זכויות צד ג' במקרה של הקלות בניה

עוד נקבע בהסכם השתוף כי לכל אחד מהצדדים מוקנות זכויות הבנייה המתייחסות למגרש שבחזקתו וכי "למרות האמור בסעיף זה, הרי שעד לקיום התחייבויות צד ב' לעניין שידרוג הזכויות ברמ"י (או חתימה על הסכם חכירה נפרד בגין המיגרש – לאחר פיצול החכירה הנוכחית), על פי בחירת הקונה, וחלוקת החלקה (כהגדרת מונחים אלה בחוזה המכר), לא יוכל צד ב' לנצל את זכויות הבנייה המוקנות לו ו/או לעשות בהם שימוש ..." (סעיף 4.1 להסכם השתוף) [ההדגשה לא במקור – ס.מ.] לעניין בנייה במגרשים נקבע כי כל צד רשאי לנצל את זכויות הבנייה במגרשו ולהגיש בקשה להיתר בנייה למימושן, ללא צורך בהסכמתו של הצד האחר (סעיף 4.2 להסכם השתוף) – כל עוד לא מדובר בבקשה הכרוכה במתן הקלה או שימוש חורג, וכל עוד הבנייה תבוצע על פי היתר ובהתאמה לתוכניות, הוראות כל דין ולהסכם השתוף (סעיף 4.4 להסכם השתוף).

עוד נקבע כי תנאי להעברת זכויות מי מהשותפים לצד ג' תהא חתימת הנעבר על הסכמתו לקבל על עצמו את זכויות וחובות המעביר על פי הסכם השתוף (סעיף 6.3 להסכם השתוף), וכי במקרה של העברת זכויות צד מי מהשותפים יהא הנעבר חליפו של השותף לצורך ההסכם "ויראו חליף זה כאילו היה הוא מלכתחילה צד לחוזה זה" (סעיף 6.4 להסכם השתוף).

...

ד.4 – מעשה בית דין עוד טענו הנתבעים כי דין התביעה דחייה בשל מעשה בית דין.

ה – סופו של דבר מורם מהאמור עד כה כי דין התביעה להידחות במלואה, וכך אני קובעת.

התובע ישלם לנתבעים שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪.

ילדי המנוחה קיבלו את הזכויות כשהן נקיות מכל זכות צד ג'.

טענת הנתבע 1 בדבר זכאותו לדירה בשטח של 139 מ"ר, מרתף של 40 מ"ר ושטח שירות של 40 מ"ר, אינה מתחשבת בעלויות הבנייה או בעסקת קומבינאציה, ואינה לוקחת בחשבון את כל העלויות הכרוכות במימוש הבנייה, לרבות תשלומי מיסים ותשלומים והיטלים לרמ"י. תיקון כתב התביעה, עד כאן תומצתו הדברים, שהעלו הצדדים בכתבי הטענות המקוריים, כפי שנזכרו הדברים ופורטו בהחלטתי מיום 3.3.21.

בסיומה של ההחלטה, ולאחר סקירת עמדות הצדדים בנוגע לחלופות החלוקה השונות, נאמר על ידי: "במקרה דנן נראה, כי הדרכים המוצעות לחלוקה בעין של המקרקעין הנן לא פשוטות ומאתגרות למדי. דא עקא, אין מחלוקת בין הצדדים, כי על המקרקעין קיימת זיקת הנאה לתת-חלקה 4, המאפשרת קיומה של גישה דרך המקרקעין לתת-חלקה 4. בטרם ניתן יהיה לבצע את החלוקה באיזו מן הדרכים המוצעות או בכל דרך אחרת, היה מקום לאפשר לבעלי הזכויות בתת-חלקה 4 לומר את דברם. לשם כך יש לצרפם כצד נוסף בתיק זה". בהתאם להחלטה פעלו התובעים, והגישו בקשה לצרוף הנתבע 7 כנתבע נוסף בתיק.

לעניין זה יפים, דברי בית המשפט העליון ברע"א 1017/97, רידלביץ נ' מודעי, פד"י נב(4)625, 632 (להלן - עניין רידלביץ): "יהא אשר יהא יחסו של הדין אל השתוף במקרקעין כל עוד הוא קיים (ראו דגן, במאמריו הנ"ל [14], שם), מבקש החוק להקל ככל-הניתן על פירוקה של שותפות אם שותף לשותפות מבקש על כך: לטובת השותפים ולטובת פיתוח המשק בכללו.... המשפט אין בכוחו להשכין שלום בין שותפים צהובים זה לזה – או אף בין שותפים המתקשים להגיע להבנה זה-עם-זה – ובהעדר כלים בידו להשכין שלום ביניהם, מקנה הוא זכות-יכולת לכל אחד מן השותפים לבקש פירוק השותפות". עוד ראוי להביא מהדברים שנאמרו בע"א 319/74, רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ ואח' נ' תמרה פיין ואח', פד"י ל(1)454, 457: "המדיניות החקיקתית המונחת ביסוד ההוראה הזאת (סעיף 37(א) לחוק המקרקעין – נ"ש) היא לא רק ששיתוף במקרקעין עלול לגרום לריב ומדנים, כביטויו של פרופ' ויסמן בספרו 'חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מגמות והישגים', 50, אלא שפירוק השתוף מעודד בדרך כלל את המגמה הרצויה של פיתוח המקרקעין, בעוד שהמשך הפיצול של הבעלות מכביד על סחרותם בשוק ועל פיתוחם". כן ראה האמור בבג"ץ 794/17, זיאדה נ' מפקד כוחות צה"ל, ניתן ביום 31.10.17, בסעיף 61 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה ג'ובראן: "ככלל, מקובל לתפוס נסיבות של שתוף בנכסים כזמניות ונסבלות, ולא כרצויות. השתוף מגביל את יכולתם של הצדדים לו לממש את זכויותיהם הקנייניות, הוא מעכב את פיתוח הנכסים המשותפים ומסרבל את הבצוע של עיסקאות בנכסים אלה. מטעמים אלה בוחרות שיטות משפט רבות, בהן זו הישראלית וזו שחלה באיזור, לקבוע כללים אשר יקלו על הבאת יחסי השתוף לקיצם". מכאן ברור שפירוק השתוף רצוי ומבורך, ויש בו כדי להביא לפיתוחם של המקרקעין תוך מיצוי האפשרויות העומדות לשם כך. בהקשר זה מן הראוי לשוב ולצטט את שנאמר בע"א(ת"א)3120/00, בליישט אודט שאווט ואח' נ' אלבר נכסים והשקעות בע"מ, ניתן ביום 21.7.02, בסעיף 5 לפסק הדין נאמר: "בסופה של בחינה מסקנתה הברורה והחד משמעית היתה כי המשיבה לא פעלה בחוסר תום לב ולא היה כאן כל ניצול לרעה של זכות מצידה. מסקנה זו מעוגנת כדבעי בחומר העדויות והראיות שהובא בפני הערכאה הדיונית ואין לנו אלא לאמצה ולאשרה גם בעירעור. כאשר המשיבה מנסה שנים כה רבות למצוא פיתרון להקפאת רכושה במטרה לנצלו ולהנות ממנו, ויש רק לשבחה על כך, וכאשר המשיבים אינם נכונים להגיע לפיתרון משותף, הרי שהדרך הנכונה היא זו שננקטה ע"י המשיבה, קרי פניה לערכאות בבקשה לפירוק השתוף הבלתי רצוי. המערערים היו מיוצגים ע"י פרקליטים לאורך כל הדרך והנסיון להציגם כמי שהמשיבה עשקה וניצלה אותם כשהם עצמם חסרי אונים, הוא נסיון שאינו תואם את המציאות. אכן, המשיבים תושבי חוץ הם, אך, כאמור, היו מיוצגים כל העת והעובדה שלא שהו בישראל לא הקנתה להם את הזכות לישב ולא לעשות דבר לגבי מימוש הזכויות בנכס. הוא הדין לגבי הטענה כי אחרי תקופה כה ארוכה בה לא ניתן היה לעשות דבר, היה צורך בדחייה נוספת בתקוה שמצב השוק ישתפר. ברי שהגיעה העת לשים קץ למבוך ולקפאון שנוצרו, ותקוה לעתיד ורוד יותר לגבי מחירי נדל"ן אינה מצדיקה את דחיקת הקץ לפרק זמן ניכר נוסף. גם בעובדה שהמשיבה היתה זו שהשתתפה בהתמחרות ואף זכתה בה, אין למצוא כל מום וכל ניצול לרעה. מדובר בתופעה רווחת ובפעולה כשרה לחלוטין שאין להדביק בה כל חוסר תום לב. לנוכח כל אלה יש לאשר את מסקנתה של השופטת קמא לענין פירוק השתוף בדרך שנקבעה". באיזה אופן יתבצע פירוק השתוף? על כך משיב סעיף 39(א) לחוק המקרקעין, שם נקבע: "במקרקעין הניתנים לחלוקה יהיה פירוק השתוף בדרך של חלוקה בעין". בסעיף 40(א) לחוק המקרקעין נקבע: "במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תיגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון". על רקע הוראות סעיף 39(א) הנ"ל, נאמר בפסה"ד בעיניין רידלביץ, כי יש לעשות ככל הניתן לפירוק שתוף במקרקעין על דרך של חלוקה בעין (עמ' 633 לפסק הדין).

...

בסופו של דבר, משבקשותיהם לא נענו, הגישו התובעים דנן תביעת פינוי ותביעה כספית נגד הנתבע 1.

לעניין זה יפים, דברי בית המשפט העליון ברע"א 1017/97, רידלביץ נ' מודעי, פד"י נב(4)625, 632 (להלן - עניין רידלביץ): "יהא אשר יהא יחסו של הדין אל השיתוף במקרקעין כל עוד הוא קיים (ראו דגן, במאמרו הנ"ל [14], שם), מבקש החוק להקל ככל-הניתן על פירוקה של שותפות אם שותף לשותפות מבקש על כך: לטובת השותפים ולטובת פיתוח המשק בכללו.... המשפט אין בכוחו להשכין שלום בין שותפים צהובים זה לזה – או אף בין שותפים המתקשים להגיע להבנה זה-עם-זה – ובהיעדר כלים בידו להשכין שלום ביניהם, מקנה הוא זכות-יכולת לכל אחד מן השותפים לבקש פירוק השותפות". עוד ראוי להביא מהדברים שנאמרו בע"א 319/74, רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ ואח' נ' תמרה פיין ואח', פד"י ל(1)454, 457: "המדיניות החקיקתית המונחת ביסוד ההוראה הזאת (סעיף 37(א) לחוק המקרקעין – נ"ש) היא לא רק ששיתוף במקרקעין עלול לגרום לריב ומדנים, כביטויו של פרופ' ויסמן בספרו 'חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מגמות והישגים', 50, אלא שפירוק השיתוף מעודד בדרך כלל את המגמה הרצויה של פיתוח המקרקעין, בעוד שהמשך הפיצול של הבעלות מכביד על סחירותם בשוק ועל פיתוחם". כן ראה האמור בבג"ץ 794/17, זיאדה נ' מפקד כוחות צה"ל, ניתן ביום 31.10.17, בסעיף 61 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה ג'ובראן: "ככלל, מקובל לתפוס נסיבות של שיתוף בנכסים כזמניות ונסבלות, ולא כרצויות. השיתוף מגביל את יכולתם של הצדדים לו לממש את זכויותיהם הקנייניות, הוא מעכב את פיתוח הנכסים המשותפים ומסרבל את הביצוע של עסקאות בנכסים אלה. מטעמים אלה בוחרות שיטות משפט רבות, בהן זו הישראלית וזו שחלה באזור, לקבוע כללים אשר יקלו על הבאת יחסי השיתוף לקיצם". מכאן ברור שפירוק השיתוף רצוי ומבורך, ויש בו כדי להביא לפיתוחם של המקרקעין תוך מיצוי האפשרויות העומדות לשם כך. בהקשר זה מן הראוי לשוב ולצטט את שנאמר בע"א(ת"א)3120/00, בליישט אודט שאווט ואח' נ' אלבר נכסים והשקעות בע"מ, ניתן ביום 21.7.02, בסעיף 5 לפסק הדין נאמר: "בסופה של בחינה מסקנתה הברורה והחד משמעית היתה כי המשיבה לא פעלה בחוסר תום לב ולא היה כאן כל ניצול לרעה של זכות מצידה. מסקנה זו מעוגנת כדבעי בחומר העדויות והראיות שהובא בפני הערכאה הדיונית ואין לנו אלא לאמצה ולאשרה גם בערעור. כאשר המשיבה מנסה שנים כה רבות למצוא פתרון להקפאת רכושה במטרה לנצלו וליהנות ממנו, ויש רק לשבחה על כך, וכאשר המשיבים אינם נכונים להגיע לפתרון משותף, הרי שהדרך הנכונה היא זו שננקטה ע"י המשיבה, קרי פניה לערכאות בבקשה לפירוק השיתוף הבלתי רצוי. המערערים היו מיוצגים ע"י פרקליטים לאורך כל הדרך והנסיון להציגם כמי שהמשיבה עשקה וניצלה אותם כשהם עצמם חסרי אונים, הוא נסיון שאינו תואם את המציאות. אכן, המשיבים תושבי חוץ הם, אך, כאמור, היו מיוצגים כל העת והעובדה שלא שהו בישראל לא הקנתה להם את הזכות לישב ולא לעשות דבר לגבי מימוש הזכויות בנכס. הוא הדין לגבי הטענה כי אחרי תקופה כה ארוכה בה לא ניתן היה לעשות דבר, היה צורך בדחייה נוספת בתקוה שמצב השוק ישתפר. ברי שהגיעה העת לשים קץ למבוך ולקפאון שנוצרו, ותקוה לעתיד ורוד יותר לגבי מחירי נדל"ן אינה מצדיקה את דחיקת הקץ לפרק זמן ניכר נוסף. גם בעובדה שהמשיבה היתה זו שהשתתפה בהתמחרות ואף זכתה בה, אין למצוא כל מום וכל ניצול לרעה. מדובר בתופעה רווחת ובפעולה כשרה לחלוטין שאין להדביק בה כל חוסר תום לב. לנוכח כל אלה יש לאשר את מסקנתה של השופטת קמא לענין פירוק השיתוף בדרך שנקבעה". באיזה אופן יתבצע פירוק השיתוף? על כך משיב סעיף 39(א) לחוק המקרקעין, שם נקבע: "במקרקעין הניתנים לחלוקה יהיה פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין". בסעיף 40(א) לחוק המקרקעין נקבע: "במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון". על רקע הוראות סעיף 39(א) הנ"ל, נאמר בפסה"ד בעניין רידלביץ, כי יש לעשות ככל הניתן לפירוק שיתוף במקרקעין על דרך של חלוקה בעין (עמ' 633 לפסק הדין).

המסקנה העולה מן הדברים, כי אין באמור בהסכם הפשרה כדי ללמד אודות הסכמה בין הצדדים דנן לחלוקת המקרקעין בעין תוך הענקת זכות שימוש וחזקה ייחודית לנתבע 1 בדירה בה הוא מתגורר.

לנוכח כל האמור, יש לקבוע כי יש לבצע את פירוק השיתוף במקרקעין, תתי חלקות 1, 2 ו-3 בחלקה 183 בגוש 4274, המצויים ברח' רש"י 11 בראש העין, בדרך של מכירתם לכל המרבה במחיר כמקרקעין פנויים בכפוף לזכויות תת חלקה 4 במקרקעין הנ"ל, כמפורט לעיל, וחלוקת התמורה בניכוי ההוצאות בין בעלי הזכויות בהתאם לחלקו היחסי של כל אחד מהם במקרקעין.

לטענת המבקשות, השידרה הירוקה קיימה את התחייבויותיה על פי הסכם התמ"א: זכויותיה נרשמו בנסח רישום המקרקעין; ניתן היתר בניה כדין; הוחל בבצוע הקמת הפרויקט, כאשר כיום העבודות בעיצומן.

לאחר שנודע למשיבה אודות הסדר המינוי, פנתה אל המבקשות מספר פעמים וביקשה הבהרה - האם זכויות השידרה הירוקה הומחו לצד ג', באופן בו משיבה זכאית כי המבקשות יסדירו את חובן מיד.

דיון והכרעה ברע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות 1993 בע"מ (06.06.2006) תיאר כב' השופט גרוניס באופן תמציתי ומדויק את העניינים שיש לבחון בעת הטלת סעד זמני – "תובע המבקש לקבל סעד זמני במסגרת תביעה עיקרית נידרש לעמוד בראש ובראשונה בשני תנאים מצטברים. תנאי ראשון הוא קיומה של זכות לכאורה, היינו סיכוי ממשי לזכות בתביעה. תנאי שני הוא כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. היינו, שניזקו, אם לא יינתן הסעד הזמני והוא יזכה בבוא היום בתביעה, יהיה גדול יותר מהנזק שייגרם לבעל הדין שכנגד אם יינתן הסעד הזמני והתביעה תדחה בסופו של דבר. שני התנאים אינם נבחנים במנותק, אלא נשקלים תוך שימת לב לזיקת הגומלין ביניהם, על בסיס מה שמכונה לעתים – מקבילית כוחות. ככל שבית המשפט יתרשם כי סכויי מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, כך יקל עימו בדרישת מאזן הנוחות. וכן גם להיפך, ככל שיעלה בידי מבקש הסעד להצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן חד, כך יקפיד פחות בית המשפט על עוצמת הזכות לכאורה עליה הוא נידרש להצביע (ראו, רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו (1) 529; רע"א 10066/04 נ.ר. ספאנטק תעשיות בע"מ נ' ד.ס.פ. ספיר אנטרפייז בע"מ). כמובן, שהן הזכות לכאורה והן מאזן הנוחות חייבים לעמוד ברף מינימלי על מנת שבית המשפט (או הרשם) ייעתר לבקשה למתן סעד זמני". עסקינן, כאמור, בבקשה לביטול עיקולים שהוגשה כבקשה לסעד זמני, במסגרת המרצת הפתיחה שהגישו המבקשים למתן פסק דין הצהרתי.

הניהול של השידרה הירוקה בנושא הפרוייקט עבר למנהלים המיוחדים שהם במקרה הבעלים של חב' קמה.

...

אם בכך לא סגי, הרי לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים.

על כן, גם בהיבט של מאזן הנוחות, סבורני כי ידה של המשיבה על העליונה.

נוכח האמור, הבקשה לביטול העיקולים נדחית.

לפני תביעה כספית, בסך של 919,184 ₪, בצרוף סעד של צו עשה, בעטיו של הסכם שנכרת בין הצדדים בקשר לדירה שרכשו התובעים מצד שלישי ואשר הנתבעת 1 התחייבה בהתחייבויות כאלה ואחרות לגביה כלפי התובעים, מתוקף תפקידה כבעלת זכויות הבנייה במיגרש וכמי שהתקשרה עם בעלי הזכויות במיגרש, לשפוץ הבניין הקיים ולבניית תוספת קומות לבניין כמו גם בניית מרתף.

363,650 ₪ פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק בגין מסירת דירה בשטח הקטן מ-143 מ"ר התובעים עותרים לחייב את הנתבעים בפצוי המוסכם שנקבע בהסכם למקרה ששטח דירת התובעים יקטן מ-143 מ"ר. התובעים טוענים בהקשר זה כי בסעיף 3.1 להסכם מיום 7.5.09, התחייבה הנתבעת 1 לתקן את בקשת ההקלה או להגיש בקשה נוספת, כדי שהשטח שיתווסף לדירת התובעים יעמוד על 9.98 מ"ר, כדי ששטח הדירה נטו לא תקטן מ-143.98 מ"ר. התובעים מפנים אל סעיף 3.7 להסכם הקובע כי היה ושטח הדירה נטו יפחת מ-143 מ"ר, תשלם הנתבעת 1 לתובעים פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק בסך של $100,000.

...

לנוכח כל האמור לעיל, התביעה של התובעים לפיצוי בגין איחור ברישום הבית המשותף נדחית וזאת משהם העלו בזמנו דרישות מצטברות כתנאי לחתימתם על מסמכי הרישום ורק חלק מהדרישות הוכרו בדיעבד כלגיטימיות.

התביעה שכנגד מתקבלת, אולם בכפוף לכך שהיציאה הצפונית תיפתח בהתאם להיתר הבנייה, כך שהתובעים מחויבים בזה לחתום על מסמכי הרישום כפי נוסחם האחרון, למעט תשריט קומת החניות שיותאם לפתיחת היציאה הצפונית, וזאת תוך 14 יום מפתיחת היציאה הצפונית בהתאם להיתר והמצאת מסמכי רישום הבית המשותף לידי התובעים המבטאים פתיחה זו. סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת באופן חלקי, כמפורט לעיל.

בהתחשב בהיקף ההליכים ומשכם וכן בתוצאה, לפיה התקבל חלק מהותי מהתביעה, ושעה שהתביעה שכנגד התקבלה, אך בכפוף לביצוע דרישה שהעלו התובעים עוד קודם לכן ושהייתה מוצדקת, ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובעים 48% מסכומי האגרות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומן לגזברות ועד התשלום בפועל לתובעים וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 60,000 ₪.

טרם שאסקור את טענות הצדדים אסקור את עיקר הוראותיו של הסכם המכר, שכן, יהא בכך בכדי להקל על הקורא ולהבין את טענות הצדדים לאשורן.

במסגרת ההסכם הסכימו הצדדים, לענייננו, כדלקמן: בסעיף 5 להסכם התחייבו המוכרים למסור לקונים את החזקה בנכס ולהעביר את כל זכויותיהם בנכס לקונים, כאשר הזכויות נקיות מכל חוב ו/או עיקול ו/או שעבוד ו/או זכויות צד ג' כלשהוא, וכן התחייבו כי עד להעברת כל הזכויות על שם הקונים, לא יירשמו שעבוד ו/או עיקול על הזכויות בנכס, וכי במידה ויירשם שעבוד ו/או עיקול כאמור, יפעלו הנתבעים לביטולם באופן מידי.

יתרת התמורה שעל התובעים לשלם, עומדת על סך של 470,832 ₪ (ולא 520,832 ₪), זאת לאור העובדה כי בהתאם להוראות ההסכם, מאחר והנתבעים לא המציאו לידי התובעים בתוך שנה ממועד החתימה על ההסכם היתר בניה בגין הבריכה, זכאים הם להשאיר בידם סך של 50,000 ₪ מתוך יתרת התמורה לשם הוצאת היתר בניה כאמור.

כי בכל מקרה לא צוין בהסכם המכר כי על הנתבעים להמציא היתר בניה לבריכה, שכן לאור מיקומה הפיסי היה ברור כי לא יינתן היתר בניה, ועובדה זו הייתה ידועה לתובעים.

...

לאור כל האמור לעיל, יתרת התמורה שעל התובעים לשלם עבור השלמת תמורת הנכס עומדת על סך של 470,832 ₪.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי יש לקבל את תביעת התובעים לאכיפה – תביעה עליה למעשה לא חלקו הצדדים.

לאחר ששקלתי את כלל טענות הצדדים לעניין הוצאות ההליך, לרבות הוצאותיהם הריאליות של התובעים מחד, וכלל טענות הנתבעים מאידך, אני מורה לנתבעים לשלם לתובעים את הוצאות ההליך סך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.