זכות ביטול עסקה בתוך פרק זמן קצר

בתוך כך, קובעת תקנה 6(2) כי זכות הביטול לא תחול לגבי "טובין שיוצרו במיוחד בעבור הצרכן על פי מידות או דרישות מיוחדות". היבט אחר של אותו איזון מצוי בתקנה 5, הקובעת דמי ביטול "בשיעור של 5% ממחיר הטובין או מערך השרות או 100 שקלים חדשים לפי הנמוך מביניהם". השאלות שבמחלוקת המחלוקת בתיק שלפנינו משתרעת על פני שתי שאלות: הראשונה, אם ניתן לפצל את העסקה נושא התביעה, כפי שביקשה לעשות הנתבעת, לשני תתי עיסקאות: עסקת שירותים המיתמקדת בתכנון ארונות המטבח, ועסקת טובין שעניינה ברכישת ארונות המטבח עצמם, כשלכל אחד תימחור נפרד שאותו תוכל החברה לגבות אף בלי שיושלם החלק האחר; והשנייה, אם בנסיבות העניין, קודם לבקשת הביטול, כבר החל תהליך ייצורו של המטבח, באופן שעשוי להפקיע מידי הקונים את זכות הביטול, בהתאם לתקנה 6 לתקנות.

לטעמי, מעבר לכך שמסמך מדיניות זה, שהוא בבחינת הנחייה מנהלית, ושנראה שהוצג על-ידי הנתבעת גם במקרה קודם (ראו עניין פרידמן) אינו מחייב את בית המשפט בפרשו את החוק, הרי שבפועל האמור בו אינו סותר את עמדתי בפרשה זה. כפי שנאמר באותו מיסמך, הרשות מתייחסת – "למועד בו פגה זכות הביטול כמועד שהנו תום 3 ימי עסקים לאחר מועד עשיית העסקה. כאשר נידרשות מדידות בבית הצרכן לאחר מועד עשיית העסקה – ייספרו 3 ימי עסקים ממועד המדידות ובכל מקרה לא יאוחר ממועד ההרכבה. זהו הזמן המינימאלי הנידרש לצרכן לחשוב מחדש על העסקה, לדבר עליה עם קרוביו, ולגבש את דעתו הסופית מבלי להכניס את השוק לאי ודאות עסקית... בפועל, ברוב העסקים המספקים טובין על פי דרישות מיוחדות, חולפים מספר ימים עד שיוצאת ההזמנה, מתורגמת לתהליך ייצור של ממש שיש בו שימוש בחומרי גלם ואובדן הכנסות גדול במקרה של ביטול העסקה... לכן השהיית תחילת הייצור בארבעה ימי עסקים אינה פגיעה של ממש בעוסקים ונותנת אפשרות ממשית לצרכנים להתחרט" כשם שעולה מן מהמסמך, הבסיס לקביעת המועד בן שלושת הימים שלאחר המדידות הוא ההנחה שבתוך פרק זמן זה טרם החל "תהליך ייצור של ממש שיש בו שימוש בחומרי גלם ואובדן הכנסות גדול במקרה של ביטול העסקה". מכאן, שהרציונאל לקביעת מועד זה הוא שזמן קצר אחריו עלולות להיות מושתות על העוסק עלויות כבדות בהסתמך על ההזמנה, עקב תחילה של "תהליך ייצור של ממש שבו שימוש בחומרי גלם". כאמור, בעניינינו חלפו מספר חודשים בין ביצוע המדידות בבית התובעים לבין סיכום תיק הבצוע, הוא תכנית העבודה הסופית – חודשים שבהם לא הוכח שהנתבעת נשאה בעלויות ממשיות נוספות, ואף המשיך שיח ושיג בין הצדדים בנוגע לשינויים בתכנית הראשונית, לרבות שינויים שמקורם בנתבעת ושהוצעו ביוזמתה.

...

אני דוחה את תביעתם בעילה זו. כידוע, אף שאין מניעה עקרונית שבעל דין ייעזר בעורכי דין לשם הכנת כתבי טענותיו בתביעות קטנות (להבדיל מהופעה במשפט עצמו, ראו לעניין זה טל חבקין ויגאל נמרודי התביעה הקטנה 348 (2017)), ככלל, בשים לב לאופיו של הליך, בעל הדין לא יהיה זכאי לשיפוי בגין כך אף אם ינצח בתביעתו (שם, בעמ' 298-297).

עוד נקבע בהקשר זה כי "לא כל עגמת נפש באשר היא תזכה בפיצוי, אף שעגמת נפש של ממש בוודאי ראויה לכך. גם נדרשת הוכחה במידת מה של עצם קיומו של נזק... ובסופו של דבר, מסור הנושא לשיקול דעת" (ע"א 6884/09 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ירדני,  פס' י"ז (2010)).

סוף דבר אני מחייב את הנתבעת בתשלום סך כולל של 22,500 ₪ לתובעים בתוספת הוצאות משפט בסך 1,500 ₪.

הנתבעת הפניתה להוראות סעיף 13ד1 לחוק, המחייבות עוסק לבחון כל טענה לגביית יתר בתוך 10 ימי עסקים ולהשיב כל סכום שנגבה ביתר בתוך 4 ימי עסקים, ומדגישה, כי פעלה בתוך פרקי זמן הקצרים מאלו הקבועים בסעיף, ומייד כשהסתבר כי המשיכה לחייב את התובעת חרף הודעת הביטול, ביררה את טענותיה והשיבה לה את הסכום שנגבה ביתר בתוך יומיים בלבד.

וכך פסקה כב' השופטת פלאוט באותה פרשה: "בית משפט קמא קבע, כאמור, כי המשיבה הפרה את הוראות סעיף 31א(2ב) לחוק הגנת הצרכן, שכן המבקש ביקש לבטל עסקה מתמשכת, אך המשיבה המשיכה לחייב אותו בתשלום בשל העסקה (אף שהודע על ביטולה). עם זאת, נקבע כאמור, כי אין המבקש זכאי לקבלת "פיצויים לדוגמה" בשל הפרה זו, שכן לא נעשתה פנייה בכתב אל המשיבה ובכך לא היתקיימה "דרישת הכתב" המפורטת בסעיף.

...

גם פרשנות תכליתית של הסעיף מצדיקה מסקנה זו, מקום בו מדובר בחוק צרכני מובהק, אשר את הוראותיו יש לפרש בהתאם לתכליתו, דהיינו לטובת הצרכן.

בהביאי בחשבון את מכלול נסיבות המקרה, ולאחר שעיינתי בסכומים שנפסקו בנסיבות דומות[footnoteRef:1], מצאתי להעמיד את הפיצוי על סך של 2,500 ₪.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 2,500 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסכום כולל של 500 ₪.

הנני מצר על השהוי המסויים שחל במתן פסקי הדין בתיקי בית המשפט המחוזי, לרבות פסק הדין בתיק הנוכחי, הגם שנעשה מאמץ רב, בהנתן עומס העבודה הידוע והמוכר בבית המשפט העליון, ליתן את פסקי הדין, בהתאם לסדר קבלת הסיכומים, בתוך פרק זמן קצר ככל האפשר.

לעמדת הנתבעים 5-2, עצם העובדה, כי רגע לפני רישום הזכויות על-שם הנתבעת 2, הודיע התובע, בעלמא, לנתבעת 3, באמצעות שיחת טלפון אנונימית, כי הוא רכש את החנות – אין בה כדי להוביל למסקנה, כי הנתבעת 2 נגועה בחוסר תום לב, על מנת לבטל את הסכם המכר.

לאחר שמר ביתן ביקר בחנות, ובחן את אופיה וסביבתה, ואף ערך השוואה לעיסקאות מכר דומות מבחינת המקום והזמן, קבע בחוות-דעתו: "הנני שם ליום 05.03.2008 את שווי השוק של זכויות הבעלות בנכס מושא השומה בסכום כולל שבגבולות 435,000 ₪ ...". עוד ציין מר ביתן, כי: "במימוש כפוי, לדעתי נכון יהיה להפחית משווי כנשום לעיל, בגבולות 20% כמקדם למימוש מהיר. השווי למימוש מהיר, בסך 350,000 ₪ ..." יצויין, כי במסגרת חקירתו הנגדית לא חזר בו מר ביתן ממסקנותיו בחוות-דעתו.

...

בהמשך, העיד מר חודרה, כי שווי החנות: "...זה היה בסביבות 100,000 דולר, אם אני לא טועה...180 לא נראה לי שהיו מחירים כאלה בחיים בבת ים" (עמ' 358 לפרו', שורות 13-1).

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה, על כל חלקיה, נגד הנתבעים 5-1.

אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעים 5-2 (כולל שכ"ט עו"ד) בסכום של 30,000 ₪.

בעוד שהתובע טוען, כי דרכי הצדדים נפרדו מאחר והנתבע ורעייתו היו מעוניינים בבצוע העבודות בתוך פרקי זמן קצרים מהסביר, טען הנתבע, כי לא היו שבעי רצון מרמתו המקצועית של התובע ומעבודתו.

כך או כך, כאמור, ההיתקשרות בין הצדדים הסתיימה, ואין חולק כי ביום 12.5.2014 נחתם ע"י הנתבע מיסמך שצורף כנספח 1 לכתב התביעה וכותרתו "ביטול עסקה וסגירת תיק" (להלן: "הסכם הביטול").

האם מקים הפירסום לתובע עילת תביעה? במסגרת כתב התביעה, טען התובע, כי הפירסום מקים לו עילת תביעה הן במישור החוזי – משמהווה הפירסום הפרה של הסכם הביטול, המקימה לו זכות לפצוי המוסכם הקבוע בו; והן בלשון הרע.

...

העולה מן המקובץ, כי מסקנתי היא כי בבצעו את הפרסום, הפר הנתבע את ההתחייבויות שנטל על עצמו במסגרת הסכם הביטול.

משהפר הנתבע את הסכם הביטול, ומשלא הועלתה ולו בדל של טענה ביחס לפיצוי המוסכם, גובהו ועמידתו ביחס סביר לנזק אותו צפו הצדדים כתוצאה מן ההפרה (לא כל שכן שלא הובא כל בדל של ראייה להוכחת טענה אפשרית זו) ולא נטען כי יש לעשות שימוש בסמכות ההפחתה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 – הרי שאין מנוס מחיוב הנתבע במלוא הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם (ראו, בין היתר, ע"א 5559/91 ק.צ מפעלי גז ואנרגיה (1982) בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ, פ"ד מז(2), 642; ע"א 4481/90 אהרן נ' ג. פרץ מ. בן גיאת בע"מ, פ"ד מז(3), 427).

סוף דבר אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 40,000 ₪.

משעה שהעוררות אינן טוענות כי על המשיב ליתן החלטתו בפרק זמן קצר יותר ממועד זה, התייתר למעשה הערר (ע"א 7175/98 המוסד לביטוח לאומי נ' בר מימון בע"מ (בפרוק), פס' 5 (17.12.2001) (להלן: "עניין המוסד לביטוח לאומי"); ע"א 6426/13 קבוצת עזריאלי בע"מ נ' הממונה על הגבלים עיסקיים, פס' 11 (25.8.2014); רע"א 102/18 מעודה נ' חמד, פס 4 (29.1.2018)).

  ברור שאם החלטת המשיב תהיה שאין המדובר בבטול עסקה אלא במכר חוזר, תהיינה העוררות זכאיות להגיש ערר על החלטה זו. חבר הועדה, עו"ד דן מרגליות לטעמי, מתעוררת בעניינינו שאלה הרבה יותר נוקבת, הנובעת מהתנהלותם של שני הצדדים, והיא: מה היה קורה אילו היה על המשיב לתת החלטה בתוך פרק זמן קבוע, כפי שמוגדר בחוק לגבי החלטה בהשגה, או לגבי נושאים נוספים בחוק מסוי מקרקעין בהם נקבעו מועדים למתן החלטות?! האם גם במקרה של החלטה בהשגה, שבה נקבע מועד בחוק ובפסיקה, יכול היה משיב לטעון, כי אין ביכולתו לתת החלטה מסיבות שונות? (אם כי נכון שיתכן ובמקרים אלה היה מופעל סעיף 85 לחוק, בכפוף לפסיקת בית המשפט העליון).

...

יפים לענייננו הדברים האמורים בעניין המוסד לביטוח לאומי, בפס' 8 – 9: "אני סבורה שהמערער לא הצליח להראות שהענין נשוא הערעור נופל בגדר חריג לכלל לפיו בית המשפט לא יעסוק בעניינים אקדמיים ותיאורטיים. אני מוכנה לקבל שלפסק דין של בית משפט זה ישנה השלכה על דרך הפעולה של המוסד לביטוח לאומי, כונס הנכסים הרשמי ומבוטחים. ואולם, מה שלא הצליח המערער להראות הוא שהשאלה הטעונה הכרעה היא כזו שלא ניתן להביאה להכרעתו של בית משפט זה במקרה שאיננו תיאורטי... אין אנו עוסקים בערעור זה בשאלה שמעצם טיבה לא ניתן להביאה לדיון במקרה שאיננו תיאורטי". גם לא מדובר במקרה בעל משמעות עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, שכן מהות הערר נטועה בנסיבות הספציפיות של המקרה שלפנינו.

סוף דבר כאמור לעיל דין הערר להידחות.

לעניות דעתי, התנהלות המשיב מצדיקה חיובו בהוצאות בסכום של 25,000 ש"ח. התוצאה של דחיית הערר מקובלת עלי בנסיבות המקרה.