זכות הבעלים לפנות פולש מנכס

מכאן, שהנתבע הפר חובתו בהתאם לקבוע בסעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 הקובע כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לידרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין", בכך שהוא תופס חזקה בדירות המצויות בנכס, בגד פולש, משכיר את הדירות לדיירים שונים, לוקח לעצמו בלבד את דמי השכירות ושולל את זכותה של התובעת לעשות כל שימוש סביר בנכס אשר רכשה.

סוף דבר התובעת הוכיחה כי היא בעלת הזכויות בדירה בקומה השלישית בבניין בה מחזיק הנתבע, הנתבע לא הוכיח כי קמה לו זכות להחזיק בה. משכך, ניתן בזה צו המורה לנתבע לפנות את הדירה בקומה השלישית ולמסור את החזקה בה, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ השייכים לו או למי מטעמו, לא יאוחר מיום 1.11.2019 בשעה 12:00; לעניין ההוצאות.

...

אולם, וכפי שכבר ציינתי, דין טענה זו להידחות על הסף בשל העובדה שההתדיינות בהליך נוגעת אך ורק לדירה השלישית, בעוד ליתר הדירות, כמו גם הדירה בקומה השנייה - קיים פסק דין חלוט המורה על פינויו של הנתבע מהן.

סוף דבר התובעת הוכיחה כי היא בעלת הזכויות בדירה בקומה השלישית בבניין בה מחזיק הנתבע, הנתבע לא הוכיח כי קמה לו זכות להחזיק בה. משכך, ניתן בזה צו המורה לנתבע לפנות את הדירה בקומה השלישית ולמסור את החזקה בה, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ השייכים לו או למי מטעמו, לא יאוחר מיום 1.11.2019 בשעה 12:00; לעניין ההוצאות.

על חשיבות השמירה על האנטרס הצבורי בהגנה מפני פלישה לנכסי המדינה ועל המשמעות שיש לייחס לאיטיות שנלווית פעמים רבות לטפול המשפטי מצד המדינה עמד בית המשפט ברע"א 11527/05 עריית תל-אביב-יפו נ' לוי (6.3.2006), כשקבע: "אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור". טענה בדבר זכויות מכוח בעלות האב בדירה לא הונחה – כלל ועיקר – תשתית עובדתית ומשפטית לפיה האב רכש את זכויות הבעלות בדירה.

אם אמנם בוצעה עסקה של רכישת זכות הבעלות בדירה, ניתן היה לפנות אל רשויות המס על מנת לבחון האם דווח על עסקה כלשהיא ביחס לאותה דירה (נתתי דעתי לעובדה שחלפו שנים רבות).

...

התוצאה היא שאין ממש בטענת הנתבעים בדבר היעדר יריבות בין התובעת לבינם והטענה נדחית.

עם זאת, לבית המשפט שיקול דעת בשאלה זו. בנסיבות העניין, משלא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית המעידה על צורך מידי של התובעת לקבל את החזקה בדירה, כמו גם משנתתי דעתי לפרק הזמן הממושך בו מחזיקים הנתבעים בדירה, מצבם המשפחתי, הרכב המשפחה, הקושי הכרוך במציאת דיור חלופי למשפחה, יכולתם הכלכלית של הנתבעים (התרשמתי שהם מנהלים אורח חיים צנוע) ונסיבות החיים של הנתבע, החלטתי להעמיד לרשותם פרק זמן ארוך יחסית לצורך התארגנות לקראת הפינוי – עד ליום 15.3.2018, בשעה 12:00.

פסיקתה התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין על סך כולל של 15,000 ש"ח בתוך 30 יום.

לטענת הנתבע, התובע אינו אישיות משפטית ועל כן הוא אינו כשיר להגשת התביעה, פסק הדין לא הסמיך את הנאמנים להגיש תביעות נגד דיירים אלא רק לפעול לניהול צרכיו של התובע ותחזוקת הדירות שבבעלותו, ומכל מקום בהתאם להוראות סע' 29ב' ו-29ח' לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 (להלן: "חוק נכסי נפקדים"), מינויים של התובעים הנו בהתאם להחלטת ממשלה שפורסמה ברשומות, ולא באמצעות פסק הדין של בית הדין השרעי.

באשר למעמדו בהגשת התביעה דנן, טען התובע כי הווקף מנוהל על ידי בית הדין השרעי הממנה את הנאמנים לצורך נהולו והרי בפסק הדין נקבע כי הנאמנים על השכרת נכסי הווקף, וכפועל יוצא הם רשאים לפנות שוכרים או פולשים המחזיקים בנכסי הווקף שלא כדין.

התובע הגיש נסחי רישום מהם עולה כי הוא רשום כבעלים של הבניין והדירה המהוה חלק בלתי נפרד ממנו, ללמדך כי עניין לנו באישות משפטיות הרשאית להיות בעלת זכויות ולשאת בחובות כדין.

...

אני דוחה אפוא את טענת הנתבע כאילו פסק הדין הנאמנים אינם מוסמכים להגיש תביעה דנן.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה.

הנתבע ישלם לתובעים, באמצעות בא כוחם, הוצאות הבקשה בסך של 1,755 ₪ (כולל מע"מ) וזאת עד ליום 22.12.21, שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לטענת המשיבה, המבקש לא פלש לנכס לפני כשנה ומכל מקום הוא אינו בעל זכויות בנכס, אלא המקרקעין בבעלות קק"ל. המועד לבצוע צו הפינוי (08.06.16) הנו סופי ולא ניתן להאריכו אלא במקרים חריגים שאינם מתקיימים בעניינינו.

שקילת מאזן הנוחות נוטה לטובת הקרן הקיימת לישראל שהנה בעלת הזכויות במקרקעין ורשאית לפנות את המבקש מנכס זה, שאליו ניכנס שלא כדין וללא הרשאה.

...

תמצית טענת המשיבה – יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה – לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת בימ"ש קמא או כי יש מקום להתערב בה. הלכה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב, דרך כלל, בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בנוגע להחלטות שעניינן סעדים זמניים, וכי התערבות שכזו תיעשה במשורה ובמקרים חריגים (רע"א 2881/15 קנפלר נ' אברהם (11.05.15), ובפרט כאשר המדובר בהחלטה הדוחה בקשה למתן סעד זמני טרם הגשתו של ההליך העיקרי (רע"א 3271/09 עזבון המנוחה רבקה מבורך ז"ל נ' אחמד סראחן (28.04.09).

בפרט כאשר מעשיו של המבקש הינם בניגוד לכללי הדין, תוך פגיעה בזכויותיה של קק"ל. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, לא שוכנעתי כי סיכויי תביעתו גבוהים, אם בכלל.

לפיכך הבקשה נדחית.

וטעמה של ההלכה: "יש בה ממידת הסבירות והצדק כלפי כל הנוגעים בדבר: היא מונעת סיכול תביעתו של בעל-הבית על-ידי הכנסת אנשים זרים למושכר, אולי אפילו תוך כדי בירור התביעה בבית-המשפט, כך שבעל הבית מוצא עצמו מדי פעם מול פני טוען חדש לזכות. יותר צודק הוא שחובת הפניה תהיה מוטלת על הטוען לזכות, ובאין פניה כזאת, יפונה הנכס מכל המחזיקים בו בעת ביצוע הפינוי" (שם. ראו גם רע"א 2397/06 אברג'יל נ' מנהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א (6.8.2006); בש"א (מחוזי ת"א) 5383/03‏ הג'ונגל של אלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (8.6.2003); רע"א (מחוזי ת"א) 29170-01-10 אצלן נ' מינהל מקרקעי ישראל – מחוז תל אביב (26.4.2010); ת"א (שלום ת"א) 34126-10-18 ימין נ' רשות מקרקעי ישראל מחוז מרכז (2.11.2018)).

אלא שאין די בפרק הזמן שהמבקש מחזיק בקרקע לשיטתו-הוא לצורך גיבוש זכות של בר רשות מכללא, זכות שמקורה בהשתהות ניכרת מטעם הבעלים לפנות אדם שפלש לתוכם המקימה לו אינטרס הסתמכות לגיטימי.

...

סוף דבר התוצאה הבלתי נמנעת היא שיש לדחות את בקשתו של המבקש לסעד זמני, ושיש לאפשר למשיבה לבצע את הפינוי מכוח ההתראה שנתנה לו. עם זאת, כדי ליתן למבקש שהות מספקת להתארגן, כמו גם לנקוט הליך ערעורי מתאים נגד החלטה זו (ועליו לנקוט הליך כזה ללא דיחוי ככל שיבחר לנקוט אותו, ואיני מביע עמדה), ניתנת לו ארכה להמשיך להתגורר בנכס עד ליום 15.3.2023.