זכות ביטול חד צדדי של חוזה ביטוח

דיון והכרעה המחלוקת הדרושה להכרעה היא האם, כטענת התובעים, הפוליסה 8028680 היא פוליסה מסוג "ביטוח חיים", אשר לגביה קובע סעיף 50 לחוק כי "בביטוח חיים מגיעים תגמולי הביטוח גם אם האדם שחייו מבוטחים היתאבד כעבור שנה או יותר מכריתת החוזה", ועל כן התאבדותו של המנוח אינה פוגמת בזכותם לקבלת תגמולים על פיה; או האם, כטענת המבטחת, הפוליסה הנ"ל היא פוליסה של "מוות מתאונה", אשר היתאבדות אינה נכללת בה ואף מוחרגת במפורש.

"ביטוח תאונות אישיות" ניתן לביטול חד צדדי על ידי המבטח, לא כך ב"ביטוח חיים".

באשר לבחינת הפוליסה מבחינת נראות ולא מבחינת גובה הפרמיה, מציין המלומד ירון אליאס בספרו דיני ביטוח, מהדורה שלישית, תשע"ו-2016, כרך א' "עלות הביטוח מהוה אמנם נסיבה מסוימת העשויה לתרום לחשיפת התכלית האובייקטיבית של ההסכם. אולם בודאי אין לראות בה סיבה מכרעת." לעניין זה מפנה אליאס לפסק הדין בעיניין זלפרוינד, אליו הפנו התובעים, שם נידרש בית המשפט לבחון את תכליתה האובייקטיבית של הפוליסה, בהעדר נתונים לבחינת התכלית הסובייקטיבית של הצדדים, שכן שם דובר בביטוח לנוסעים לחו"ל מכוח אחזקתם בכרטיס האשראי הנמצא ברשותם, ונקבע כי אין לפרש את הפוליסה על סמך עלויות רכישתה.

...

דין הטענה להידחות.

שנית, ואף לגופו של עניין דין הטענה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

בע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, מט(2) 265 [1995], נדחתה התפיסה לפיה תהליך הפרשנות נחלק לשניים, בשלב הראשון, פונים ללשון החוזה ורק אם הלשון אינה ברורה, ניתן לפנות אל הנסיבות החיצוניות (ובדומה, בין היתר, רע"א 3961/10, המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, סה(2) 563 [2012]; ע"א 2232/12, הפטריארכיה הלאטינית בירושלים נ' פארוואג'י [11.05.2014]).

ברע"א 5143/18, רונן דוידי נ' לארי יעקב [09.07.2018], נקבע כי "אני סבורה שבמישור העקרוני אכן קיים קושי בשימוש ייחודי בחלק ממקרקעין הנמצאים בבעלות משותפת – מבלי שניתנה הסכמת הרוב לכך ומבלי שמתאפשר לשותפים האחרים לעשות שימוש דומה במקום לצרכיהם". כאמור לעיל, גם אם אמצא שהוכח שהתובעים ידעו אודות קיומו ותוכנו של הסכם השתוף, אפילו אם לא נרשם, וכאמור לעיל, אין בו כדי להגביל את זכות המעבר של התובעים ואת הגישה שלהם לחלקותיהם.

אמנם, על פי פסיקת הרוב בע"א 9609/01 מול הים 1978 נ' עו"ד ד"ר יוסף שגב, פ"ד נ"ח (4) 106, לא הוכרה הזכות לביטול חד צדדי.

...

סוף דבר ניתן בזאת צו עשה המחייב את הנתבעת 1 לפעול על מנת לאפשר לתובעים גישה נוחה, חופשית וסדירה בשטחה, במקום שייבחר על ידה, וברוחב שיאפשר נסיעה נוחה של כלי רכב, בכל שעה שיבחרו לעשות כן. צד ג' תשתף פעולה, ככל שנדרש, ולא תמנע את הפעולות הנדרשות לשם פתיחת מעבר כאמור.

התביעה לפיצוי כספי נדחית.

ההודעה לצד שלישי נדחית אף היא.

במקרה כגון זה, הענקת כסוי בטוחי מקום בו הופרה מיגבלת הגיל – מהוה הטלת אחריות על המבטחת, אשר יש בה משום היתערבות בחוזה, שעלולה לסכל את רצון הצדדים, והיא גם עומדת בנגוד לדוקטרינת הפרשנות בהתאם לציפיות הסבירות של המבוטח, שצריך היה לצפות כי לא יהיה זכאי לכסוי בטוחי מכל סוג שהוא במקרה שבחר להפר את חוזה הביטוח (עיינו: שחר ולר "על היתערבות בתוכנם של חוזי ביטוח באמצעות 'פרשנות'" עלי משפט כרך ג' חוברת 1 247 (תשס"ג-תשס"ד)).

המשמעות היא כי לא מדובר בעניינינו בהחמרת סיכון במובנו של חוק חוזה הביטוח, אלא בהוספת סיכון, שנעשתה באופן חד צדדי וללא הסכמה.

כך, המנגנון האמור מאפשר למבטחת לבחור אם ברצונה לבטל את חוזה הביטוח, או לקיים משא ומתן עם המבוטח כדי להתאים את חוזה הביטוח לנסיבות שהשתנו, ולפיכך נפסק כדלקמן: "חוזה הביטוח נכרת בהתקיים סיכון מסוים וכי במקרה שסיכון זה משתנה במהלך תקופת החוזה, יש לאפשר למבטח להעריך מחדש את נכונותו לבטח את המבוטח וכן לאפשר לצדדים לנהל משא ומתן על מנת להתאים את תנאי החוזה לסיכון החדש" (עניין פלוני, בפסקה 24).

...

ואכן, ביחס לסעיף 7 לחוק, אשר פרשנותו דומה לזו של סעיף 19 לחוק (ראו דברי ההסבר, בעמ' 26), בית משפט זה קבע זה מכבר כי "הצורך בהוכחת 'כוונת מרמה' מציב בפני המבטח דרישה חמורה אף יותר מזאת שניתן ללמוד מן המילה 'הסתרה'. כך או כך, יש לראות בסעיף זה ביטוי לכוונתו הברורה של המחוקק, 'להצר, בתנאים האמורים בסעיפים 8-6 את האפשרויות של המבטח להשתחרר מחובתו לשלם את תגמולי הביטוח על יסוד טענת אי-גילוי מצד המבוטח'" (ההפניות הושמטו; ע"א 1809/95 הלמן ז"ל נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 77, 87 (1996)).

סוף דבר לאור כל האמור, אם תישמע דעתי נותיר על כנה את התוצאה לפיה הדיון יוחזר לבית המשפט השלום, על מנת שיבחן אם התקיימה בענייננו "כוונת מרמה", ואולם נגביל את בחינתו לפרשנות המצומצמת של מונח זה, כמפורט בפסקה 28 לעיל.

הניתוח התכליתי גם הוא אינו מוביל למסקנה שונה.

ביום 4.4.17 נחתם הסכם שכירות בין המבקש ובין כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל") ולפיו שכר המבקש משרד בקומה 27 בשטח של כ- 1,035 מ"ר ברוטו בבניין הידוע כ"בית רובינשטיין" בקרן הרחובות לינקולן ודרך מנחם בגין בתל אביב.

נטען כי במשך כשנתיים פעלה הנהלת החניון בהתאם להסכם השכירות מול כלל; אולם מששונתה הנהלת החניון; החליטה הנהלת החניון באופן חד צדדי ובנגוד להסכם ובנגוד להתנהלות במשך כשנתיים למנוע ממשרד קסוטו לעשות שימוש בחניות עבור לקוחותיו, אורחיו ואף עובדיו.

בנוגע לסכויי התביעה: נקבע כי טענת משרד קסוטו לעניין זכותו לאפשר ללקוחותיו לעשות שימוש בחניות נסמכת על שלוש: א) לשון ההסכם; ב) הסכמת הצדדים במו"מ שקדם לכריתת ההסכם.ג) הצדדים הסכמה בדרך של היתנהגות לאחר חתימת ההסכם.

כן יהיה עליו להוכיח כי הסכמה זו של הנהלת החניון (נכסי אריאל) מחייבת את בעלת החניון (רובינשטיין) ואת כלל .בימ"ש קמא קבע: "כלל אינה יכולה לסחור בזכויות שאין לה והמשרד אינו יכול לזכות בהסכם השכירות (שחתם עם כלל) בזכויות שכלל לא שכרה מרובינשטיין, כל עוד לא יוכח שרובינשטיין אישרה התחייבות זו. על פי ההסכם שבין כלל לרובינשטיין, רובינשטיין זכאית לבטל ההסכם, לשנות את דמי השכירות ולשנות את תנאי השמוש וההפעלה בחניות. כן הוסכם (בסעיף 9 להסכם) כי זכויות אלו ישמרו לרובינשטיין גם כלפי "כל אדם אשר יימצא במושכר". בנסיבות אלה, הובהר כי אף אם טענות משרד קסוטו תתקבלנה בהליך העקרי וייקבע כי כלל התחייבה כלפיו שיותר לו לעשות בחניות את השמוש המבוקש, הרי שאין בכך להוביל בהכרח למסקנה שיש לחייב את רובינשטיין והנהלת החניון למלא אחר היתחייבותה של כלל.

...

כן יהיה עליו להוכיח כי הסכמה זו של הנהלת החניון (נכסי אריאל) מחייבת את בעלת החניון (רובינשטיין) ואת כלל .בימ"ש קמא קבע: "כלל אינה יכולה לסחור בזכויות שאין לה והמשרד אינו יכול לזכות בהסכם השכירות (שחתם עם כלל) בזכויות שכלל לא שכרה מרובינשטיין, כל עוד לא יוכח שרובינשטיין אישרה התחייבות זו. על פי ההסכם שבין כלל לרובינשטיין, רובינשטיין זכאית לבטל ההסכם, לשנות את דמי השכירות ולשנות את תנאי השימוש וההפעלה בחניות. כן הוסכם (בסעיף 9 להסכם) כי זכויות אלו ישמרו לרובינשטיין גם כלפי "כל אדם אשר יימצא במושכר". בנסיבות אלה, הובהר כי אף אם טענות משרד קסוטו תתקבלנה בהליך העיקרי וייקבע כי כלל התחייבה כלפיו שיותר לו לעשות בחניות את השימוש המבוקש, הרי שאין בכך להוביל בהכרח למסקנה שיש לחייב את רובינשטיין והנהלת החניון למלא אחר התחייבותה של כלל.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, הגעתי למסקנה ולפיה דינה להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבות מהנימוקים כדלקמן: א) ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעת רחב הנתון לערכאה הדיונית בנוגע להחלטות בדבר סעדים זמניים אלא במקרים חריגים בלבד.

בהתחשב ב"מקבילית הכוחות" ולאחר קיום דיון בו הולימו ב"כ הצדדים טיעוניהם, הגיע בימ"ש קמא למסקנה כי אין ליתן את הסעד הזמני המבוקש.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

(ד) לא הוסכם על תקופת הביטוח, רשאי כל צד לבטלו בכל עת בהודעה בכתב לצד השני; המבוטח זכאי להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר ביטול הביטוח".

עוד נקבע שבהתאם לסעיף 9(ג) לחוק חוזה הביטוח, הארכה אוטומאטית של חוזה הביטוח מתאפשרת רק כאשר הצדדים הסכימו לכך במפורש; וכי מסקנה זו, העולה מלשון החוק, נתמכת גם בתכליתו, שהיא הגנה על המבוטח מפני ניצול לרעה על ידי המבטח, שהוא בעל יתרון כלכלי ומקצועי (שם, בפסקות 39-38).

...

בנוגע להחלת סעיף 14 על מבוטחים המשתייכים לקבוצה הראשונה והשנייה, מושקוביץ עומד על כך שהטענה העיקרית של איי.די.איי היא שהפוליסה הישנה כללה סעיף חידוש אוטומטי, בדמות אותה הערה במפרט הפוליסה שלשונה "אני מאשר העברת חידוש באופן ישיר לבנק". לטענתו של מושקוביץ, כלל לא ניתן ללמוד מהערה זו כי המבוטח הסכים לעצם ביצוע חידוש הפוליסה, ולבטח לא לחידוש תוך העלאת מחיר.

מכאן שהמפקח לא נימק מדוע לשיטתו מדובר בסעיף הארכה מאליו, אלא אך הגיע למסקנה שבתור סעיף הארכה מאליו, הוא אינו סותר את הוראות סעיף 9(ג) בדבר תקופת ההארכה האפשרית.

בית המשפט, לאחר שבחן את הסוגיה הפרשנית באופן עצמאי, הגיע למסקנה אחרת מזו של המפקח; ונראה שבדין כך. עם זאת, נשאלת השאלה אם עמדת המפקח ואישור המפקח לשינוי בתוכנית הביטוח, מקימות לאיי.די.איי הגנה כלשהי.

סוף דבר סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.