זכות הגנה נגד תביעות הבנק

כמו כן, מכח דוקטרינת ההשתק השפוטי, החייבת מושתקת מלטעון לדיירות מוגנת, שהרי היא טענה, בהליך משפטי שנקט נגדה הבנק, כי הסתלקה מהזכויות לטובת אימה וכעת היא טוענת טענה הפוכה.

סעיפים 33(א) ו- (ב) לחוק הגנת הדייר קובעים: "(א) החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש.

הדבר נעשה במסגרת תביעה שהגיש הבנק נגד החייבת ובעלה בת.א. 23589-08-13, בה טען הבנק כי החייבת הנה הבעלים של הנכס בשלמותו.

...

על כן, אף אם הייתי מגיע לכלל מסקנה עקרונית כי מי שירש זכויות וטרם נרשם כבעלים, זכאי להגנה לפי סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר ולא תחול לגביו הלכת פרמינגר, הרי שמחמת קיומו של השתק שיפוטי, לא היה מקום לקבל את טענת החייבת בהקשר זה. כך גם לא מצאתי בסיס להחלתו של סעיף 33(ב) לחוק הגנת הדייר על החייבת.

עמדת המתנגדים מקובלת עליי.

סיכומו של דבר, שוויו של הנכס הינו 6,400,000 ₪.

באותו יום ניתנה החלטת כב' השופט מינץ בבקשה: "לא ברור מניין נובעת הזכות להגיש בקשה נוספת באותו עניין אודותיו טען ב"כ בנק דיסקונט בדיון בהרחבה. לעת הזאת, נוכח הודעת המנהל המיוחד לפיה צדדים לא הגיעו להסכמה (מהותית) אודות סיום ההיתדיינות, בית המשפט ממתין רק לקבלת הודעת המנהל המיוחד אם הצדדים הגיעו לכלל הסדר דיוני שבעזרתו ניתן לצמצם את המחלוקות". ביום 6.3.2017 הגיש בנק אגוד בקשה לדחייה על הסף של הבקשה למתן הוראות נגדו.

בפסק הדין בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003) (להלן: עניין "תלמוד תורה") התייחסה כבוד השופטת פרוקצ'יה לטענת השהוי במילים אלה: "טענת שהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת היתיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת היתיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל-דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פיתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאנטרס הצבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפיתרון סכסוכים. קבלת טענת שהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים." (שם, פסקה 13).

...

תשובות ארוכות אלה הוגשו על אף ההערה של כב' השופט מינץ מיום 28.6.2016: "אני נעתר לבקשה לפיה התשובה תוגש עד ליום 18.7.2016 אך ניסיון העבר מלמד כי המנהל המיוחד מפליג בתשובותיו לתגובות הצדדים שכנגד בבקשותיו, הרבה מעבר לנדרש והרבה מעבר למה שהתקנות מאפשרות לו על פי דין. לפיכך, התשובה תהיה קצרה ביותר ותמציתית". המנהל המיוחד טען במסגרת התשובה שהפקדת הכספים אצל הבנקים היא בגדר העדפת נושים במרמה וזאת אך ורק בסכום בו סך הכספים שהופקדו בכל בנק, עולה על סך "האשראי החדש נטו" שהבנק העמיד לחברה בעלת החשבון אחרי הפקדת הכספים.

בעקבות התשובה של הבנק, הגיע המנהל המיוחד למסקנה שסכום האובליגו בקריסה היה גבוה בסך של 461,595 ₪ ממה שהוצג בבקשה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשה למתן הוראות נדחית נגד כל הבנקים.

במסגרת זו נטען שעל אף ההסכמות בין הצדדים להן ניתן תוקף של פסק דין, ועל אף ההזדמנויות הנוספות לתיקון ההפרות שניתנו להם, הפרו החייבים והצדדים הקשורים להם את התחייבויותיהם, הפרה המקנה לבנק את הזכות לפעול למימוש הנכס המשועבד להבטחת חובותיהם כלפיו, זאת לנוכח המערכת ההסכמית שבין הבנק לחייבת (הנתבעת 1) והערבה לה (הנתבעת 2), וחובה של החייבת המובטח באגרות החוב נושא תביעה זו. בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי הנתבעת 2 היא חברה מחוקה ועל כן לא ניתן לנהל נגדה כל הליך בטרם החייאתה.

...

עם זאת, טוענים הנתבעים, מקום שהנכס מהווה חלק ממסת הנכסים הנכללת לטענתם בהסכם המחאת החוב, הרי שאין לאפשר את הליכי המימוש, קודם הכרעה בתביעת האכיפה.

לאור האמור, לא מצאתי מקום לקבל את הטענה והיא נדחית.

אין בטענות לעניין תביעה לאכיפת המחאת החוב לצד ג', עפ"י הסכם אליו הגיעו לטענתן הנתבעות עם הבנק כדי לשנות ממסקנה זו. שאלת ההמחאה שנויה במחלוקת בין הצדדים ומתבררת בנפרד, ואין בה הצדקה לעיכוב המימוש.

אשר על כן ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 63 (ב) (16) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018, משכתב ההגנה מצד הנתבעות אינו מגלה כל הגנה לגופה, מתקבלת התביעה.

כן מבוקש להתיר עיון חלקי במסמכים הבאים, וזאת בתנאי שבטרם העברתם תנתן לכל אחד מהנתבעים הזכות להשחיר כל פרט שהוגדר כחסוי על ידי בית המשפט, או כל חלק שעלול לפגוע בזכויותם לפרטיות/ סודיות בנקאית וכו': תשובות הנתבעים לבקשת האישור, ללא תצהיריהן וללא נספחיהן; פרוטוקול הדיון ללא חקירותיהם של מצהירי הנתבעים; סיכומי התובעים וסיכומי הנתבעים בבקשת האישור.

על בית המשפט הדן בבקשת העיון לבחון את עוצמת האנטרס של מבקש העיון אל מול האינטרסים של בעלי הדין וצדדים שלישיים, לרבות זכותם להגנה על פרטיותם (ראו ע"א 3976/04 בורנשטיין נ' קבוצת כרמלטון בע"מ, פס' 5 (25.10.04)).

על פניו , בבקשת האישור האחרת לא עולה הנושא הספציפי שנדון בתיק זה. העובדה שמדובר בתובענה ייצוגית כנגד בנקים איננה מלמדת על קיומן של שאלות דומות או זהות לאלו המתבררות בתיק הנוכחי.

...

ביום 17.8.19 ניתנה החלטתי המאשרת את התובענה הייצוגית, תוך שקבעתי מספר קביעות הנוגעות להגדרת הקבוצה, לעילות התובענה, לסעד הנתבע וכיו"ב. כעת, שעה שהתובענה עודנה תלויה ועומדת מבקש צד שלישי לעיין "בכלל המסמכים בתיק [ללא הפרטים החסויים]...". מבקש העיון הסביר כי הוא מייצג מבקשת בהליך ייצוגי אחר (ת"צ 44675-12-19) המתנהל כנגד חלק מהמשיבים בהליך זה, הליך שבו לטענתו עולות שאלות דומות עד זהות לאלו המתנהלות בתיק זה. הוא ציין כי בקשת העיון מוגשת לצורך ייעול ניהול ההליך הייצוגי האחר.

לחלופין, טענו הנתבעים כי ככל שבית המשפט יראה לנכון להיעתר לבקשת העיון, מבוקש להתיר עיון מלא בבקשת האישור, התגובות שהגישו התובעים לתשובות הנתבעים לבקשות האישור, ועמדת בנק ישראל.

נקודת המוצא הינה כי יש להיעתר לבקשה לעיון לאור עיקרון פומביות הדיון, ולכן על המתנגד לבקשה הנטל לשכנע מדוע אין להתיר את העיון (בג"ץ 5917/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר המשפטים, פס' 21-20 (8.10.09); רע"א 7306/16 פלונית נ' פלונית (24.1.17)).

במסגרת טענות ההגנה של התובע כנגד תביעת הבנק (כפי שמצאו ביטוין בבקשת הרשות להיתגונן) שב וחזר התובע על עקרי טענותיו בכתב תביעתו (שהוגשה כאמור עובר לתביעת הבנק) ובכלל זה חזרה על הפרת החובות השונות של הבנק כלפיו ועל חמשת סוגי הנזקים השונים כפי שפורטו בחוות הדעת שהגיש.

כהערה מקדמית בעיניין מחלוקות אלה ולאור איחוד הדיון בתיקים אציין כי ברי הוא שככל שתמצא זכאות התובע לסעד כספי כלשהוא הרי שסעד זה יקוזז מכל יתרת חובה (בין בחשבון או בין בהלוואה שניטלה) ככל שיימצא כי הבנק זכאי לה. לאחר שעיינתי במכלול טענות וראיות הצדדים, מצאתי להגיע למסקנה כי דין התביעה של התובע להדחות כולה, בעוד שדין תביעת הבנק להיתקבל במלואה.

...

לאור כל האמור, דין תביעת הבנק להתקבל במלואה ביחס לארבעת רכיבי יתרות החוב שפורטו בתדפיס האמור.

סוף-דבר: על בסיס כל האמור לעיל, דין תביעת התובע (בתיק 5437-12-19) להידחות במלואה ודין תביעת הבנק (בתיק 17458-09-20), להתקבל במלואה.

הנני מחייבת את התובע לשלם לבנק סך ל 254,555 ₪ - סך יתרות החובה כשהוא נושאות ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד מתן פסק דין זה. אבהיר כי בנסיבות העניין (ובעיקר לנוכח עיתוי הגשת תביעת הבנק אל מול מועד הפסקת הפעילות בחשבון) לא מצאתי להיעתר לבקשת הבנק לצירוף המבוקש של ריבית בשיעור המקסימלי.