זכויות פנסיה למרצים באוניברסיטת תל אביב

השופט אילן איטח לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל-אביב (השופט יצחק לובוצקי ונציגי הציבור מר אברהם גולן ומר יוסי שוסטק; תע"א 6257-07) מיום 21.10.13, בו חויבה אוניברסיטת תל-אביב (להלן- המבקשת או האוניברסיטה) לשלם למשיב פיצוי כספי בסך של 100,000 ₪ בגין הפגמים שנפלו בהליך קבלת ההחלטה על אי מתן קביעות וכתוצאה מכך על סיום העסקתו, וכן שכר טירחת עו"ד בסך של 5,000 ₪.

העסקתו של המשיב באוניברסיטה הסתיימה ביום 30.9.2000, טרם סיום ההליכים לבחינת העלאתו לדרגת "מרצה בכיר עם קביעות". זאת לאחר תום חמש שנות עבודה, שהנה תקופת הניסיון המקסימלית הקבועה בתקנון לחבר סגל אקדמי בדרגת מרצה.

על כן עתר המשיב לפצוי בסך כולל של כ- 1,200,000 ₪, כפצוי בגין אובדן שכר, הפסד הפרשות לזכויות סוציאליות, אובדן צבירות חודשי שבתון, אובדן זכויות פנסיוניות, אובדן תוספת מחקר, פיצוי בגין עוגמת נפש ונזק בלתי ממוני.

...

באשר לקביעות העובדתיות על אי הענקת קביעות וסיום העסקתו של המשיב, הרי שאף כי יכולה ערכאת הערעור להתערב בממצאים אלה, הרי שככלל אינה נוטה לעשות כן. באשר לשיעור הפיצוי, בית הדין הגיע למסקנה כי בנסיבות שנקבעו יש לפסוק למשיב פיצוי בסך 100,000 ₪.

] לאור המקובץ ותוך עריכת איזון בין שיקולים השונים, החלטתי להיעתר לבקשה באופן חלקי, כך שיעוכב תשלום מחצית הפיצוי (להלן – הסכום המעוכב).

סוף דבר - הבקשה מתקבלת בחלקה כאמור בסעיף 14 לעיל.

לפנינו תביעתו של פרופ' מרדכי חודר (להלן גם: "התובע"), אשר שימש כמרצה וחוקר במחלקה למיקרוביולוגיה מולקולארית וביוטכנולוגיה בפקולטה למדעי החיים (להלן גם: "הפקולטה") באוניברסיטת תל אביב (להלן גם: "הנתבעת" או "האוניברסיטה").

לטענתו, הוא זכאי לפצוי בגין הפסד שכר ממועד סיום עבודתו בנתבעת ועד לתחילת עבודתו בטכניון (תקופה של 24 חודשים ובקיזוז הסכום ששולם לו בגין דמי אבטלה), פיצוי בגין אי תשלום זכויות סוציאליות בתקופה זו, פיצוי בגין אי צבירת 16 חודשי שבתון, פיצוי בגין אובדן זכויות פנסיוניות, פיצוי בגין אובדן "תוספת מחקר" ו"עוגמת נפש" הכולל גם נזק בלתי ממוני.

...

עם זאת, לא מצאנו לנכון להתייחס לסוגיית משוב הסטודנטים, זאת לאור המחלוקת בין הצדדים באשר לתקפותו של אותו משוב, מחלוקת שאין בידינו הכלים המתאימים להכריע בה. ואולם, עלינו לציין כי הכרעתנו לעיל הינה מבלי שנידרש להכריע בשאלת המשקל שיש להעניק לכמות הפרסומים/המאמרים שפרסם התובע ו/או לגודל המענק המחקרי שקיבל ו/או להישגי התובע בתחום ההוראה והמחקר, בעת קבלת החלטה לעניין קביעות, שהרי הדבר מסור לשיקול דעתה המוחלט של האוניברסיטה, במסגרת חופש הפעולה האקדמי המוקנה לה. יתר על כן, בשום שלב "בזמן אמת" התובע לא עשה מאומה כדי לבדוק מה עמד לפני הועדה, ומה חסר במסמכיה.

ברי כי סוגיות אלה, עניינן אינן בתחום מומחיותו של ביה"ד ונתונות לשיקול דעתה של האוניברסיטה, במסגרת חופש הפעולה האקדמי המוקנה לה, על כן גם לא מצאנו לנכון להידרש להן.

אנו סבורים כי חרף הפגמים שנפלו בהליך קבלת ההחלטה בעניינו של התובע, הרי שלא מדובר בפגמים כל כך חמורים המצדיקים שיפוי ענק.

בנסיבות דנן, שעה שהפגמים שנפלו בהליך קבלת ההחלטה בעניינו של התובע, כמו גם בעתירה לחשיפתם, הועלו לאחר שנים רבות, ואין במהותם כדי להביא לביטול ההחלטה שניתנה, ולאחר שבחנו את השיקולים לכאן ולכאן, ראוי לדידנו בנסיבות העניין לפצות את התובע בפיצוי כספי שיעמוד על סך של 100,000 ₪, הכוללים בחובם הן פיצוי על נזק שאינו של ממון והן פיצוי נזקי.

בעלה, משה אלחנתי, העותר בבג"ץ 4948/03 (להלן: אלחנתי) עבד באותן שנים במשרה חלקית כמרצה בבית ברל ושקד על עבודת דוקטוראט באוניברסיטת תל-אביב.

השיקולים הרלבאנטיים שעמדו ביסוד ביטול חוק השוואת זכויות בנתונים אלה, פורטו בדברי ההסבר להצעת חוק ההבראה שם נאמר בהתייחס לאותו הביטול כי: חוק השוואת זכויות פנסיה לאלמן ולאלמנה, תשס"א-2000, קובע כי אם נקבעו בתקנונה של קופת גמל לקיצבה שיעורים שונים לפנסיה המשולמת לאלמנים ולזו המשולמת לאלמנות, ישוה שיעור הפנסיה לאלמנים ולאלמנות, לפי השעור הגבוה מבין השיעורים האמורים, ועלות ההשוואה תכוסה מאוצר המדינה.

...

לשיטתי, גם אילו היתה מתקבלת עתירתו של מר אלחנתי וחוק השוואת זכויות היה מושב על כנו, לא היה לחוק זה על מה שיחול.

מהטעם הזה בלבד דעתי היא שיש לדחות את עתירתו של מר אלחנתי.

גם אם אין לנשות המבוטחים (שטרם התאלמנו) זכות קנויה בשיעורי הפנסיה הקיימים היום, סבור אני שאין כל הכרח בהנגדה של זכויות האלמן כנגד זכויות האלמנה.

האוניברסיטה מעסיקה שלושה צבורי עובדים: סגל אקדמי בכיר - הכולל את חברי הסגל האקדמי מדרגת מרצה ומעלה או דרגה מקבילה במסלולים האחרים; סגל אקדמי זוטר - הכולל את יתר חברי הסגל האקדמי ויתר המורים במסלולים האחרים; וסגל מינהלי - מי שאינו נימנה על הסגל האקדמי.

] עניין הפנסיה התקציבית הוסדר לפחות עד לתקופה הרלוואנטית, גם בתקנון קופת הגמל שחברים בה חברי הסגל הבכיר באוניברסיטה ושמה: קופת התגמולים לעובדים האקדמאים של אוניברסיטת תל אביב (1965) בע"מ (להלן – קופת הגמל).

ביום 5.3.03 פנה מנכ"ל האוניברסיטה – באותו מועד, פרופ' גדעון לנגהולץ, לאירגון הסגל ו'הודיע' כי נוכח דרישת הות"ת, החל מיום 1.1.03 "קבלת עובד חדש לאוניברסיטה תותנה בקבלת הסכמתו כי זכויותיו הפנסיוניות יבוטחו בקופה צוברת ובתנאים שיסוכמו במו"מ בין האוניברסיטה לבין ארגון הסגל". בהמשך, ביום 23.3.03 הפיצה האוניברסיטה חוזר לכלל צבורי העובדים המפרטת את המתוה לתכנית ההבראה, שאחד ממרכיביה הוא קליטת עובדים חדשים לפנסיה צוברת בלבד, וכן מרכיבים נוספים כגון: הקדמת גיל פרישה, פרישה מרצון, הפחתות שכר דיפרנציאליות ועוד (להלן – החוזר לעובדים).

...

בתקנות אלה לא מצאנו הוראה דומה לתקנה 90.

] על פני הדברים, הגם שמבחינה פורמאלית, הממונה על השכר לא היה 'בעל דין' בהליך בבית הדין האזורי, הרי שבשים לב לשאלות המתעוררות מן הבחינה המהותית הוא צד להליך ולכן הוא רשאי לערער על פסק הדין[footnoteRef:34], ובכל מקרה נראה לנו צודק לאפשר לו לערער.

] סוף דבר נוכח הוראותיו של סעיף 29 לחוק יסודות התקציב דין פסק דינו של בית הדין האזורי להתבטל ודין בקשת הצד של ארגון הסגל להידחות.

בעלה, משה אלחנתי, העותר בבג"ץ 4948/03 (להלן: אלחנתי) עבד באותן שנים במשרה חלקית כמרצה בבית ברל ושקד על עבודת דוקטוראט באוניברסיטת תל-אביב.

השיקולים הרלבאנטיים שעמדו ביסוד ביטול חוק השוואת זכויות בנתונים אלה, פורטו בדברי ההסבר להצעת חוק ההבראה שם נאמר בהתייחס לאותו הביטול כי: חוק השוואת זכויות פנסיה לאלמן ולאלמנה, תשס"א-2000, קובע כי אם נקבעו בתקנונה של קופת גמל לקיצבה שיעורים שונים לפנסיה המשולמת לאלמנים ולזו המשולמת לאלמנות, ישוה שיעור הפנסיה לאלמנים ולאלמנות, לפי השעור הגבוה מבין השיעורים האמורים, ועלות ההשוואה תכוסה מאוצר המדינה.

...

לשיטתי, גם אילו היתה מתקבלת עתירתו של מר אלחנתי וחוק השוואת זכויות היה מושב על כנו, לא היה לחוק זה על מה שיחול.

מהטעם הזה בלבד דעתי היא שיש לדחות את עתירתו של מר אלחנתי.

גם אם אין לנשות המבוטחים (שטרם התאלמנו) זכות קנויה בשיעורי הפנסיה הקיימים היום, סבור אני שאין כל הכרח בהנגדה של זכויות האלמן כנגד זכויות האלמנה.