זכות החשוד לעיין בחומר חקירה

מימוש זכות זו נעשה בדרך של עתירה לבג"ץ. (-) זכותו של חשוד לעיין בחומרי חקירה טרם שימוע ולמטרת השימוע, בהתאם לסעיף 60א ל[חסד"פ](http://www.nevo.co.il/law/74903) ולהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.3001.

...

בתגובתה המקדמית לעתירה טענה המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף, בין היתר מכיוון שאין היא באה בקהלם של המקרים הנדירים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בהחלטות ביניים בהליכים פליליים.

מכל מקום, הבקשה נדחתה על ידי השופט (כתוארו אז) ח' מלצר בציינו כי: "הדרך הדיונית לנקוט בה לשם קבלת החומרים המבוקשים איננה באמצעות סעיף 74 לחסד"פ, ודינן של בקשות כאלו להתברר בגדר ההליך העיקרי ויש לעשות זאת במסגרת של העלאת טענות מקדמיות (כאן בהתאם לסעיף 149(10) לחסד"פ). בשלב זה של ההליך – העורר יכול להגיש את בקשתו בהתאם לסעיף 108 לחסד"פ, שכן סעיף זה, בין היתר, מאפשר להגנה לקבל מסמכים שאינם מצויים בידה" (שם, פסקה 27).

דין הטענה להידחות.

(-) המסגרת לבירור טענות בדבר אכיפה בררנית היא סעיף 149(10) לחסד"פ. אשר על כן, מובהר כי עדיין עומדת לעותרים הזכות לקבלת מידע או מסמכים באמצעות סעיף 108 לחסד"פ, והזכות להעלות את טענתם לאכיפה בררנית במסגרת סעיף 149(10) לחסד"פ. בכפוף לאמור לעיל העתירה נדחית.

לא בכדי הארכתי בהתייחסות למישור הדיוני, שכן מצב דברים זה, שבו למעשה לא הקנה המחוקק זכות ערר למי שנגדו הוצא צו חפוש בחומר מחשב, משליך גם על הקף הזכויות שיש לחשוד במהלך חקירה ועל הקף היתערבות בית המשפט בעבודת המישטרה בשלב זה. וחשוב מכך – ההסדר הדיוני מממש את הדין המהותי עצמו, שבעיקרו, ובהתאם לפסיקת בית משפט זה, מותיר בירורן של טענות מסוג זה להליך העקרי עצמו.

בהחלטתו זו עמד בית משפט השלום על אופן ביצוע החיפוש בטלפונים הניידים, על הסכמת המשיבים לכך מבלי שהועמדו על זכותם לסרב, מבלי שיהא בכך כדי לשמש כראיה לחובתם, על האופן שבו נערך החיפוש בטלפונים הניידים וכן על קיומו של חשד סביר לבצוע העבירה לגביהם, על נחיצות צוי החיפוש, על מתוה העיון המוצע ועל הפגיעה בחקירה במידה ותידחה הבקשה.

...

ד) ראוי להכריע בנושא האמור כבר בעת הדיון בבקשה המאוחרת לצו החדירה השיפוטי, שכן אם יינתן הצו ובסופו של דבר לא יוגש כתב אישום – החיפוש המוקדם הבלתי חוקי לא יוליד סעד מתקן נדרש ויותיר את הפרת הזכויות החוקתיות של הנחקר הנפגע ללא תרופה מספקת (ראו: הלכת יששכרוב, בעמ' 554; רובינשטיין וסרוגוביץ, בעמ' 27; Roberts & Zuckerman, בעמ' 185).

אני סבור שיש לאמץ קביעות אלה גם אצלנו.

מבלי לגרוע מכל האמור לעיל – הנני מבקש להדגיש כי אין להקל ראש בעבירה הקשה המיוחסת לעוררים של הטרדת עד (סעיף 249 לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

בא כח המשיב, הסניגור המלומד טען כי לאחר שעיין בחומר החקירה ובסרטונים המצויים בו, והגם שעל פניו קיימות ראיות לכאורה, מדובר בהתנהגות שערורייתית של שוטרי משטרת ישראל כלפי המשיב אשר באה לידי ביטוי בהשפלתו לאורך כל הדרך, זאת כאשר הוא אזוק בידיו וברגליו וכאשר לא ניתן לו אפילו להטיל את מימיו בדרך מכובדת ובצנעת הפרט.

באשר לשאלה האם היתנהגות השוטרים עולה כדי פגיעה בזכויות העצור עד כדי השלכה על תנאי השיחרור איני מקבלת כלל את טענת ההגנה ואפרט להלן: לאחר עיון מדוקדק בדוחות הפעולה ובסרטוני הווידאו אשר צולמו בזמן אמת במצלמות הגוף של השוטרים עולה בפני בית המשפט תמונה שונה לחלוטין מן התמונה אותה ניסה בא כח המשיב לצייר בפני בית המשפט, הן בטענותיו והן בהציגו לבית המשפט "קטעים נבחרים" מתוך רצף התעוד של כל הליך המעצר והבדיקות כפי שמופיע על גבי התקליטור.

כיון שלהתרשמות בית המשפט לא נפגעו זכויותיו של המשיב בעת הליך המעצר אין בית המשפט נידרש לעסוק בסוגיה זו של פגיעה בבואו לידון בבקשת המעצר, אולם פטור בלא כלום לא ניתן ויאמר כך: בפרשת עדי פרץ אליה הפנה הסניגור המלומד נדונה סוגיית הנפקות של פגיעה בזכויות עצור העולות עד כדי היות המעצר בלתי חוקי, כאשר עיקר הדברים נסוב סביב זכות החשוד להיוועץ בעורך דינו בעת המעצר.

...

באשר לשאלה האם התנהגות השוטרים עולה כדי פגיעה בזכויות העצור עד כדי השלכה על תנאי השחרור איני מקבלת כלל את טענת ההגנה ואפרט להלן: לאחר עיון מדוקדק בדוחות הפעולה ובסרטוני הוידאו אשר צולמו בזמן אמת במצלמות הגוף של השוטרים עולה בפני בית המשפט תמונה שונה לחלוטין מן התמונה אותה ניסה בא כח המשיב לצייר בפני בית המשפט, הן בטענותיו והן בהציגו לבית המשפט "קטעים נבחרים" מתוך רצף התיעוד של כל הליך המעצר והבדיקות כפי שמופיע על גבי התקליטור.

וכבר קבעתי כי איני מקבלת כלל את טענותיו אלו.

לאחר שנתתי את דעתי למכלול השיקולים ובתוך כך העובדה כי המאשימה עצמה מצאה לנכון לשחרר את המשיב למעצר בית בתנאים מגבילים, סבורני כי ניתן להקל במידת מה את תנאי מעצרו של המשיב, זאת גם על מנת לאפשר לו להתפרנס בכבוד ולהורות על: שחרורו בתנאי מעצר בית לילי בין השעות 18:00 ועד ל – 07:00 בבקר מידי יום, בתנאים בהם שוחרר ע"י המשטרה.

עיון בחומר החקירה מעלה, בדיוק כפי שהסביר רפ"ק מיכאלי, כי בשלב זה לא היו ראיות הקושרות את הנאשם 1 לרצח, פרט לשקרים וסתירות בחקירתו וחשד ששהה בתחנת דלק "פז" למרות טענתו שלא יצא מהבית.

אכן, הנאשם 2 ככל הנראה לא היה שבע רצון מההתפתחות שלפיה שיחתו עם מפקד הימ"ר לא הניבה את התוצאות להן קיווה; אך הוא הבין היטב שהוא נחקר בחשד לרצח, כפי שאף הובהר לו בשיחה עם מפקד הימ"ר, והביע זאת בדבריו שאינו יודע אם עורך דין יכול לעזור לו. אינני מוצאת ממש גם בטענות ב"כ הנאשמים, כי מאחר שמדובר באדם שנחקר לראשונה במישטרה בעבירה חמורה, היה על החוקרים שלא לקבל את ויתורו על זכות ההיוועצות ואף לכפות עליו להיוועץ בעורך דין.

...

כן טען כי "יש לפסול את ההודאה הראשונה שמסר הנאשם 2 בחקירה, לרבות כל מה שנעשה בצמוד לחקירה וזו מהסיבה שמדובר בבחור ללא עבר, ללא מב"דים שכלל לא קיבל ייעוץ לפני חקירה. הזמינו אותו לתיק סמים, חקרו אותו כאילו על תיק סמים ובאמצע זה התהפך לתיק רצח... זו פגיעה בזכויותיו של נאשם". ב"כ הנאשם 1 אותה עת (עו"ד פליקס פרטוק), הצטרף לדברים, טען כי גם לנאשם 1 אין טענת אליבי, וכי בשלב זה גם אין לו טענת "זוטא". בדיון שהתקיים ביום 8.1.19, הוסיף ב"כ הנאשם 2 בסוגיית אי מתן המענה, כי "אנו סבורים שזה לא תפקיד הסניגוריה לריב ביניהם ולתת לתביעה שאנו נעשה להם את העבודה. בתיק זה בפועל, הנאשם 2 מעליל הכל על נאשם 1 ונאשם 1 מעליל על נאשם 2 הכל. ולכן אני סבור שמתן מענה בצורה הזאת יכול בעצם להרע את מצבם של שני הנאשמים". יצוין, כי עם תום פרשת התביעה (ביום 25.6.19), חזר ב"כ הנאשם 2 והסביר כי בכוונתו לבקש במסגרת הסיכומים לפסול את אמרות הנאשם 2; וב"כ הנאשם 1 (עו"ד אלי בניה, אשר ייצג את הנאשם 1 מתחילת שמיעת הראיות ועד לסיום פרשת ההגנה) ציין, כי לטענת הנאשם 1 גרסתו במשטרה נמסרה בעקבות שיחה עם הבלש עדי חממי, אשר מסר לו את גרסת הנאשם 2 בחקירה.

זאת ועוד, התנהלותם של הנאשמים לאחר האירוע - העובדה שלא ניסו להזעיק עזרה או להעניק בעצמם עזרה למנוח, לא בסמוך לתקיפתו ואף לא לאחר שחזרו מתחנת הדלק, בחלוף זמן לא מועט בו יכלו לחשוב ולהתעשת, ותחת זאת, בהתנהלות מחושבת היטב בחרו להצית את הרכב כשהמנוח בתוכו, ולהשמיד את כל הראיות הקושרות אותם לאירוע; וכן התנהגותם לאחר מכן, כשהמשיכו בשגרת חייהם, חגגו במסיבה ואף עישנו מהסמים של המנוח, ללא כל נקיפות מצפון - מחזקת את המסקנה כי הנאשמים רצו מראש במותו של המנוח, וכי אין מדובר במקרה של מוות שנגרם בשוגג.

סיכום ביניים מכל האמור לעיל עולה, כי הנאשמים החליטו מבעוד מועד להמית את המנוח, תכננו את המעשה מראש וביצעו מעשי הכנה לשם הוצאתו לפועל; ופעלו במהלך האירוע בדם קר על מנת להגשים את מטרתם להרוג את המנוח ולוודא את מותו.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, משקבעתי כי הוכחו בפנינו, מעבר לכל ספק סביר, כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה לפי הנוסח הישן עובר לתיקון 137 לחוק, וכי הוראות החוק לאחר התיקון אינן מהוות דין מקל בעניינם של הנאשמים; אמליץ לחבריי להרשיע את הנאשמים בעבירת הרצח שיוחסה להם בכתב האישום, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, כנוסחו טרם תיקון 137 לחוק.

במסגרת הנחיות פרקליט המדינה, הנחיה מספר 14.8 נאמר בין השאר כך: "בקשה לעיון במידע מתיק החקירה טרם סיומה תיעשה באופן חריג ובמקרים ההולמים בלבד. כאשר התיק מצוי במישטרה תיתקבל החלטה כזו בידי דרג משטרתי בכיר בלבד - בהתאם להוראת סעיף ז לפקודת הקבע 17.01.14 "הרשאות לעיון בחומר חקירה משטרתי"; וכאשר התיק מלווה או מטופל בפרקליטות - בידי פרקליט המחוז או מנהל המחלקה בפרקליטות המדינה או מי שהם הסמיכו לשם כך" בעיניין רע"פ 11364-03 פלוני נ' משטרת ישראל , פ"ד נח(5) 583 הושם דגש על כך שהשיקול המרכזי שעשוי להצדיק שלילה של זכות עיון הוא החשש כי העיון עלול להפריע להשלמת החקירה; "מבחינה עקרונית, בקשה של צד מעוניין – לרבות חשוד – לעיין בחומר חקירה שבתיק מישטרה צריכה להבחן לפי נסיבות העניין. זו, כך נראה, גם גישתה הבסיסית של המשיבה. השיקול המרכזי שעשוי להצדיק שלילה של זכות עיון הוא החשש כי העיון עלול להפריע להשלמת החקירה." לסיכום אני סבור שרצונו של הנתבע לעיין בחומר החקירה עוד בטרם סיום החקירה וזאת כדי לנסח כתב תביעה או בקשה לסילוק על הסף עקב שמועה של הדלפה מהחקירה אינה בגדר חריג שבגינו מוצדק לחשוף את חומר החקירה בטרם היא הסתיימה.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סבורני כי יש לייחס משקל רב לכך שהחקירה טרם הסתיימה.

במסגרת הנחיות פרקליט המדינה, הנחיה מספר 14.8 נאמר בין השאר כך: "בקשה לעיון במידע מתיק החקירה טרם סיומה תיעשה באופן חריג ובמקרים ההולמים בלבד. כאשר התיק מצוי במשטרה תתקבל החלטה כזו בידי דרג משטרתי בכיר בלבד - בהתאם להוראת סעיף ז לפקודת הקבע 17.01.14 "הרשאות לעיון בחומר חקירה משטרתי"; וכאשר התיק מלווה או מטופל בפרקליטות - בידי פרקליט המחוז או מנהל המחלקה בפרקליטות המדינה או מי שהם הסמיכו לשם כך" בעניין רע"פ 11364-03 פלוני נ' משטרת ישראל , פ"ד נח(5) 583 הושם דגש על כך שהשיקול המרכזי שעשוי להצדיק שלילה של זכות עיון הוא החשש כי העיון עלול להפריע להשלמת החקירה; "מבחינה עקרונית, בקשה של צד מעוניין – לרבות חשוד – לעיין בחומר חקירה שבתיק משטרה צריכה להיבחן לפי נסיבות העניין. זו, כך נראה, גם גישתה הבסיסית של המשיבה. השיקול המרכזי שעשוי להצדיק שלילה של זכות עיון הוא החשש כי העיון עלול להפריע להשלמת החקירה." לסיכום אני סבור שרצונו של הנתבע לעיין בחומר החקירה עוד בטרם סיום החקירה וזאת כדי לנסח כתב תביעה או בקשה לסילוק על הסף עקב שמועה של הדלפה מהחקירה אינה בגדר חריג שבגינו מוצדק לחשוף את חומר החקירה בטרם היא הסתיימה.