה ותרמית ובהתאם גם הערבות ניתנה על יסוד תרמית והטעיה.

לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי מתקיים חריג הנסיבות המיוחדות המצדיק את מניעת מימוש הערבות.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל ולפיכך ניתן בזה צו הצהרתי לפיו הנתבעות אינן זכאיות לחלט את הערבות הבנקאית.

אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את סכום האגרה כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומה ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

מעיון בתיק המישטרה עולה, כי המבקש נעצר בתחנת דלק, לאחר ששוטרים סמויים עקבו אחר המבקש בנסיעה מביתו ועד תחנת הדלק, לאחר שהיתקבל מידע מודיעיני.

בדוח המאפיינים – צויין כי במבחן העמידה היתנדנד ובמבחן האצבע לאף השתמש ביד הלא נכונה.

עם זאת, ומבלי שאני מקילה ראש בעבירה המיוחסת למבקש, נוכח חלוף הזמן מאז הארוע, בהעדר חוו"ד ראשונית ובשכלול כלל נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של המבקש, אני סבורה כי די בפרק הזמן שריצה המבקש עד כה , במסגרת "תקופת הצינון". באיזון שבין אינטרס הציבור וזכויותיו של המבקש- מצאתי לקצר את משך הפסילה המנהלית כך שרישיונו של המבקש יושב לו היום.

...

ראיות לכאורה בבש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון (פורסם בנבו) מיום 31.12.03 , עמדה כב' השופטת ד' ביניש על מהותו של המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" וקבעה: "מהבחינה המשפטית המבחן לקיומן של 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט – לאחר עיבודן של הראיות, בחינתן בחקירות וקביעת אמינותן ומשקלן – יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ...,. אמנם, במסגרת בחינה זו על השופט לעיין בחומר החקירה כולו, לרבות חומר החקירה התומך בעמדת הנאשם ..., אך השאלה הנבחנת אינה מהימנותה של גרסת הנאשם, או 'האם ניתן כבר בשלב זה לבטל את גרסתו של הנאשם', אלא אם בידי התביעה חומר חקירה בעל פוטנציאל ראייתי שיש בכוחו להביא להרשעה בתום המשפט. יתרה מזאת, אין בקיומה של גרסה מכחישה של נאשם כדי לשלול מניה וביה את המסקנה שקיימות ראיות לכאורה בדבר אשמתו, אף שתמיד קיימת האפשרות שבסוף המשפט הפלילי ייתן בית-המשפט אמון בגרסתו של הנאשם ויזכה אותו בשל כך. זהו אחד ההבדלים העיקריים בין בחינת הראיות לצורך הליך המעצר לבין בחינת הראיות במשפט גופו (וראו: שם, [בש"פ 8087/95 בעניין זאדה], בעמ' 149 ; וכן בש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה [פורסם בנבו] ..., בעמ' 230)." תיק המשטרה הוגש לעיוני.

כמו כן, מסוכנות המבקש נלמדת מהעבירה המיוחסת לו, אשר בהקשר לה נאמר בבש"פ 10865/06 ישעיהו נגד מדינת ישראל, (פורסם בנבו), מיום 14.1.07, בערר על פסילה מנהלית בביהמ"ש העליון: "לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום- יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך". וכן בש"פ 6085/10 בן שטרית נגד מדינת ישראל, (פורסם בנבו), מיום 30.8.10: "סמכות פסילת רישיון נהיגה למשך תקופת הליכי המשפט נועדה לשמש אמצעי, בין אמצעים שונים, למלחמה בתאונות הדרכים והקטל בכבישים, הפוגעים לאורך שנים בחייהם ובשלומם של בני הציבור. הסיכונים האורבים לציבור מנהיגה רשלנית ופרועה בכביש, ובמיוחד מנהיגה במצב של שכרות, מחייבים עשיית שימוש במלוא האמצעים שהחוק נותן בידי הרשויות על מנת למנוע בעוד מועד מימושם של סיכונים ממשיים לשלום הציבור, בין היתר, בדרך של הגבלת נהיגה של נהגים שמסוכנותם מדברת בעד עצמה.

עם זאת, ומבלי שאני מקלה ראש בעבירה המיוחסת למבקש, נוכח חלוף הזמן מאז האירוע, בהיעדר חוו"ד ראשונית ובשכלול כלל נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של המבקש, אני סבורה כי די בפרק הזמן שריצה המבקש עד כה , במסגרת "תקופת הצינון". באיזון שבין אינטרס הציבור וזכויותיו של המבקש- מצאתי לקצר את משך הפסילה המנהלית כך שרישיונו של המבקש יושב לו היום.

על פי הסכם הזיכיון, התחייבה התובעת (המכוּנה בהסכם הזיכיון – הקבלן) "... להקים על המיגרש תוך 180 יום מיום קבלת רשיונות הבניה על חשבונו הוא תחנה למכירת חומרי דלק וסיכה למכוניות ומזנון (להלן "התחנה") בהתאם לתרשימים ולתאור הטכני המצורפים לחוזה זה..

בנוסף להלוואה זו, התחייבה הנתבעת להעמיד לזכות התובעת שתי הלוואות נוספות: הראשונה - בסך 20,000 לירות ישראליות נועדה למימון השלמה לבניית "התחנה למכירת מוצרי דלק"; השנייה - בסך 10,000 לירות ישראליות לבניית המזנון.

על פי שטר החכירה, החכירה הנתבעת לתובעת את המקרקעין "תמורת דמי חכירה בסך -12 ל"י לשנה שישולמו כל שנה מראש". עוד הוסכם, "כי תקופת החכירה הזאת היא ל – 49 שנה, החל מיום חתימת שטר חכירה זה". הזיקה המובהקת בין זכות החכירה לבין התחייבות התובעת למכור את מוצריה של הנתבעת בתחנת התידלוק, עולה מסעיף 3 לשטר החכירה, בו נקבע בזו הלשון: "מוסכם בין הצדדים כי דלק תהא רשאית לידרוש בטול חוזה חכירה זה אם החוכרת תפסיק להפעיל את תחנת הדלק שתבנה על החלקות הנ"ל." לנוכח חלוף הזמנים, לא העידו לפניי נציגי בעלי הדין אשר חתמו בזמנם על שלושת ההסכמים דלעיל.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 1,107,686 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פינוי המקרקעין (09.06.2014).

מע"מ על סכום פסק הדין, ככל שחל, ישולם כנגד חשבונית מס. לנוכח התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את הנתבעת בהוצאות משפט: אגרת בית משפט ושכר מומחי התובעת לפי חשבוניות מס. בנוסף, בהתחשב בהיקף ההליכים שלפניי, אני מחייב את הנתבעת בשכ"ט ב"כ התובעת בסך 85,000 ₪.

הוא מפנה ל-"דו"ח הצוות לבדיקת תחנות חצר", אשר בחן את מעמדן של תחנות תידלוק כדוגמת תחנת הדלק נשוא ערעור זה, וניתח את המצב המשפטי הקיים, לפיו תחנות תידלוק שהוקמו לפני שנת 1976, ושבידיהן אישורים מספקים בנושאי בטיחות, אי הפרעה לתנועה, תוכנית מתאר מקומית ואזורית ורישיון עסק, רשאיות לפעול כרגיל, ולמכור את מוצריהן לכלל הציבור, ללא קשר להגדרה שניתנה להן בעת הקמתן.

ככל שתכנית ג/8005 משפיעה בדרך כלשהיא על זכויותיהן ומעמדן של משיבות 3 ו-4 ביחס לקרקע ולתחנת הדלק הנדונים, דינן של השאלות הקשורות בכך להתברר במנותק מהליך זה, במסלולים שנועדו על פי הדין לבירור כזה.

עם זאת, גישה רחבה זו בתפיסת זכות העמידה אינה מצדיקה ניהול דיוני לקוי מצד המערערת, בהגשת הליך ללא בחינה מוקדמת, רצינית ומדוקדקת של העובדות הרלבנטיות לענין, ותוך שינוי והרחבת חזית בטענות מטענות שונות כל אימת שהתברר כי בסיס העתירה המקורי התערער.

...

בנסיבות אלה, נוכח השיהוי הכבד בהגשת העתירה, דינה להידחות על הסף.

מהלך דברים זה הסב פגיעה הן להליך הדיוני בערכאה קמא ובערכאת הערעור, והן לבעלי הדין, ועל הדבר להשתקף בהוצאות מתאימות שיושתו על המערערת בערכאה זו. הערעור נדחה על כל חלקיו.

המערערת תשלם למשיבים שכר טרחת עו"ד בסך 40,000 ₪ שיחולק בין ארבעת המשיבים בחלקים שווים.

ת השופט י' דנציגר: אני מסכים המשנה לנשיאה א' ריבלין: אף אני, כחברתי השופטת א' פרוקצ'יה, סבור כי דין הערעור להידחות, הן מן הטעם שהעתירה הוגשה בשיהוי ניכר, הן מן הטעם שעילות העתירה המקורית נעדרות בסיס עובדתי.

היא לא ידעה להשיב אם רישיון הרכב היה בתוקף.

העובדה כי המאזדה דנא לא הועמדה לבדיקתו אל פגעה ביכולת לבצע שיחזור עם רכב מאזדה מאותו דגם בדיוק, שיחזור שיבוצע בתחנת הדלק ובדיוק במקום בו אירעה התאונה, כאשר השיחזור מתועד אל מול הפיאט דנא.

לצד זאת, התובעת העידה ששילמה עבור התיקון סכום נמוך מזה שנכלל בתביעה, 18,500 ₪ בלבד ולא איתי הצדקה לפסוק לזכותה סכום גבוה מזה עבור התיקון.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את העדויות, עיינתי בחוות הדעת ובתמונות שהוצגו לפני ושמעתי את סיכומיהם של באי כוח הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

לעניין ההיזק הראייתי, אני סבורה כי הגם שהתובעת אל העמידה את המזדה לבדיקה, לא פגע הדבר באופן משמעותי בהגנתה של הנתבעת או בממצאים הרלוונטים להכרעת בית המשפט, וזאת כיון שורנר הסתמך הן על דברי הנתבעת הן על התמונות שהנתבעת עצמה צילמה בזמן אמת והן על צילומי אוזר.

לא זו אף זו, גם השחזור שבוצע הביא את ורנר למסקנה אחת והיא שנזקי מכסה המנוע לא נגרמו בתאונה, עובדה שאוזר לא חלק עליה וממילא לא כלל בחשבון הנזק בחוות דעתו.