זכויות קורבנות עבירה מול זכות המדינה לחילוט רכוש

כך נקבע בהחלטה מושא הערר בהקשר זה: "ביחס לחשדות לבצוע עבירות הלבנת הון, לא היתקיים דיון מעמיק בענין, כשביקשתי לראות ביסוס לחשד כאמור, הופניתי לדוח סודי אשר סומן במ/2 ביום 12.6.19 (נושא תאריך 1.8.18, מועד תחילת החקירה) אך לא הוצג בפניי כל מיסמך המלמד על היתקדמות החקירה באפיקים המפורטים בבמ/2 או הקף החשד לבצוע עבירות הלבנת הון ולו על פי הנטען. נציג המבקשת שב והפנה אותי למכתב הפרקליטות במ/1 אך לא מופיעים באותו מיסמך הנתונים אותם ביקשתי לקבל. אצא מנקודת הנחה כי קיימים נכון להיום חשדות מסוימים גם אם כאלה שאינם מבוססים במיוחד לבצוע עבירות הלבנת הון ואבהיר כי קשה לקבל את עמדת והתיחסות המבקשת בקשר לחשדות אלה, בשים לב לכך שהחקירה החלה עוד באוגוסט 2018. ניתן היה לבצע פעולות חקירה רבות ושונות, בין אם מול החשודים ובין אם מול מסמכים, כדי לבחון האם החשדות מתחזקים, להגיע לכדי בירור הקף החשדות, ואף להכין דוח סודי מסודר ועדכני בענין זה לעיון בית המשפט". ובסייפת ההחלטה- "אזכיר שוב כי לא הוצג בפני כל מיסמך או ראיה המצביע על הקף חשדות הלבנת הון, פעולות חקירה שבוצעו בקשר לעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון בעת האחרונה, וכל דוח סודי עדכני בהקשר זה". בית משפט קמא ערך איזון בין מכלול השיקולים, לרבות הקף פוטנציאל החילוט, השלב בו מצוי ההליך, הצפי בדבר המשכות ההליך הפלילי ומכאן משכו של צו החילוט הזמני, הפגיעה הקשה בקניינם של המשיבים, גובה הסכומים ומשך החקירה, ומצא לקבוע כדלקמן: "בנסיבות הללו, על מנת להבטיח מחד את פוטנציאל החילוט ומנגד לפגוע פגיעה פחותה ככל שניתן במשיבים שרכושם תפוס מזה תקופה ארוכה בידי המבקשת, והמדובר בסכומים ניכרים, תשאיר המבקשת בידה את ההפרש שבין הקף העבירה המוערך בסך של 2,350,000 ₪ לבין סכום יתרות הזכות שהוא בסך 1,927,000 ₪ (סך של 423,000 ₪) ולגבי סכום זה אני מורה על תפיסתו למשך 180 יום. את יתרת הסכום מתוך הסכום התפוס בקרן החילוט בסך של 597,000 ₪ תשיב המבקשת באופן מיידי לידי המשיבה 1. יש להפנות בהקשר זה שוב לע"פ 80/19 מפי כבוד השופטת ברון כאשר גם שם כשהורה בית המשפט על צו חילוט זמני הורה כי תחילה יתפסו כספים הנזקפים לזכות המערערים, במי אביבים, והיתרה מנכסים אחרים". יצוין כי בית משפט זה הורה על עיכוב ביצוע ההחלטה מושא הערר עד להחלטה בערר.

הטענות בערר ב"כ העוררת טען כי ההחלטה מושא הערר ניתנה תוך חריגה מסמכות, ביזמת בית משפט קמא, אשר קיזז רכוש של קרבן העבירה שאינו צד לדיון, בהסתמך על הסכמת המשיבים, כאשר לא ערך הבחנה בין משטרת ישראל בכובעה כיחידה חוקרת, לבין המישטרה כקרבן העבירה.

בכל הנוגע למידתיות שיש לנקוט בהליכים מסוג זה, ראיתי להפנות לבש"פ 1093/20 דבש נ' מדינת ישראל (14.02.2020) אשר דן בבקשה לחילוט זמני של רכוש: "בבקשה לחילוט זמני של רכוש בגין חשד לעבירת הלבנת הון על בית המשפט לבחון בשלב ראשון את דבר קיומן של ראיות לכאורה מספיקות, ובשלב שני אם הן מקימות סיכוי סביר לכך שהחשוד יורשע בעבירות המיוחסות לו ולכך שיהיה ניתן לחלט את רכושו ("פוטנציאל חילוט") (ע"פ 5140/13 מדינת ישראל נ' אוסקר, פסקה 9 (29.8.2013)).

...

כך נקבע בהחלטה מושא הערר בהקשר זה: "ביחס לחשדות לביצוע עבירות הלבנת הון, לא התקיים דיון מעמיק בענין, כשביקשתי לראות ביסוס לחשד כאמור, הופניתי לדוח סודי אשר סומן במ/2 ביום 12.6.19 (נושא תאריך 1.8.18, מועד תחילת החקירה) אך לא הוצג בפניי כל מסמך המלמד על התקדמות החקירה באפיקים המפורטים בבמ/2 או היקף החשד לביצוע עבירות הלבנת הון ולו על פי הנטען. נציג המבקשת שב והפנה אותי למכתב הפרקליטות במ/1 אך לא מופיעים באותו מסמך הנתונים אותם ביקשתי לקבל. אצא מנקודת הנחה כי קיימים נכון להיום חשדות מסוימים גם אם כאלה שאינם מבוססים במיוחד לביצוע עבירות הלבנת הון ואבהיר כי קשה לקבל את עמדת והתיחסות המבקשת בקשר לחשדות אלה, בשים לב לכך שהחקירה החלה עוד באוגוסט 2018. ניתן היה לבצע פעולות חקירה רבות ושונות, בין אם מול החשודים ובין אם מול מסמכים, כדי לבחון האם החשדות מתחזקים, להגיע לכדי בירור היקף החשדות, ואף להכין דוח סודי מסודר ועדכני בענין זה לעיון בית המשפט". ובסייפת ההחלטה- "אזכיר שוב כי לא הוצג בפני כל מסמך או ראיה המצביע על היקף חשדות הלבנת הון, פעולות חקירה שבוצעו בקשר לעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון בעת האחרונה, וכל דוח סודי עדכני בהקשר זה". בית משפט קמא ערך איזון בין מכלול השיקולים, לרבות היקף פוטנציאל החילוט, השלב בו מצוי ההליך, הצפי בדבר הימשכות ההליך הפלילי ומכאן משכו של צו החילוט הזמני, הפגיעה הקשה בקניינם של המשיבים, גובה הסכומים ומשך החקירה, ומצא לקבוע כדלקמן: "בנסיבות הללו, על מנת להבטיח מחד את פוטנציאל החילוט ומנגד לפגוע פגיעה פחותה ככל שניתן במשיבים שרכושם תפוס מזה תקופה ארוכה בידי המבקשת, והמדובר בסכומים ניכרים, תשאיר המבקשת בידה את ההפרש שבין היקף העבירה המוערך בסך של 2,350,000 ₪ לבין סכום יתרות הזכות שהוא בסך 1,927,000 ₪ (סך של 423,000 ₪) ולגבי סכום זה אני מורה על תפיסתו למשך 180 יום. את יתרת הסכום מתוך הסכום התפוס בקרן החילוט בסך של 597,000 ₪ תשיב המבקשת באופן מיידי לידי המשיבה 1. יש להפנות בהקשר זה שוב לע"פ 80/19 מפי כבוד השופטת ברון כאשר גם שם כשהורה בית המשפט על צו חילוט זמני הורה כי תחילה יתפסו כספים הנזקפים לזכות המערערים, במי אביבים, והיתרה מנכסים אחרים". יצוין כי בית משפט זה הורה על עיכוב ביצוע ההחלטה מושא הערר עד להחלטה בערר.

דווקא העובדה כי הקף הרכוש החשוף להליך החילוט הוא רחב מאד, מחייב הדבר איזון ראוי תוך היתחשבות באינטרסים אחרים, ובתוכם הגנה על זכות קנין של מי שאין לו קשר לעבירת הסמים, במיוחד נוכח ההגנה החוקתית הנתנת כיום לזכות הקנין בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו (ע"פ 4142/96 אלקדיים נ' מדינת ישראל, פד"י נג(5) 292)".

ובהמשך: "35. החילוט משרת איפוא אינטרס צבורי מובהק, ואולם, ככל אינטרס אחר במשפט, גם הוא אינו מוחלט, אלא יחסי. איזונו המתבקש הנו אל מול זכות הקניין. המחוקק קבע הסדרים שונים המבקשים לאזן בין האנטרס הצבורי שבחילוט ככלי למיגור עבירות של הלבנת הון לבין האנטרס של הפרט בשמירה על קניינו. כאלה הם ההסדרים המורים כי האנטרס הצבורי שבבסיס החילוט עשוי לסגת מפני אינטרס קינייני מוכח של צד שלישי בעל זכות ברכוש המיועד לחילוט". הפסיקה הבהירה, אפוא, כי מוסד החילוט כולל אמנם אלמנטים עונשיים אך הוא אינו הליך עונשי מובהק, ומטרתו העיקרית למנוע ממי שעבר עבירה להנות מפרי מעשיו; להבטיח שלא יצא חוטא נשכר.

הראיות ב"כ הטוען לזכות טען כי הוא עצמו קרבן של האירועים, כי מדובר באדם לוקה בנפשו שהסובל מחוסר תיפקוד וחוסר חיבור למציאות.

...

כפי שפירטתי לעיל, אני סבורה שלא ניתן לקבל את גרסתו שאינה מתיישבת עם עדויות עדי הראיה ושוטרים הגיעו למקום.

אינני סבורה שניתן להסיק מסקנה מעובדה זו. ראשית, ניתן להניח שהנאשמים לא היו מעוניינים לסבך בפלילים אדם נוסף כשלא היה בכך כדי לתרום לזיכויים או להוכחת חפותם.

אני סבורה שכלל הראיות שפורטו לעיל מביאות למסקנה שהטוען לזכות היה מודע לשימוש שנעשה בדירה, כך שסעיף 36ג' לפקודת הסמים אינו מתקיים במקרה זה, והטענה שהשימוש נעשה שלא בידיעתו או בהסכמתו נדחית.

הסדר החילוט בחוק משרת תכלית זו באמצעות שלילת הרווח – במובנו הרחב – שמפיקים עבריינים מפעילותם העבריינית בבחינת "הוצאת בלעו של גזלן מפיו". שלילת הרווח יוצרת הרתעה כלפי עבריינים פוטנציאליים, ויכולה לשמש לעיבוי מערך האכיפה (ראו פרשת סיטבון, וכן ע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב(2) 385 (1998)).

          לענייננו, משמעות ההסדרים אשר תוארו לעיל היא כי צד שלישי הנפגע מחילוט רכושו של מי שהורשע בעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון עשוי לפעול באחד משני אופנים למניעת החילוט: אם הוא מחזיק בזכות קניינית או מעין קניינית בנכס מסוים, ויעלה בידו להוכיח כי יתר תנאי סעיף 36ג(א) מתקיימים, נכס זה לא יחולט; ואולם אם הוא אינו מחזיק בזכות קניינית או מעין קניינית בנכס, אך הוא מחזיק ב"זכות מוכרעת" בנכס, בית המשפט עשוי שלא להורות על חילוטו אם ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

מכל האמור, שני מסלולים קיימים לצד שלישי הטוען כנגד חילוט – האחד מכח סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, לפיו יש להראות "זכות מוכרעת" אשר יכולה להיות גם זכות כספית כללית כנגד סך הנכסים, ובנוסף צריכים להתקיים "נימוקים מיוחדים" במסגרתם פגיעה החורגת מעצם הפגיעה הנגרמת לנושה כתוצאה מחילוט, ודוגמא לפגיעה שמקימה נימוקים מיוחדים הנה בהקטנת הפגיעה החברתית שנגרמה כתוצאה מהפעילות העבריינית, דהיינו הפגיעה בקורבנות נפגעי העבירה, ואולם אין זו רשימה סגורה.

הרכב אינו בבעלותה, למבקשת אין כל זכות אובליגאטורית או אחרת ביחס לרכב, והיותה נושה על פי פסק דין כספי בלבד, אל מול הנאשם 1, אין בה כדי להוות עילה לביטול החילוט ולהעברת הרכב לרשותה.

...

הסכם המכר של הרכב לנאשם 1, אינו כולל הוראה ביחס להעברת הבעלות ברכב, ופרשנותו, לצד התנהגות הצדדים, מביאה למסקנה כי הבעלות בו הועברה לנאשם 1.

סוף דבר אשר על כן בקשת המבקשת להימנע מחילוט הרכב נדחית.

אני מורה על חילוט רכב מסוג BMW מס' רישוי 19-787-76.

בע"א 8679/06 ולדימיר חביץ' ו-233 אח' נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 30.12.08) ובע"פ 2333/07 שלמה תענך נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 12.7.10)–נקבע כי החזרת הרכוש לקורבן אינו שולל חילוט בשווי בסופו של יום.

המסגרת הנורמאטיבית צו חילוט, הגם שפוגע בזכות קניינית של נאשם, הנו בעל תכלית הרתעתית-מניעתית וקניינית, שעניינה שלילת הרווח הכלכלי מן העבריין ומניעת תמריץ לבצוע העבירה, והוצאת רכוש שאינו שייך לו מידיו שמקורו בעבירה (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' יוסף סיטבון (פורסם בנבו, מיום 31.10.07) (להלן: "עניין סיטבון"); בש"פ 6686/99 אליהו עובדיה נ' מדינת ישראל, נד (2) 464); ע"פ 2333/07 שלמה תענך נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 12.7.10).

עם זאת לאור הפגיעה בקניין, קיים אף היבט עונשי לדידו של הנאשם, ועל כן יש לנהוג באמצעי זה במידתיות לאור חוקי היסוד ולאזנו למול האנטרס הצבורי (בש"פ 7715/97 שושנה חג'ג' נ' מדינת ישראל, נב (1) 14; עניין סיטבון עמ' 32 סעיף 35).

...

לאור כל האמור, יש להורות על שחרור כל התפוסים על אתר.

לאור כל האמור דין הבקשות להחזרת התפוסים- להידחות, בכפוף להעברת רכב מסוג מרצדס שבבעלות מבקש 3 לכונס הנכסים כאמור.

החלטתי תשלח לצדדים באופן מיידי, ועל כן מתייתר הדיון הקבוע ליום 7.12.17.

על פי הטענה, העברת הכספים לחשבונות בנק פרטיים בישראל מבלי לציין את מקור הכסף והעברתם פעם נוספת לחשבונות בנק באוסטרליה ואפילו לעסקים לגטמיים עלולה להוות עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון אם יוכח כי הדבר נעשה "במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו". משום כך, עתרה המשיבה למתן צו אשר יבטיח אפשרות חילוט הכספים אם יוגש כתב אישום והעורר יורשע בעבירות של הלבנת הון.

תכלית נופת לתפיסת הכספים היא על מנת להבטיח האפשרות לפצות את קורבנות מעשי המירמה.

החלטת בית משפט קמא בית משפט קמא סקר בהחלטתו תכליות צוי התפיסה וההקפאה הניתנים בשלב החקירה ואת האנטרס הצבורי הגלום בכל אלה, אל מול זכות הקניין של בעל הרכוש התפוס והדגיש ההכרח בעריכת איזון בין הערכים המתנגשים.

באשר לשאלת אפשרות חילוט של רכוש בישראל אשר צפוי להיות רלוואנטי להליך פלילי זר, קבע בית משפט קמא כי לנוכח האמור בצ"א (מחוזי י-ם) 52922-08-10 מדינת ישראל נ' ברקוביץ (ניתן ביום 12.11.13) הרי שחילוט כאמור, אפשרי בתנאים מסוימים, אלא שבשלב זה מוקדם לקבוע האם בסופו של יום יתקיימו נסיבות שיאפשרו חילוט מסוג זה: בין בהליך אזרחי ובין אם בהליך פלילי שיתנהל בישראל, ויש להמתין אם יוגש כתב אישום ובאיזו מדינה.

אני סבור, איפוא, כי החלטת בית משפט קמא מאזנת כראוי בין הרצון להגן על זכות הקניין של העורר לבין האנטרס הצבורי במיצוי החקירה ובהבטחת האפשרות לחילוט הרכוש, ככל שיימצא כי הוא בבחינת "רכוש אסור". סוף דבר הוא שאני דוחה את הערר.

...

משום כך, לא נפגעה כל זכות טיעון שהיא משום שהמסמכים הללו הוגשו לראשונה לפני בית משפט זה. באשר לדו''ח הנוסף, כאמור, לאחר שעיינתי בו אני מוצא כי האמור בו מחזק החשד הסביר שקבע בית משפט קמא.

אני סבור, אפוא, כי החלטת בית משפט קמא מאזנת כראוי בין הרצון להגן על זכות הקניין של העורר לבין האינטרס הציבורי במיצוי החקירה ובהבטחת האפשרות לחילוט הרכוש, ככל שיימצא כי הוא בבחינת "רכוש אסור". סוף דבר הוא שאני דוחה את הערר.

המזכירות תשלח החלטתי זו לבאי כוח הצדדים.