זכות הייעוץ המשפטי בחקירה באזהרה

ראשית נטען, כי בחקירתו הראשונה נחקר הנאשם 2 תחת אזהרה בחשד לבצוע עבירות סמים בלבד, כחלק מנסיון מכוון של צוות החקירה להציג בפניו ובפני הוריו מצג שוא לפיו הוא דרוש לחקירה קצרה בעיניין פעוט, שאינו מצריך ייעוץ וייצוג משפטי; מה שהוביל את הנאשם 2 לוותר על זכות ההיוועצות.

...

כן טען כי "יש לפסול את ההודאה הראשונה שמסר הנאשם 2 בחקירה, לרבות כל מה שנעשה בצמוד לחקירה וזו מהסיבה שמדובר בבחור ללא עבר, ללא מב"דים שכלל לא קיבל ייעוץ לפני חקירה. הזמינו אותו לתיק סמים, חקרו אותו כאילו על תיק סמים ובאמצע זה התהפך לתיק רצח... זו פגיעה בזכויותיו של נאשם". ב"כ הנאשם 1 אותה עת (עו"ד פליקס פרטוק), הצטרף לדברים, טען כי גם לנאשם 1 אין טענת אליבי, וכי בשלב זה גם אין לו טענת "זוטא". בדיון שהתקיים ביום 8.1.19, הוסיף ב"כ הנאשם 2 בסוגיית אי מתן המענה, כי "אנו סבורים שזה לא תפקיד הסניגוריה לריב ביניהם ולתת לתביעה שאנו נעשה להם את העבודה. בתיק זה בפועל, הנאשם 2 מעליל הכל על נאשם 1 ונאשם 1 מעליל על נאשם 2 הכל. ולכן אני סבור שמתן מענה בצורה הזאת יכול בעצם להרע את מצבם של שני הנאשמים". יצוין, כי עם תום פרשת התביעה (ביום 25.6.19), חזר ב"כ הנאשם 2 והסביר כי בכוונתו לבקש במסגרת הסיכומים לפסול את אמרות הנאשם 2; וב"כ הנאשם 1 (עו"ד אלי בניה, אשר ייצג את הנאשם 1 מתחילת שמיעת הראיות ועד לסיום פרשת ההגנה) ציין, כי לטענת הנאשם 1 גרסתו במשטרה נמסרה בעקבות שיחה עם הבלש עדי חממי, אשר מסר לו את גרסת הנאשם 2 בחקירה.

זאת ועוד, התנהלותם של הנאשמים לאחר האירוע - העובדה שלא ניסו להזעיק עזרה או להעניק בעצמם עזרה למנוח, לא בסמוך לתקיפתו ואף לא לאחר שחזרו מתחנת הדלק, בחלוף זמן לא מועט בו יכלו לחשוב ולהתעשת, ותחת זאת, בהתנהלות מחושבת היטב בחרו להצית את הרכב כשהמנוח בתוכו, ולהשמיד את כל הראיות הקושרות אותם לאירוע; וכן התנהגותם לאחר מכן, כשהמשיכו בשגרת חייהם, חגגו במסיבה ואף עישנו מהסמים של המנוח, ללא כל נקיפות מצפון - מחזקת את המסקנה כי הנאשמים רצו מראש במותו של המנוח, וכי אין מדובר במקרה של מוות שנגרם בשוגג.

סיכום ביניים מכל האמור לעיל עולה, כי הנאשמים החליטו מבעוד מועד להמית את המנוח, תכננו את המעשה מראש וביצעו מעשי הכנה לשם הוצאתו לפועל; ופעלו במהלך האירוע בדם קר על מנת להגשים את מטרתם להרוג את המנוח ולוודא את מותו.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, משקבעתי כי הוכחו בפנינו, מעבר לכל ספק סביר, כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה לפי הנוסח הישן עובר לתיקון 137 לחוק, וכי הוראות החוק לאחר התיקון אינן מהוות דין מקל בעניינם של הנאשמים; אמליץ לחבריי להרשיע את הנאשמים בעבירת הרצח שיוחסה להם בכתב האישום, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, כנוסחו טרם תיקון 137 לחוק.

כך למשל, ראו פסיקת השופט ת' אור בע"פ 450/82 זיאד אבו עין טריפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 589, 603: "גם לא נראה לי, שהיה פגם בעצם שיחתו של גדי עם המערער, שיהא בו לפסול את קבילותם כראיה של הדברים, שנאמרו על-ידי המערער בשיחה זו. המערער נחשד בעבירות פליליות חמורות ועד אותו שלב טרם נחקר כלל באשמות אלה. כשראה גדי לנכון לברר עמו את פעילותו, והמערער הסכים לשוחח עמו ולומר לו את דבריו, אין כל עילה משפטית שלא להתייחס לדברי המערער בהזדמנות זו כראיה במשפטו. ייתכן שהמערער לא היה מודע לכך, שאף-על-פי שאין הוא חותם על כל מיסמך, הדברים שיאמר יוכלו לשמש ראיה נגדו. אך אם טעה בכך, אין לו להלין אלא על עצמו. יודגש, שהמערער ידע באותו מעמד, שהוא הוסגר לישראל לצורך העמדתו לדין על הנחת מטען החבלה בטבריה, וכי בקשר לעניין זה מעוניינים לדעת את גרסתו. אם על-אף ידיעת עובדות אלה נכון היה לפרט את גרסתו ולמסרה מרצונו הטוב והחופשי, אין כל מניעה להסתמך עליה כעל ראיה. גם העובדה, שלא הוזהר מפורשות, שדברים, שיאמר בשיחתו עם גדי, עלולים לשמש ראיה נגדו, אין בה כדי לשלול את כוחם הראייתי של דבריו. אזהרה כזו, כפי שנקבע לא אחת, כל כוונתה היא לכך, שיהא זה ברור, שהחשוד אומר דבריו מרצונו הטוב והחופשי, ואם בנסיבות מקרה מסוים מתברר, שהדברים נאמרו מרצונו הטוב של הנחקר, אין בהיעדרה של אזהרה כזו, כשלעצמה, להביא בהכרח לפסילת דברי ההודאה (ראה לדוגמא: ע"פ 307/60, בעמ' 1556 ובספרו הנ"ל של א' הרנון, בעמ' 268-269). בעניינינו נקבע כאמור, שדבריו של המערער נאמרו מרצונו הטוב והחופשי, ובמהלך הדיון חזר בו בא-כוח המערער מהטענה כנגד קבילותם כראיה". בע"פ 6613/99 סטיבן סמירק נ' מדינת ישראל, נו(3) 529, 546 (2002) קבעה השופטת ביניש, כך: "ככלל, הגישה שהשתרשה משך השנים בפסיקתו של בית-משפט זה הייתה כי בהעדר אזהרה כשלעצמה אין כדי לפסול הודאה, כל עוד הוכח כי ההודאה ניתנה מרצון טוב וחופשי (ראו: ע"פ 307/60 יאסין הנ"ל, בעמ' 1556; ע"פ 277/78 מדינת ישראל נ' טוביהו, בעמ' 301; ע"פ 450/82 טריפי נ' מדינת ישראל, בעמ' 603; ע"פ 1382/99 בלחניס הנ"ל, בפסק-דינו של השופט אילן). שאלה נכבדה היא אם לאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו אי-אזהרה בדבר זכות השתיקה עולה כדי הפרת זכות חוקתית. שאלה אחרת היא אם הסעד בגין העדר אזהרת חשוד צריך להיות בהכרח פסילת ערכה הראייתי של ההודאה בלא לבחון נסיבותיו של כל מקרה לגופו (השוו: עמדת השופט קדמי בע"פ 1382/99 בלחניס הנ"ל אל מול ת"פ (י-ם) 108/98 מדינת ישראל נ' אסקין מפי השופטת י' צור וכן ת"פ 511/97 (נצ') מדינת ישראל נ' עודה מפי השופט ג' גינת). כשלעצמי, נוטה אני לדיעה כי המגמה הפרשנית הנובעת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו מחייבת בחינה מחודשת של האיזון בין זכויות נאשם לבין הצורך בהגנה על אינטרס הציבור. בהתאם לכך עשויות להיות נסיבות שבהן יהיה בהעדר אזהרת חשוד כדי להביא לפסילת הודאה שמסר בחקירה, אולם אין לקבוע בעיניין זה כלל פסילה גורף. אפיונם של המקרים שבהם תפסל הודאה מחמת העדר אזהרה מחייב דיון מקיף אשר ניתן להשאירו לימים יבואו". וכך סוכמו הדברים מפי הנשיאה ביניש בעיניין יששכרוב: "סיכומם של דברים, אף שמקבלת אני את עמדתם של באי כוח המערער לפיה יש לפרש את הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות בהשראתו של חוק היסוד, יש לדחות את טענתם לפיה אי מתן הודעה כדין בדבר זכות השתיקה או זכות ההיוועצות בעורך דין, מחייבת בהכרח את פסילתה של ההודאה לפי סעיף 12 הנ"ל. אף כי פגיעה בזכויות האמורות תהווה שיקול נכבד במסגרת בחינת קבילותה של ההודאה, אין מדובר בשקול בלעדי או מכריע. בהתאם ללשונה ולתכליתה של הוראת סעיף 12 הנ"ל, יש לפסול מכוחה הודאה רק כאשר הפגיעה שלא כדין בזכות השתיקה או בזכות ההיוועצות בעורך דין יצרה פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו. קיומה של פגיעה כאמור תבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו". כאמור, הגעתי לכלל דיעה כי הודאות הנאשם בחקירותיו עומדות בתנאי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות, ואף אין לפסול אותן מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, אך בשל כך שלא הודע לו בפתחן כי הוא זכאי לשמור על זכות השתיקה וכי כל דבר שיאמר עשוי לשמש כראיה בבית המשפט.

...

נחה דעתי לקבל את עמדת הנאשם כמהימנה, כפי שהוצגה בעדותו.

על כן, אני קובע כי המאשימה לא הוכיחה ברף הראיה הנדרש של מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ידע על חשבון הנאמנות בבנק ירושלים שנפתח על שמו, וכפועל יוצא מכך על העבירות שבוצעו בחשבון הבנק.

סוף דבר מכל המקובץ, הנאשם מורשע בזאת בריבוי עבירות לפי סעיף 3(ב)(1) לחוק איסור הלבנת הון.

משהודע לנאשם פעמיים על זכויותיו, הן בעיכוב והן בחקירתו באזהרה, ומשנשאל בחקירתו אם הוא מבין את האזהרה והבהיר בתשובה לשאלה ישירה של החוקר, כי הוא אינו מעוניין להיוועץ עם עורך דין, הרי שהודאתו נגבתה תוך הקפדה יתרה על זכויותיו.

משבחר הנאשם שלא להעיד להגנתו, בהבינו את המשמעויות המשפטיות הכרוכות בכך, ובשים לב לכמות הסמים שנתפסו, החורגת בהרבה מהחזקה שנקבעה בדין שלא לצריכה עצמית, הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם החזיק את הסמים שלא לצריכתו העצמית.

...

כשלעצמי, אינני מקבלת אפוא את ההבחנה בין מרכז הבמה לירכתיה.

" סבורני כי המקרה דנן הוא דוגמה ל"שיח זכויות" שאימוצו יהווה הפרת האיזון הרגיש שבינו לבין "שיח הראיות" – באופן בלתי סביר.

לא לכך כיוון בית המשפט העליון, להבנתי, בדוקטרינת הפסילה הפסיקתית, ואם נעשה אחרת עלולים אנו "לשפוך את התינוק עם המים". לאור האמור לעיל אני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973.

נקדים ונאמר כי לא מצאנו כל מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט קמא, אם בשל כך שמדובר במימצאי עובדה ומהימנות שבהם אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב – ובראש ובראשונה האמון שנתן בית משפט קמא לעדות השוטר כי הריח את הסמים - ואם בשל כך שלא מצאנו טעות במסקנתו המשפטית של בית משפט קמא לפיה חרף הכשלים שנפלו בעת עיכוב המערער על ידי הפקח, כמו גם בתשאולו של המערער ללא אזהרה כנדרש (באופן שהביא את בית משפט קמא למסקנה לפיה יש לפסול את התשאול) - אין מדובר בכשלים המצדיקים, על פי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, לפסול את הסמים, בהיותם ראיה חפצית, או את הודאת המערער שניתנה בתחנת המישטרה לאחר שהודעו לו כדבעי זכויותיו.

מקובלת עלינו, איפוא, גישת בית משפט קמא כי בנסיבות העניין הפגיעה בזכויות הנאשם בתשאול אינה "חולשת" על יתר פעולות האכיפה עד כדי פסילת "הראיות הנגזרות". זאת משום שמיד לאחר התשאול עוכב הנאשם כדין, הוסברה לו באופן ברור העילה לעיכובו, נימסרו לו זכויותיו, הוא הוזהר כדבעי טרם שנחקר כי הוא חשוד בבצוע עבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, סחר בסמים ונהיגה תחת השפעת סמים, בחר לוותר על זכותו להיוועץ בעורך דין, ורק אז מסר הודאה מפורטת בה אישר כי הסמים הם שלו.

...

לאור האמור, אנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין.

אשר לערעור על גזר הדין, לא מצאנו כי שגה בית משפט קמא בקביעת עונשו של המערער, לא בכל הנוגע לנסיבות הקשורות לעבירה, ולא בכל הנוגע לנסיבות שאינן קשורות לעבירה.

לפיכך, אנו דוחים את הערעור אף על גזר הדין.

בדומה לשאר העדים, הנאשם יודע כי למתלונן זכות לעשות כרצונו בפרגולה "בית שלו, שייעשה מה שהוא רוצה אבל זה מפריע" (עמ' 15 שורה 7; ת/1 שורה 14).

לא זו בלבד, הנאשם לא מצא לנכון לפנות למישטרה בסמוך למקרה והטענה כי המתלונן איים עליו בהתנהגותו הועלתה רק בסופה של חקירתו באזהרה ולמותר לציין כי לאחר שקבל ייעוץ משפטי.

...

בסופו של דבר החלטה האם מקרה כזה או אחר נכנס בגדר הסייג היא תלוי מקרה ונסיבותיו.

ודין גם טענה זו להידחות.

לאור כל האמור, המאשימה עמדה בנטל הנדרש להוכיח כי הנאשם ביצע את המיוחס לו ואני מרשיעה אותו בעבירות המפורטות ברישא הכרעת הדין.