זכות הטיעון בהליכי השגה בפני רשויות המס הרלוונטיות

מצאתי, כי אין לקבל טענה זו. תחילה אציין, כי במסגרת קיומו של הליך הוגן ובהתאם לכללי הצדק הטבעי חלה על רשות שלטונית החובה לאפשר לאזרח את זכות הטיעון כל אימת שהיא מקבלת החלטה בעיניינו.

נקבע, כי זכות הטיעון מוגשמת הלכה למעשה בהליך ההשגה, אלא שזו נעשית בכתב ובכך אין פסול כשלעצמו.

בית המשפט היתייחס להוראות החוק הרלוואנטי וציין, כי אין בו הוראות בדבר שמיעה בפני המנהל וחובתו של המנהל אינה אלא לידון בהשגה ולהחליט בה כאשר הדיון לא חייב להתנהל בנוכחות המשיג ואף לא על פי טיעונים בעל פה. אציין, כי במקרה האמור מדובר היה בהשגה לפי חוק מס ערך מוסף אולם האמור רלוואנטי לענייננו, בשינויים המתאימים.

העותרים 1-6 הגישו היתנגדות בכתב והועדה לא הייתה חייבת לאפשר להם לפרט בפניה באופן מלא את כל הנימוקים גם בעל פה. החלטתה בעיניין זה וניהול ההליך כפי שמצאה לנכון הם בגדר שיקול הדעת המסור לה. אין בכך כדי ללמד, כי לא קוימה חובתה של הועדה לאפשר לעותרים את זכות הטיעון.

...

מקובלת עליי טענת המשיבה לפיה היא איננה גוף חוקר ואין בידה לחקור את טענת העותרים לעניין התצהיר האמור.

התוצאה סיכומו של דבר שוכנעתי, כי החלטת הוועדה היא החלטה מקצועית ומנומקת המבוססת על נימוקים תכנוניים סבירים והיא התקבלה בסמכות ולאחר שהוועדה ערכה הליך כדין.

לאור כל המפורט לעיל, העתירה נדחית.

וכפי שנקבע בעיניין שחאדה: "על רשות המס לתת לנישום היזדמנות סבירה והוגנת להשמיע את טענותיו בפניה, כמתחייב מכללי המשפט המנהלי, כאשר הבחינה האם הוענקה זכות הטיעון היא נסיבתית ונבחנת בכל מקרה לפי נסיבותיו (ע"א 4069/03 מ.א.ל.ר.ז. שיווק מתכות בע"מ נ' מנהל מכס ומע"מ, פ"ד נט(5) 836, 848 (2005)). למעשה, רשות המס מנועה לקבל החלטה הנוגעת לזכויותיו של נישום מבלי לתת לו היזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו." (שם, פסקה 14 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל).

חובה זו של המשיב לתת לנישום זכות טיעון אינה חובה שניתן למלא אחריה רק כמצוות אנשים מלומדה, ודאי לא בשלב ב' בו מוגשת לפניו השגה.

בעיניין זה, גם בהליכי שומת מס הכנסה ישנה משמעות לתורת הבטלות היחסית שהשתרשה בכל תחומי המשפט המנהלי, במיוחד בהקשר לאותם מקרים בהם הפגם שנפל בהחלטת הרשות המנהלית נוגע לפגיעה בזכות הטיעון (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך ב 804-802 (2010)).

וכפי שנקבע ברע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101 (1992) (הגם שהדברים נאמרו שם לעניין מס ערך מוסף, הם רלוואנטיים גם לענייננו, לעניין מס הכנסה): "פעולתה של רשות מס, המעוגנת בחוק, מוחזקת כפעולה שנעשתה כדין, והמעוניין בביטולו של הצוו שהוציאה הרשות הוא הנישום המערער עליו. לכן, על הנישום רובץ הנטל לשכנע את בית המשפט כי יש לבטל את הצוו או לשנותו. עם הוצאת הצוו נוצר מצב מסוים, שאת שינויו מבקש המערער, ומי שמבקש את השינוי – עליו נטל השיכנוע, זאת זולת אם קיימת הוראה מיוחדת בחוק לעניין נטל השיכנוע ו/או נטל הבאת הראיות" (שם, עמ' 108).

...

מסקנה זאת מתגבשת אף בהתבסס על חלוקת הנטלים במשפט האזרחי על פי הכלל הקובע כי "המוציא מחברו עליו הראיה", החל גם בדיני המס (ע"א 9792/02 מוחמד נ' מס הכנסה - טבריה (13.9.2005) (להלן: עניין מוחמד)).

לסיכום אפוא, נקודת המוצא היא כי נטל השכנוע מוטל על הנישום.

העובדה שההליך הסתיים בפשרה, או שלא נפסקו ממצאים כלשהם ביחס לטענות שהעלו המערערים באותם הליכים, אינה משפיעה על המסקנה הרלוונטית לענייננו, כי המשיב רשאי היה לראות בנטען על ידי המערערים בכתבי הטענות משום ראיות מנהליות, המצדיקות בנסיבות המקרה את פסילת ספרי החברות.

אין חולק כי יש לשמור על סדרי הדין משמטרתם לקבוע כללים לניהול משפט באופן יעיל ויציב, הידוע לצדדים מראש ולשמור על זכויות הצדדים על מנת להוציא לאור משפט צדק, ועל כן, בכל מקרה המובא לפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולשקול בין השיקולים הנוגדים (ראו בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל –רשות המיסים (14.3.2011)).

במהלך הדיון ניתנה החלטה לפיה: "אכן לפי תקנה 211 לתקנות סדר הדין האזרחי [מש]ניתנה רשות להיתגונן [י]ראו תצהיר [שהוגש לפי תקנה] 205 ככתב הגנה שהוגש זולת אם הורה השופט או הרשם הוראה אחרת... משהוריתי על העברת התובענה לסדר דין מהיר הרי התקנות הרלוואנטיות מצויות בפרק (ט)"ז1 ובמסגרת על הצדדים להסב את כתבי הטענות בהתאמה בפרק ט"ז1 הנו כי תוגש התביעה בסדר דין מהיר לרבות המסמכים שיש לצרף לתוך 30 יום ממועד המצאת ההחלטה למתן רשות להיתגונן, כאשר 214ב(2) קובע כי הנתבע ימציא את המסמכים שיש לצרף לכתב ההגנה או כתב הגנה מתוקן ערוך לפי התקנות האמורות.. ככלל אינני רואה כל בעיה להגיש כתב הגנה משמדובר בסדר דין מהיר והתקנות מאפשרות זאת אבל הואיל וההליך ניפתח בסדר דין מקוצר הרי שלא ניתן להעלות טענות שלא נטענו בתצהיר באופן שהבסיס שלהן הונח בתצהיר" (עמ' 6 שורה 34-35, עד עמ' 7 שורה 1-8).

. (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אלולא חוק זה. [ההדגשה לא במקור] דרך המלך היא להשיג לפני מנהל הארנונה תחילה, אך מי שטוען "אינני מחזיק" (ס' 3(א)(3)) ועקב טענה זו לא השיג במועד בפני מנהל הארנונה, יכול להעלות בכל הליך שפוטי אם הרשה לו זאת בית המשפט.

15.4 - אי מתן זכות טיעון ופעולה שלא בתום לב – התובעת לא הודיעה לנתבע על החלפת המחזיקים ולא נתנה לו את האפשרות להיתגונן.

רק לאחר החלטתי בבקשת הרשות להיתגונן בתיק 72895-12-18 ו-72988-12-18 ובסמוך ממש לפני החלטתי ב-58931-12-19 ו-63011-12-19 צורף המסמך המלמד כי עתה ניסגר התיק במס הכנסה ואין בכך הוכחה כי פנה בעבר לסגירת התיק – מה שהוא גם לא טוען למעט טענה עובדתית שחורגת מהתצהיר ולו היה נחקר הרי שהיה בדבר לפגוע בזכות הדיונית של התובעת בהליך של סדר דין מקוצר כאמור לעיל ועל כן דינה להמחק.

...

רק לאחר החלטתי בבקשת הרשות להתגונן בתיק 72895-12-18 ו-72988-12-18 ובסמוך ממש לפני החלטתי ב-58931-12-19 ו-63011-12-19 צורף המסמך המלמד כי עתה נסגר התיק במס הכנסה ואין בכך הוכחה כי פנה בעבר לסגירת התיק – מה שהוא גם לא טוען למעט טענה עובדתית שחורגת מהתצהיר ולו היה נחקר הרי שהיה בדבר לפגוע בזכות הדיונית של התובעת בהליך של סדר דין מקוצר כאמור לעיל ועל כן דינה להימחק.

מכל מקום, רשאי הנתבע להעלותה כמסקנה משפטית של עורך דינו במסגרת פרק הטיעונים המשפטיים, ואני מתירה לו זאת.

המזכירות תואיל להעביר החלטתי זו לב"כ הצדדים.

לטענת התובעת, יש לבטל את ההחלטה מפאת אי מתן זכות טיעון; הליך ההשגה הוא הליך מינהלי וחלים עליו כללי המשפט המינהלי, שמתן זכות טיעון היא אחד מעקרונות היסוד שלו.

לאמור, שומת מס הכנסה הייתה חלוטה בעוד ששומת הביטוח הלאומי אינה סופית וניתנת לגסביה זכות ערעור; לא הוכח על ידי הנתבע כי קיים "מרוץ זמנים". נהפוך הוא, בהתאם להוראות הנתבע עצמו, מה שמחייב אותו הוא קיומה של "שומה סופית" מטעם רשות המיסים; הטרוניה העיקרית של הנתבע מופנית למעשה כלפי רשות המיסים, שכן לטענתו, היה על האחרונה לכבד את החלטתו, שקדמה לה בזמן; מפקח רשות המיסים לא היה מורשה לחייב בעל מניות למשוך את ההוצאות אליו כמשיכה פרטית, לאחר שהן כבר חויבו כשכר עבודה ושולמו בגינן דמי ביטוח.

ואילו כאן, הטענה עלתה לראשונה מול הנתבע עצמו במסגרת ההשגה השנייה, קרי במסגרת ההליך המינהלי ולא במסגרת העירעור עליו בפני ערכאות.

בהקשר זה יש לבחון את מכלול הנסיבות הרלוואנטיות ובהן: מהותה של הסמכות המופעלת בידי הרשות; השלב בהליך בו ניתנת לאזרח זכות טיעון; עוצמת הפגיעה לה צפוי האזרח עקב החלטת הרשות; וכן מידת הסופיות של ההחלטה הנדונה.

...

האם יש להורות על ביטול שומת הניכויים שהנתבע הוציא לתובעת לשנים 2013-2010? זאת השאלה בה עלינו להכריע בתיק זה. נקדים אחרית לראשית ונציין, כי לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים, החלטנו לקבל את התביעה, והכל כפי שיפורט להלן.

הנה כי כן, על פי המבחנים הנזכרים לעיל, לא מצאנו כי העותרת הצביעה על פגיעה בזכות הטיעון שלה במקרה שלפנינו.

על כן, מקום בו אין חולק כי לתובעת ניתנה זכות טיעון בכתב, דין הטענה להידחות.

אחרית דבר לאור כל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת ואנו מורים על ביטול השומה שהוצאה לתובעת ע"י הנתבע ביום 30.03.17.

בית משפט השלום בהרצלייה ת"א 20615-10-18 סמיקום לקסיס בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות המסים – אגף המכס ומע"מ בפני כבוד השופט אמיר ויצנבליט התובעת סמיקום לקסיס בע"מ הנתבעת מדינת ישראל – רשות המסים – אגף המכס ומע"מ בשם התובעת: עו"ד אהוד קרונפלד ועו"ד רועי רותם בשם הנתבעת: עו"ד הילה בנסון בסמן פסק דין

רשות המסים אינה עקבית בטיעוניה לאחר שנמסרה לתובעת ההודעה על חיובה במכס, פנתה התובעת לממונה הרלוואנטי בבית המכס אשדוד בהשגה על החיוב.

אולם חוות-הדעת מטעם התובעת מתמודדת עם הטיעון שהובא מפי הנתבעת בהליכי ההשגה ובכתב הגנתה.

אשר לשינוי בטיעוניה של הנתבעת לאורך הליכי ההשגה וניהול ההליך, נגזרת של חובת ההגינות היא חובתה של הרשות לנמק את החלטותיה (עיינו, בש"פ 3810/00 גרוסמן‎ ‎נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 (11.6.2020); דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך א 423 (2010) (להלן – ברק-ארז)).

היתנהלות זו גם פגעה בזכות הטיעון של התובעת, שכן היא הביאה לכך שהתובעת הגישה ראיות המתייחסות לטענה שלאחר מכן הנתבעת חזרה בה ממנה.

...

בנסיבות אלו, ולאור העובדה שמדובר בתנאי שיש לפרשו בצמצום ולטובת הנישום, סבורני שניתן להסתפק בחוות-הדעת שהגישה התובעת על מנת להיוותר בברירת המחדל שהיא השבת סכומים שנגבו שלא כדין.

סוף דבר אשר על כן, ומן הנימוקים שפורטו, התביעה מתקבלת.

לאור קבלת התביעה, הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות בגין מלוא אגרת בית המשפט.