זכות החזקה ושימוש במשק חקלאי בין שלושה דורות של משפחה

הסיפא של הסעיף קובעת כי על החוכר להשתמש בזכויות אלו "רק בהתאם לתנאים המפורטים בחוזה הנוכחי". מכאן שהסעיף האוסר על שימוש במקרקעין לכל מטרה אחרת שאינה מגורים לצורך עצמי ולצורך בניינים משקיים וסידור חקלאי חל אף הוא, גם כאשר האדם עושה בקרקע שימוש "כבתוך שלו". עוד טוען הנתבע כי סעיף כ' להסכם החכירה, שעניינו "חובת שמירת שבת וחגי ישראל", קובע כי החוכר מתחייב לשבות במועדים אלו "מכל עבודות בנין ומלאכה ומעבודות שדה וכרם וממפעלי תעשייה ומסחר". מכאן הוא מסיק כי שימוש במקרקעין למטרות מסחר מותר.

התובעת זכאית לסעד שימנע מהנתבע לעשות כן. תביעה למתן צו פינוי והריסה של מבנים אשר ניבנו ללא היתר ופינויים בסעיף 18(ב) לכתב התביעה עתרה התובעת לפינוי מבנים ב'-ה' ומבנה ז', כמו גם לסילוקם של צדדים שלישיים המחזיקים במקרקעין ללא אישור התובעת.

בנוסף, התובעת טענה כי האפשרות לבנות שלוש יחידות דיור כפופה לקיומם של תנאים מסוימים – המצאות שלושה דורות במשק ותחולה ביחס למשפחה גרעינית בלבד.

...

אני מקבל את עמדת התובעת.

משהגעתי לכלל מסקנה לפיה היה על הנתבע להרוס את מבנה ז', איני נדרש לשאלה האם השכרת המבנה לצרכי מגורים של צד שלישי מהווה שימוש מותר (עמ' 40, ש' 11-7).

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין על סך כולל של 25,000 ש"ח (הבאתי בחשבון את העובדה כי חלק מרכיבי התביעה נדחו).

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' סגן הנשיאה, השופט יעקב שפסר) בת"א 2056-03-20 מיום 2.4.2020, במסגרתה התקבלה בקשתם של המשיבים 1 ו-2 למתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשים לבצע כל דיספוזיציה בזכויות בנחלה מספר 37 במושב גיתית (להלן: "הנכס"), והאוסר על שינוי מצב החזקה או השמוש בנכס, עד להכרעה בתובענה דנן.

רקע והשתלשלות העניינים המבקשים בהליך שלפניי, בני הזוג ירון ומלכה אביב (להלן: "אביב"), הם בעלי נחלה – יחידת משק חקלאית – במושב גיתית (להלן: "המושב"), ונמנים על דור המייסדים של המושב.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 8.9.2019 ניתן בבית משפט השלום צו מניעה המורה לאביב ולבני משפחתם שלא להעביר את המקרקעין אשר יוקצו להם בהתאם לפסק הדין, ולא להקנות בהם זכויות מכל סוג שהוא, לצדדים אחרים, עד למתן פסק הדין בעירעור (להלן: "צו המניעה").

שלישית, על בית המשפט קמא היה להתייחס לפסק הדין כעובדה קיימת, מבלי להעניק לו פרשנויות ולגזור ממנו ממצאים, וכי עצם הליך העירעור על פסק הדין אינו פוגם בזכויות בתם של אביב בנכס.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המשיבים.

סבורני כי המקרה שלפניי אינו נמנה בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כאמור.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

מטרת החוק הינה לרכז את מכלול הסכסוכים המשפחתיים של אותה מישפחה, בפני ערכאה מקצועית ומיוחדת, מתוך הנחה כי הצדדים לסכסוך המשפחתי ממשיכים לנהל מסגרת חיים משותפת ומשיקה בצל ההליך המשפטי ולאור המתרחש במהלכו.

אך ככל שפוחתת ה"משפחתיות", המעורבת בסכסוך ראוי לאפשר למתדיינים למצות את זכויותיהם הדיוניות והראייתיות הלגיטימיות במסגרת היתדיינות אזרחית "רגילה." אפנה גם לדברים שנקבעו ברע"א 1839/13 קולפניצקי נ' קולפינצקי [פורסם במאגרים המקוונים] שבו נקבע: "סעיף 3 לחוק בית המשפט לעינייני מישפחה קובע כי עינייני מישפחה יידונו בבית המשפט לעינייני מישפחה. המונח "עינייני מישפחה" הוגדר בסעיף 1 לחוק ככולל "תובענה אזרחית בין אדם או עיזבונו לבין בן משפחתו, או עיזבונו, שעילתה סיכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא" (ההדגשה הוספת).

לעניין זה יפים דבריה של חברתי כב' הש' שפרה גליק באומרה – "בפתח ראש פרק זה בהחלטתי מצאתי לנכון להתעכב על מינהג חדש שקנה לו שביתה במקומותינו: קודם מוגשת התביעה, אליה מצורפים נתבעים אשר אינם בחזקת "בני מישפחה" (כהגדרתם בחוק), ורק לאחר מכן מבוקש כי אותם צדדים שלישיים, לכאורה, יצורפו לתביעה כ"בעל דין דרוש".

על בית המשפט לבחון את השאלה אם לא ניתן לברר את המבקשנה ולהכריע בסכסוך בלא נוכחותו של הצד השלישי כבעל דין בה. עליו לבחון את מידת הפגיעה באותו צד שלישי, אם יצורף, באופן שאם ניתן להגיע לידי בירור המבקשנה וההכרעה בסכסוך בלעדי צרופו, כך יש לנהוג, גם אם הדבר קשה ביותר" (הדגשה שלי – צ.ו) מתוך שכך הובהר בפסיקת בית המשפט כי צירוף צדדים שלישיים שאינם בני מישפחה ייעשה בצמצום ובמשורה (תמ"ש (ת"א) 9336/99 הנ"ל מפי כבוד השופט גייפמן; תמ"ש 60265/99 הנ"ל מפי כבוד השופט שוחט; תמ"ש 29070/04 (ת"א) בש"א 7816/04 ר.ש. נ' ד.ש. (פורסם במאגר "נבו") מפי כבוד השופטת קופלמן פרדו; תמ"ש (ת"א) 7143/01 דור נ' דור [פורסם בנבו] מפי כבוד השופטת ע' מילר; בש"א 120/05 בעיניין של ד.מ. נ' ש.מ. [פורסם בנבו] מפי כבוד הש' א. אשקלוני; ועוד רבים).

שמם של המשיבים מוזכר בצוואה בשלושה מקומות כדלקמן: אינני סבור כי לצורך בירור הבקשה לביטול צוואת המנוח, קיום הוראות ס' 72 והדרישות שנקבעו בפסיקה, נידרש צרופם של המשיבים 5-6, ולטעמי, אין בצירופם כדי להואיל ולתרום לבירור המחלוקת.

מטענות הצדדים, לא מצאתי כי גם לאחר מתן צו הקיום ביצעו המשיבים 5-6 פעולה כלשהיא תוך שימוש בהוראות הצוואה, ונראה כי כלל טענותיהם של בני המשפחה נטענות בעלמא ובאופן תאורטי.

...

ביום 13.9.2021 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי [עמ"ש 28238-11-20] שבו נקבע "על פי המוסכם, אנו מורים על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא מיום 27.8.2020 ומורים על החזרת התיק לשם קיום בירור עובדי לפני בית משפט קמא לרבות שמיעת ראיות ועדויות הצדדים. בית משפט קמא ישוב להכריע בתובענה על יסוד אותן ראיות שישמעו לפיו, לרבות טענות המערער בעניין עריכת צוואה הדדית וזאת לאור עדות המשיבה 1 לפיה לא נערכה צוואה כזו. כמו כן בית משפט קמא ידרוש לכל הבקשות שהצדדים יניחו לפניו, לרבות בקשה למחיקת המבקשנה כנגד עו"ד xxxxxxx. אין צו להוצאות" בהמשך לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, קבעתי דיון ובו נשמעו טענות הצדדים בהרחבה.

העובדה כי המשיבים 5-6 מתנגדים להצטרף להליך כנתבעים מחזקת מסקנה זו. אילו אכן היו המשיבים 5-6 נהנים מהוראות הצוואה, והיו בעלי אינטרס להותיר הצו על כנו, הדעת נותנת כי הם היו מסכימים לבקשה ולצירופם להליך, שכן אז יכלו להביא טענותיהם באופן מסודר כצד להליך ולא כעדים שמעמדם נחות לעומת זה של בעל דין.

לנוכח כלל האמור, הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיבים 5-6 הוצאות הבקשה בסך של 1,500 ₪ לכל אחד מהם.

הסכם המשבצת פג ביום 30.9.08 וטרם חודש, אך מאחר והמושב ממשיך להחזיק במקרקעין עד לחידושו, התובעת טוענת כי חלות עליו כל החובות המנויות בהסכם.

לטענתם, מדובר שטח צבורי פתוח ולא בחלקה ב'; שטח זה, על פי הטענה, הוא בבעלות התובעת/ המושב, ולמיטב ידיעת הנתבעים הקבלנים באיזור המושב וחברי המושב עשו להם מנהג לפיו משליכים שם פסולת ואין לחייבם בדמי שימוש בגין כך. לטענתם, ניתן להסדיר את מרבית ההפרות, שכן מכוח זכויותיהם כברי רשות , קיימת להם זכאות על פי דין בנחלה כדלקמן: הקמת שלוש יחידות דיור בחלקה א' (יחידה לבעל משק, יחידה לבן ממשיך ויחידה לדור שלישי) ששטחן 160 מ"ר + 160 מ"ר ו-57 מ"ר וסה"כ 377 מ"ר שטח עקרי ו-66 מ"ר שטח רשות וסה"כ 440 מ"ר. (מתגוררים שלושה דורות של המשפחה).

לתמיכה בטענות אלו צירף מר כהן את נספח ג'1 לתצהיר, שהוא מכתב התראה מיום 28.2.2010 קודם לדו"חות הפיקוח בעיניין הפעלת המסגרייה ושפיכת חומרי מילוי מעודפי חפירה; את נספח ג' 2 שהוא דיווח מיום 25.2.2010 שהועבר למפקח אבלס והמצוי בתיק רמ"י לפיו בנחלה פועלת מסגריה, קיימת תכנית לסככה מ-2005 בשימוש לא חקלאי ונעשית שפיכת חומרי מילוי במטרה ליישר את החלקה במורד הנחלה; ואת נספח ה' לתצהיר, שהוא אישור זכויות לנתבע בו נכתב במפורש כי קיים שימוש חורג כמסגרייה וכי נעשית שפיכת חומרי מילוי מיום 19.6.2011.

...

נתובעת זכאית לדמי שי מוש מיום 15.11.15 עד לסילוק בפועל, בסטיה של 10%, על פי 27 מ"ר , כדלקמן: שנה משך השימוש סכום 2015 1 חודש 488 ₪ 2016 12 חודשים 6,004 ₪ 2017 12 חודשים 6,026 ₪ 1.1.2018-31.8.2022 56 חודשים 28,121 ₪ סה"כ 40,639 ₪ מיום 1.9.2022 ועד לסילוק בפועל לכל חודש 1,574 אני דוחה את טענת הנתבעת כי אין מקום לפסוק לתובעים סכומים למועד שלאחר הגשת התביעה הן מאחר שלא התבקשו והן משיקולי אגרה, שכן עתירה מפורשת בעניין זה מופיעה בסעיף 22 לכתב התביעה המתוקן; התובעת פטורה מאגרה בהליך, וממילא אין מקום להפרשי אגרה וראו בהקבלה רע"א 6713/15 מפעלי תחנות בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו].

סוף דבר מכל המקובץ, ולאור הקביעות שלעיל, הסעדים האופרטיביים כנגד הנתבעים הינם כדלקמן: ניתן בזאת צו מניעה כמבוקש בסעיף 24 א. לכתב התביעה המתוקן, ביחס לכלל המפורט בסעיף 2 לפסק הדין.

הנתבעים ישלמו לתובעת יחד ולחוד סך של 633,442 ₪ כדמי שימוש ראויים שחושבו עד יום 31.8.2022.

היות שהמנוח רצה כי מי מילדיו יקבע מושבו בעתיד במושב ויקים שם מישפחה, והיות שרצה להרחיב הקף פעילותו החקלאית, רכש שוב המנוח את הזכויות במשק 67 מ-ע. ז"ל. היות שבאותה עת הזכויות במשק היו רשומות על שם המנוח ונוכח המיגבלה שהחילו המוסדות המיישבים, האוסרת החזקת זכויות ביותר ממשק אחד, ערך המנוח הסדר פנים משפחתי עם המנוחה לפיו הזכויות במשק 67 יירשמו על שמו ואילו הזכויות במשק יועברו אליה בנאמנות ויירשמו על שמה.

בסיכומיהם מוסיפים וטוענים התובעים, כי ראוי להבין את השתלשלות העניינים והמסד העובדתי עליו נשענת הפרשה שלפנינו על רקע התקופה הרלוואנטית, עת מדובר במושב חקלאי שהוקם בפריפריה על ידי דור של מישפחות צעירות שהיה עליהן לשרוד ולדאוג הן לילדיהן והן להוריהן המבוגרים שהיו מהגרים ועלו לארץ מחו"ל תוך שנעקרו מארץ הולדתם ומתרבותם ולכן היו תלויים בילדיהם.

עניין זה, לרבות הטיפול בשלושת המשקים שהחזיקה המשפחה על ידי המנוח, הוכח כדבעי הן בראיות חפציות שהוצגו על ידם והן בעדויותיהם ובעדות שני עדים נוספים שאינם מקרב בני המשפחה.

גם אם אקבל עדות שני העדים מטעמם ה"ה נ.ש ו- ב.ב. בנוגע למגורי המנוח במשק, לא מצאתי שיש בכך לבסס הנטען ע"י התובעים, כי עצם השמוש מלמד על החזקת המשק ע"י המנוחה עבור המנוח בנאמנות ועל היותו בעל הזכויות בו. בהקשר זה יוער, כי עפ"י התרשמותי מן העדים, אף שהם מוותיקי המושב והכירו את המנוח לאורך חייו, אין הם מעורים כלל ועיקר בענייניה הפנימיים של המשפחה (ראו למשל: עמ' 34 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021), לרבות לא בעיניין רישום הזכויות במשקים שהוקצו לה ובהעברתן מאחד למישנהו.

...

סוף דבר מן המקובץ עולה, כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ולמצער שיהוי.

יתר על כן, דינה להידחות גם לגופו של עניין, משלא עלה בידי התובעים להרים הנטל (המוגבר) הרובץ עליהם לשם הוכחת התביעה וזכאותם לסעד שנתבע על ידם.

לפיכך התביעה נדחית בזאת.