זכות העיון בחוות דעת לגיוס עובדים

לא ידוע לנתבעת על גיוס עובדים נוספים לתובעת, ואילו רכישת האוטובוס נעשתה מיוזמתה של התובעת, אשר רק ביקשה את חוות דעת הנתבעת, באם הנ"ל עומד בסטאנדארטים שהיא מבקשת.

גם באשר לגיוס עובדים נוספים, מלבד העובדה, כי לא ניתן כל פירוט ולא הובאה כל אסמכתא בעיניין, הרי שגם לא נטען מהו הנזק שניגרם לתובעת ולא התבקש כל סעד בעיניין זה. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת, כי ככלל, עמדה לנתבעת זכות חוזית לביטול ההסכם, ואולם, כאמור, ככל זכות חוזית, גם זכות זו כפופה לחובת תום הלב, ולפיכך יש לבחון האם הנתבעת פעלה בתום לב, אם בהתקשרותה מול התובעת ואם בבטול ההסכם מול התובעת.

עיון בתכתובות מעלה כי הן התנהלו מיום 20.05.16 ועד 29.05.16, בין גורמים מטעם הנתבעת לבין אדם בשם רוברט, אשר הנו סוכן דני, האחראי על משלחת תיירים מדנמרק.

...

אני מוצאת את עדות מר שמריז כאמינה בעיניי, ולפיכך אני קובעת, כי הנתבעת לא התעלמה מהחשבוניות ששלחה לה התובעת, וביקשה לטפל בהן, כאשר התובעת לא שיתפה פעולה בעניין זה. באשר לאחריות להוכיח מהן העבודות שבוצעו בחודשים הנ"ל, וכן האחריות להוכיח מתי סופק אוטובוס ומתי סופק מיניבוס בחודשים הנ"ל, אני קובעת כי האחריות היא על התובעת, שכן היא זו שתובעת כספים בעניין זה, ולפיכך מן הראוי היה שתמציא יומן עבודה להוכחת החשבוניות לחודשים הנ"ל. מר הארון העיד בחקירתו הנגדית, כי לא ניהל יומן בגין עבודתו אצל הנתבעת, וכי העבודה נוהלה דרך הנתבעת.

ואולם, משלא הוצג על ידי התובעת כל רישום ו/או אסמכתא בעניין נסיעות שביצעה בחודשים 05-06/2016, כגון, לוחות זמנים והתייצבות, כלי הרכב שסופק, וכו', אין בידי לקבוע מהי התמורה המגיעה לתובעת בגין עבודתה אצל הנתבעת בחודשים הנ"ל. מנגד אציין כי אני מקבלת את החישוב שביצע מר שמריז (שכר בגין מיניבוס ולא בגין אוטובוס, וכן התחשבנות בגין לינה וארוחות של נהגי התובעת), וכן מקבלת את ההפחתה שערך מר שמריז, שכן לאור כל העדויות שנשמעו לפני זהו החישוב הנכון שצריך לבצע.

סוף דבר התביעה כנגד שני הנתבעים נדחית.

חברת הר הגלבוע הודיעה, כי על פי סעיף 16 להסכם השכירות ניתנת לבן ולרועי התראה על תיקון הפרתו היסודית והנמשכת של הסכם השכירות בתוך 14 יום ממועד ההודעה וכי ככל שההפרה היסודית לא תתוקן ולא ישולמו מלוא דמי השכירות, כי אז על פי היתחייבותם הם יפנו את המושכר והחזקה בו תחזור לידי חברת הר הגלבוע תוך מימוש זכותה לעיכבון המיטלטלין המצויים במושכר עד תשלום מלוא חובם של רועי ובן לחברת הר הגלבוע.

בסעיף 19(א) לכתב התביעה, חברת הר הגלבוע תובעת סך של 12,000 ₪ בגין "אי יכולת לגייס לקוחות לארוע שתוכנן במבנה ביום שישי 2.10.2015...". לאחר בחינת הראיות שהוגשו, לא הוכח שהיה אמור להתקיים ארוע במקום.

לאחר עיון בחוות הדעת ולאחר שמיעת החקירות הנגדיות, נמצא, כי חסרים נספחים לחוות הדעת, כי חוות הדעת נסמכת על כרטסת שאינה תואמת לכרטסת שהתקבלה מחברת טמפו (החברה אשר סיפקה משקאות לפאב) (ראו, פרוטוקול, עמודים 78-79), חוות הדעת הוכנה במסגרת הליך אחר המתנהל בבית משפט השלום בחיפה בין חברת טמפו לבין בן, שאינו תואם לגדר המחלוקת במסגרת תיק זה, וכן עלה, כי חוות הדעת נערכה באופן חלקי על ידי עו"ד ארנון ז"ל ולא על ידי המומחית (ראו, פרוטוקול, עמוד 80, שורות 27-32).

חברת הר הגלבוע ובן, ביחד ולחוד, ישלמו לרועי הוצאות משפט בגין האגרה ששולמה, מחצית האגרה ששולמה בתביעה בת"א 41725-09-15 (בשים לב לפער בין הסכום הנתבע לסכום שנפסק) וכן מלוא האגרה ששולמה במסגרת ההודעה כנגד צדדים שלישיים שהוגשה בתיק 54740-12-17, עלות חוות דעת המומחה מטעם התובע, עלות שכר עדים בהתאם לקבוע בפרוטוקול הדיון, הכל כנגד הצגת אסמכתא מתאימה.

...

משכך, דין רכיב זה של התביעה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה בת"א 41725-09-15 להתקבל חלקית, דין התביעה בת"א 54740-12-17 להתקבל חלקית וכן כי דין התביעות בת"א 355-10-16 וכן בת"א 54947-12-17 להידחות.

לאור האמור, אני מורה כדלקמן: חברת הר הגלבוע ובן, ביחד ולחוד, ישלמו לרועי פיצוי בסך של 110,171 ₪ בצירוף הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (09/15) ועד למועד התשלום בפועל.

נוכח מצבה של התובעת בחלק הקידמי של כף הרגל[footnoteRef:12], לא נכון לפסוק לתובעת אי כושר מלא לתקופה העולה על 3 חודשים כפי שנפסק בחוות הדעת, ובנגוד לטענת התובעת כי היא זכאית לנכות מלאה לתקופה של שנתיים (נוכח העובדה כי בכל התקופה נעזרה בכסא גלגלים, הליכון, מגף הליכה WALKING BOOT).

המומחה הסביר עקב בצד אגודל בחקירתו הנגדית מדוע העניק לתובעת נכות בגין פגיעתה בתאונה מושא כתב התביעה ומדוע אין להעניק לה נכות נוספת או גבוהה יותר מזו שפסק לה. לא למותר לציין כי הגם שהמומחה לא עיין בבדיקת הPETCT שעברה התובעת, הרי שעיון בחוות הדעת של ד"ר ארבל מעלה כי זו כלל לא עמדה לנגד עיניו בעת כתיבת חוות הדעת ואם עמדה, לא היתייחס אליה.

עבודתה אינה כרוכה בישיבה אלא בגיוס לקוחות וטפול בנכסיהם המצריכים הליכה.

...

הכרעה ונימוקיה: תיאור זירת התאונה: לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, קראתי בעיון רב את סיכומיי הצדדים, ועיינתי בשלל התמונות שצורפו לתיקי המוצגים, שוכנעתי לבטח לקבוע כי זירת התאונה נראתה כך: אל הקבלה של מכון הדימות מובילים שלושה מסדרונים: האחד הניצב אל מול התורמט (תמונה 15 למוצגי התובעת) להלן" מסדרון 1", השני הניצב לצד התורמט מימינו[footnoteRef:8] (תמונה 5 למוצגי התובעת) להלן "מסדרון 2" והשלישי המרוחק מהתורמט וניצב מול חדר דימות 197 (תמונה 7 למוצגי התובעת) ממנו ממשיכים אל חדר הקבלה של מכון הדימות, להלן "מסדרון 3". להלן שרטוט כללי של הזירה: [8: או לשמאלו אם מביטים על התרשים.

בשקלול כל נתונים העומדים לפניי אני סבור כי פיצוי בסך של 80,000 ₪ היה משקף נכונה את נזקיה של התובעת.

לסיכום הנזק: כאב וסבל: 100,000 ₪.

סוף דבר: התביעה נדחית.

במידה וחלה או תחול החמרת מצב תהיה זכאית הנפגעת להגיש תביעה להחמרת מצב.

הועדה הקשיבה לתלונות המערערת שנרשמו מפיה כדלקמן (השגיאות במקור): "לא מסוגלת לעבוד בשום עבודה, לא מוצאת את עצמי. לא מצליחה למצא עבודה שהיא לא עבדוה פיזית." עוד הקשיבה הועדה לטיעוני ב"כ המערערת שנרשמו מפיה בזו הלשון: "כשנתיים וחצי לא עובדת, מדובר בנפגעת שעברה תאונת דרכים קשה טרם גיוסה וטרם השתכללה הישתכרותה, עובדה כמאז התאונה לא הצליחה להגיע למחצית השכר הממוצע במשק כך שאם לא היתה סובלת בגין המומים, אין ספק שהיתה מצליחה להגיע לשכר ממוצע במשק.

" למקרא חוות דעת יועץ פה ולסת מיום 2.1.22 עולה, כי היועץ לועדה פעל בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר עת עיין באישור הרפואי מאת דר' ברק, במימצאי בדיקתו הקודמת מיום 7.4.19 אשר נערכה כשבוע לאחר האישור הרפואי מאת דר' ברק, תוך שציין היועץ, כי פסק הדין המחזיר לא הורה על עריכת בדיקה קלינית חוזרת; יועץ פה ולסת דחה את מסקנות דר' ברק בנימוק, כי מימצאי בדיקתו שונים ממימצאי הבדיקה שנערכה על ידי דר' ברק ואין זה סביר, כי פער כזה יופיע תוך שבוע ימים.

...

הוועדה הרפואית לעררים אימצה את המלצת הרשות תוך שהוסיפה והפעילה שיקול דעת עצמאי והגיעה למסקנה דומה, כי אין מקום להפעלת תקנה 15 מעבר לרבע שהופעל בעבר.

הוועדה ציינה, כי המלצת ועדת הרשות מקובלת עליה שכן המערערת הוכיחה זה מכבר, כי קיים צפי להתפתחות מקצועית ורכישת מקצוע וקיים תיעוד רצף תעסוקה לאורך השנים.

סוף דבר על יסוד כל האמור – הערעור נדחה.

במסגרת ההסכם שילמה קרן SIBF לחברה 150,000 דולר בהסכם SAFE שהקנה לה זכות לקבל מניות לפי שווי ההשקעה בסבב הגיוס הבא של החברה בהנחה של 33% למשך 6 חודשים בשווי מסוים.

המומחים השונים מטעם הצדדים לא נחקרו לאור הסכמת הצדדים לויתור הדדי של חקירת המומחים מטעם הצדדים, וזאת מבלי שיהיה בכך משום הסכמה לאמור בחוות הדעת מטעם הצד השני, מבלי שיהיה בכך משום ויתור על זכויותיו או טענותיו של כל צד, ומבלי שהדבר ימנע מהם להסתמך על חוות הדעת מטעמם ולעשות בה שימוש, לרבות בסיכומיהם וכן במסגרת חקירתו הנגדית של המומחה מטעם ביהמ"ש. לאחר מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם – סיכומים מטעם התובעת; סיכומים מטעם הנתבעים; סיכומי תשובה קצרים מטעם התובעת.

המומחה וינר נותר בדעתו גם לאחר שעיין בחוות הדעת של ד"ר מופקדי מזה (מטעם הנתבעים) וד"ר אמיר (מטעם התובעת).

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני קובע כי התובעת קופחה כבעלת מניות בחברה (כמפורט בפרק ב.3 לעיל); כי התובעת זכאית בשל קיפוחה לסעד של רכישה כפויה של מניותיה בחברה (כמפורט בפרק ג.3 לעיל); כי לצורך סעד הרכישה הכפויה יש להעריך את שווי מניותיה של התובעת בחברה נכון למועד הגשת התביעה, קרי ליום 6.5.2019 (כמפורט בפרק ד.3 לעיל); וכי שווי המניות של התובעת במועד זה הוא 2,242,500 ש"ח (כמפורט בפרק ה.4 לעיל).

לאור כל האמור לעיל בפסק הדין, התביעה לרכישה כפויה של מניות התובעת בחברה בידי הנתבעים מתקבלת.

אני מורה לנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת עבור מניותיה בחברה סך של 2,242,500 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 6.5.2019 ועד התשלום בפועל.