בשלב מאוחר יותר בשנת 2017 נחתם הסכם בין המבקשת לבין המשיב ולפיו תמורת כל שחקן שיעביר המשיב לייצוג של המבקשת יהיה זכאי ל – 25% מכל סכום שתקבל המבקשת עבור אותו שחקן, לכל תקופת ייצוגו של השחקן על ידי המבקשת.
על פי הגדרת "מייצג" בתקנון, המשיב אינו עונה לאמור שם: "כל אדם המייצג או פועל בשם שחקן כדורגל... בתמורה או שלא בתמורה לשם כריתת הסכם העסקת שחקן או הסכם להעברת/השאלת שחקן ...". בעניינינו המשיב לא ביצע כל פעולה של כריתת הסכם להעסקת שחקן או העברתו לקבוצה אחרת.
...
מכל אלה דין הבקשה לדחייה.
בתי המשפט פירשו את סמכות בוררויות אלו באופן רחב ודי אם אפנה לדבריו של כב' השופט דנציגר בעניין כץ:
"גישה זו מתיישבת עם ההלכה לפיה משנדרש בית המשפט ליתן פרשנות לתניית בוררות, יבחר הוא, מבין הפרשנויות האפשריות, את הפרשנות לפיה על הסכסוך בין הצדדים להתברר במסגרת בוררות על פני פרשנות לפיה יש לברר את הסכסוך בפני בית המשפט. ... הדבר נכון מקל וחומר, כאשר בבוררות מכוח חוק הספורט עסקינן."
וכן:
"סמכותם של מוסדות השיפוט הפנימיים של איגודי הספורט, ומוסדות הבוררות הפנימיים בכלל זה, פורשה בפסיקתו של בית משפט זה על דרך ההרחבה. הטעם לכך הוא, שגופים אלו, לרבות המוסד לבוררות שליד איגוד הכדורסל בישראל, הינם גופים פנימיים וולונטריים שיודעים טוב יותר מכל גוף שיפוטי מה הם צורכי חבריהם וכיצד יש לנהל את ענייניהם, כאשר החברים הכפיפו עצמם מרצון לשלטונם של אלו ובכך ממילא הסכימו לקבל על עצמם את הכרעותיהם כך למשל, הבוררים במוסד לבוררות הינם משפטנים הבקיאים בתחום הספורט ובעלי הידע והכישורים המתאימים על מנת להכריע בצורה יעילה וצודקת בסכסוכים המתעוררים בתחום התמחותם, ..."
אין בידי לקבל את טענת המשיב ואף לא את הנמקת בית המשפט קמא, שלא להעביר את ההליך לבוררות שכן עסקינן בסכסוך חוזי גרידא שבתי המשפט מיומנים לדון בו. העובדה שבתי המשפט מסוגלים להתמודד עם סכסוכים מסוג זה אינה מאיינת את קביעת המחוקק וכוונתו כי סכסוכים שעניינם בעולם הספורט יידונו בפני מוסדות ספציפיים שיוקמו לצורך כך. באותם מוסדות בוררות, שהוקמו מכוח חוק הספורט והתקנונים, מכהנים משפטנים שלצד הידע המשפטי יש להם גם ידע ספציפי במטריה של עולם הספורט והתנהלותו המיוחדת.
כב' השופט רובינשטיין בעניין מליקסון קובע כך:
"התקנון – לטעמי באופן תמוה לכאורה – אינו מגדיר סוכני שחקנים ואינו מבחין בין סוגים שונים של סוכנים לעניין סעיף זה, הגם שיש בו קטגוריה מובהקת של סוכן מורשה, כפי שנראה להלן. אכן, כיון שחלק גדול מן התקנון עוסק בסוכנים מורשים, רישוים, חובותיהם וכיוצא בזה, ישנה עמימות בשאלה מה לגבי מי שפועל כסוכן אך אינו מורשה. ואולם, דומה כי אין מנוס מקביעה שסוכן הוא הפועל כסוכן, בחינת אין זכויות בלא חובות."
על כן מקובלת עלי טענת המבקשת בהביאה מדברי כב' השופט רובינשטיין באותו עניין ולפיה "אין אדם יכול להחזיק בחבל בשני קצותיו, ברצותו - לצורך פעילות שבסיסה רווח – הריהו כסוכן, וברצותו – לעניין התדיינות – אינו כן."
מכאן גם נובע כי עצם העובדה שהצדדים לא הגדירו בחוזה המאוחר ביניהם את תפקידו של המשיב כמייצג או כסוכן אינה מלמדת על טיב פעולתו שעשויה להניב לו תגמולים.
סוף דבר
הערעור מתקבל.
