זכויותיו של חבר קיבוץ במקרקעין חכורים לעסק תיירותי

" (ע"א 9382/02 בולוס ובניו – חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פס' 25 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 10.6.2008)), הרי שתקופת ההתיישנות החלה הנה 25 שנים משנת 2002 (מועד רישום הצוו והתקנון), ומאחר שאין מחלוקת כי פרק זמן זה טרם חלף, הזכות להגשת תובענה עודנה שרירה וקיימת.

סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1979 (להלן: "חוק המקרקעין"), קובע: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969." הרציונל הניצב בבסיס הוראה זו, הנו קיבוע אמינות וודאות הפרטים המופיעים במירשם, על מנת לאפשר הסתמכות על האמור בו ולשם הבטחת יציבותן של הזכויות הרשומות במקרקעין מוסדרים (ראו עניין שעלאן, בפס' 12; ע"א 7237/13 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח מוסטפא יאסין (עלי ערמוש) ז"ל, פס' 17 לפסק דינו של השופט סולברג (פורסם בנבו, 3.12.2015)).

...

סיכומם של דברים, לאחר שבחנתי את כלל טענות הצדדים והחומר המצוי בתיק נחה דעתי כי רישום שטחי יחידות המקרקעין הנוכחי, במסגרתו שטחה של יחידת אלגדנטי הינו 59/100 מן המקרקעין ושל יחידת ביטון 41/100, מקורו בטעות סופר.

כמו כן, היות שטרם חלפה תקופת התיישנות, סבורני כי זהו אחד מאותם המקרים בהם מדובר בטעות הראויה לתיקון לפי סעיף 95 לפקודה, באופן בו שטחה של כל אחת מן היחידות ירשם על מחצית מן המקרקעין.

סוף דבר אשר על כן, התובענה מתקבלת בזאת, ובהתאם הנני קובע כי: חלקה של כל אחת משתי יחידות המקרקעין המרכיבות את הרכוש המשותף המוגדר כשטח של 864 מ"ר ברחוב ההדס 48 במושב חרוצים, הידועים כגוש 12542 חלקה 60, הינו 50/100 משטח המקרקעין הכולל.

בסך הכל, שולמה תמורה בגין 118 דונם (זאת לאחר ניכוי חלקיהם של חברי קבוצת ה-14, שויתרו על זכויותיהם וקיבלו פיצוי).

התרשמתי כי תקופה בת 49 שנים עם זכות הארכה ל-49 שנים נוספות (כפי שעולה מההסכם עצמו וממדיניות קק"ל) – עונה להיגד זה. חמישית, סברתי כי חוזי החכירה הפרטניים מיצו את זכויותיהם של התובעים במקרקעין ועם חתימתם לא נודע עוד קיום להסכם 54 (זאת אף בהתאם לאמור באותו הסכם כי תוקפו הוא זמני עד לחתימת חוזים אישיים עם כל חקלאי וחקלאי).

בשל העובדה שפסקה 34 שימשה מסד להגשת תובענות שעילתן ביחסי החקלאים והמדינה, קבע בית המשפט בפסק-דינו ב-ע"א 463/18 ‏קבוץ חפציבה קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' קרן קיימת לישראל (5.3.2019) (לעיל ולהלן: "עניין חפציבה"), כי יש: "להעמיד הלכה על מכונה ולמנוע התדיינויות סרק". לשם כך, התוה בית המשפט את האופן שבו יש לבחון תובענה שעילתה נטועה ביחסיהם של חוכרים חקלאיים ורמ"י. תמצית ההכרעה בעיניין חפציבה היא בזו הלשון: "א.    חוכר חקלאי זכאי, ככלל, להנות מתנאי החכירה המוגדרים בחוזה החכירה הסטנדרטי שמציעה רשות מקרקעי ישראל לסוג החוכרים עליהם הוא נימנה...

המבחן המקובל לאיתור המועד שבו התגבשה עילת התובענה הוא המועד בו הייתה בידי התובע מערכת העובדות החיוניות לביסוס התביעה ולזכייה בסעד המבוקש (ראו ע"א 9382/02‏ בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (10.6.2008)).

...

אין ממש בסברת התובעים כי יש בכך לכונן חובת נאמנות מצדה ולפיכך, הטענה בדבר נאמנות – נדחית.

סבורני כי מקומן של טענות אלו בהליך אחר התואם תקיפת דרישת התשלום להיטל השבחה.

סוף דבר ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהיה בו כדי לשנות ממסקנתי ומכל המקובץ, דין התביעה להידחות.