זכויות פיצויים לבעלי תסמונת דאון

תחילה עסק המרכז בעיקר, במאבק משפטי על הזכות להענקת חינוך מיוחד חינם גם לבעלי צריכים מיוחדים המשולבים במסגרת חינוך רגיל (ראו: בג"ץ (עליון) 2599/00 יתד – עמותת הורים לילדי תיסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד כו(5) 834 (2002)).

פרק ג' פיצויים הודעה לעבודת על תנאי עבודתה: התובעת השקיעה לאורך ההליך ובפרט בסיכומיה מאמץ ניכר במטרה לעמוד על הנפקות הקשה של העובדה שלא נימסרה לה הודעה על תנאי עבודתה כדין, על גרסאותיה המשתנות של הנתבעת בהקשר זה ועל כך שעניינה הוא המקרה בו על בית הדין לפסוק לזכותה את הפצוי המירבי הקבוע בחוק, 15,000 ₪, בהתאם לסעיף 5(א)(1) לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב – 2002.

...

סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעה מתקבלת בחלקה והרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת, תוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק הדין, את הסכומים המפורטים מטה: [א] פיצוי בגין אי הפרשה מלאה לקרן פנסיה בסך 683 ₪.

על נסיבות ממין אלה פסקה, כבוד השופטת נטע רות דברים היפים גם לענייננו ושאין לנו אלא לאמץ אותם בהסכמה: "יתרה מזו, סבורים אנו כי על בית הדין זה ליתן דעתו אף לכך שאי פסיקת הוצאות מרתיעות, במקרים המתאימים, בגין הגשת תביעות בסכומים מופרזים על פניהם תפגע בסופו של יום באכיפה הראויה של זכויות המגן ובמימוש הלכה למעשה של זכות הגישה לערכאות של תובעים רבים אחרים אשר ידו של בית דין זה תקצר מלסייע בידם תוך זמן סביר, על אף שהם מבקשים להביא בפניו אולי תביעות צודקות לאכיפה של זכויות מגן. זאת בשל הצפתו של בית הדין בתביעות בסכומים מופרזים שהתגוננות הוגנת מפניהן משמעה – הקצאת זמן שיפוטי ניכר, על ההשלכות שיש לכך על מתיידנים אחרים" (עב (ת"א) 3440/05 לוי – בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (7.10.2007)).

על כך מצאנו להוסיף, את אופן הרצאת טענות התובעת בסיכומיה שלא רק שנעשה בהם נסיון חוזר להרחבת חזית ו'שיפור עמדות' ושגם ברכיבים בהם טענותיה ראויות להתקבל הכימות היה חסר הרי שההתנסחות, בעיקר, בסיכומי התשובה מטעמה חרגה מהמקובל בכתבי בי דין.

נוסף לכך, הצהירה התובעת כי במהלך חודשים אחדים היא הייתה מצויה בטיפולים רפואיים מפני שהתגלה כי היא נושאת ברחמה עובר הלוקה בתסמונת דאון.

זכאות התובעת לפצוי בגין פיטורים שלא כדין התובעת טענה כי ביום 7.5.14 היא פוטרה מעבודתה בחברה, בעודה בהיריון, וללא שימוע, עוד בטרם הוגשה בקשה לקבלת היתר פיטורים מהתמ"ת. לאחר שהוגשה הבקשה להיתר ובעודם ממתינים לתשובת הממונה, הציגו הנתבעים בפני התובעת מצג שקרי לפיו בכוונתם להגיע עימה להסדר בכל הנוגע לתשלום כל זכויותיה.

עוד הוזכר באותו עניין כי על מנת לחייב בעל מניות בחובות החברה, על המבקש להוכיח בראיות היתנהלות המצדיקה את חיובו האישי דוקא, כאשר לגבי העילה המצדיקה את הרמת המסך, יש להניח תשתית עובדתית המלמדת כי החברה: "נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו". לטענת התובעת הנתבעים 2-4 הנם אורגאנים של החברה, בעלי מניות ודירקטורים בה והם אלה העומדים בתוקף מעמדם מאחורי ההיתנהגות הפוגענית בתובעת ומעשיהם מהוים מעשי מירמה וקפוח זכויותיה של התובעת כעובדת בחברה ולפיכך הדבר מצדיק הרמת מסך.

...

התביעה כנגד נתבעים 3-4 נדחית.

דין התביעה שכנגד להידחות.

בהתחשב בסכום התביעה שהתקבל, בכך כי התביעה כנגד נתבעים 3 ו -4 נדחתה ובכך כי התביעה שכנגד נדחתה, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

המבקש העיד שסיכם במפורש בעל פה עם עדי שיישלח אישור מהנדס בגין סיום כל שלב ושלב (עמ' 24 שורות 6-17 ועמ' 26 שורות 13-19).

היא גרמה לזוג צעיר שיש לו ילדה עם תיסמונת דאון ותינוקת קטנה, להמשיך ולהתגורר בדירה קטנה בשכירות ולשלם את המשכנתא (עמ' 198 שורות 19-18).

בפס"ד צמנטכל נקבע כי: "כל עוד לא הופעלה זכות הביטול הנתונה לנפגע באמצעות שיגור הודעת ביטול על-ידיו, החוזה שריר וקיים, ויש לבצעו". זאת ועוד: הדרישה לפצוי המוסכם מצד המשיבה, סתרה את סעיף 17.3 להסכם שקובע כי: "אם המוכר יבטל את החוזה כאמור בסעיף 17.2 לעיל, הוא יהיה זכאי לפצוי המוסכם הנקוב לעיל...". זאת, מאחר שהזכות לקבלת הפצוי המוסכם קמה רק בכפוף לביטול ההסכם.

...

במכתב מיום 16.7.18 אמרו המבקשים כי: "כמו שסיכמנו, התשלום הוא לאחר קבלת אישור מהנדס". עדי לא התכחש לסיכום זה והעביר את אישורי המהנדס לצורך ביצוע התשלום השני והשלישי מיד לאחר שהתבקש להעבירם.

סיכומו של דבר: התביעה מתקבלת וניתן צו המורה על אכיפת ההסכם.

נטען, כי נוכח תוצאות ההריון הראשון ונוכח ניהול ההריון השני כהריון בסיכון גבוה, היה על המשיב 1 לסווג גם את ההריון השלישי ככזה; (ב) קביעה רפואית ומינהלית שגויה: נטען, כי מכבי התרשלה בכך שלא קבעה נהלים לפיהם על רופאיה ליידע את המטופלות בדבר הנגיף ובדבר הבדיקה, וכי החלטת המדינה שלא להורות לגורמי הרפואה לעשות כן היא החלטה מינהלית שגויה, שכן, כאמור, זהו לטענת המערערים הסיכון העקרי והמרכזי למומים נרכשים בלידה, ומטבע הדברים סיכון כזה מקים חובת יידוע; זאת בייחוד נוכח חובת יידוע ובדיקה הקיימת בסיכונים פחותים כגון תיסמונת דאון (Down syndrome) וטיי זאקס (Tay-Sachs disease); (ג) הפרת חובת הגילוי לפי חוק זכויות החולה: נטען, כי המשיב 1 ומכבי הפרו את חובת הגילוי ביחס למערערת.

בית המשפט קמא קבע, כי עריכת בדיקה ללא התויה רפואית לכך היא בעלת ערך מוסף קטן ביותר, אשר בא לידי ביטוי רק באופן מקרי (פסקה 21 לפסק הדין) בין היתר כיון שהיא נכונה אך למועד עריכתה, שעה שהמטופלת עלולה להידבק בנגיף מיד לאחר מכן, ובכל רגע נתון במהלך ההריון (זאת בנגוד לפגם גנטי); כי תוצאות הבדיקה אינן חד משמעיות (פסקה 14 לפסק הדין); וכי ישנו חשש שמסירת מידע על הנגיף תיצור בהלה ופחדים מיותרים, ועל כן הנזק שבמסירת המידע גדול מהתועלת (פסקה 37).

האם זכאים המערערים לפצוי בשל כך? חברי, השופט רובינשטיין, בפסק דינו מעלה שלוש שאלות לבחינה: ראשית, האם מוטלת על הרופא המטפל חובה להפנות כל אשה בהריון לבדוק אפשרות הידבקות בנגיף ה-CMV, והאם הנחיית משרד הבריאות שאינה מחייבת זאת הנה מוצדקת.

...

סיווג ההריון מתוך כך באים אנו לדיון בשאלה העיקרית נשוא ערעור זה, והיא כאמור האם, נוכח תוצאותיו של הריונה הראשון של המערערת, היה על המשיב 1 לסווג הריון זה כהריון בסיכון גבוה המחייב נקיטת אמצעי זהירות נרחבים, שבכללם עריכת הבדיקה? טענה זו, שכאמור סבורני כי היא הטענה העיקרית שמעלה ערעור זה, ושהטרידה אותנו בעת הדיון בערעור בפנינו, הועלתה על ידי המערערים בלשון רפה (פסקה 8 לסיכומיהם), ולא בוססה בתימוכין כלשהם.

הגעתי למסקנה, אם כן, כי ראוי הוא שרופא יגלה למטופלותיו ההרות על אודות האפשרות לערוך בדיקה להידבקות בנגיף ה-CMV ועל משמעויותיה של בדיקה זו. איני סבורה כי הנחיית משרד הבריאות בנושא, המדריכה במפורש את הרופאים שלא להפנות את המטופלות באופן שגרתי לבדיקה, מסירה מהמשיב 1 את האחריות בנוגע לחובת הגילוי.

סבורני כי לצד החוזר הקובע שאין להפנות מטופלות באופן שגרתי לבדיקה היה על משרד הבריאות להבהיר את הצורך להציג בפני המטופלות את האפשרות לערוך בדיקה זו למרות זאת.

במקרה זה לא שוכנעתי כי בהעדר סיכון מיוחד הנילווה להריון מצד אחד, ונוכח הערך החלקי והמסופק בלבד של הבדיקה למניעת אותו סיכון מרוחק, קמה חובת יידוע על הגורם הרפואי ליידע את המטופלת על דבר קיומה של בדיקת CMV.

ראוי לציין, כי הפיצויים בגין פגיעה באוטונומיה גדלו משמעותית בעקבות פסק הדין בענין בן דוד (ניתן ביום 22.2.2011), במקרה בו נולדה תינוקת עם תיסמונת דאון, בו מבהיר כב' השופט הנדל [בסעיף 11 לפסק דינו]: "אין לשכוח כי האוטונומיה של היחיד ניצבת בליבת כבוד האדם. אי מתן למטופל בחירה חופשית של הטיפול בו משול לטשטוש עד כדי מחיקת ההבדל בין הרופא לבין המטופל. השניים הנם גורמים עצמאיים ונפרדים. המטפל הוא בעל הידע והניסיון ואילו המטופל, כמושא הטיפול, הנו בעל הדיעה הסופית. טפול באחרון בלא שמירה על זכויותיו עלול להפוך אותו, שלא במכוון, לחפץ – לאובייקט, במקום סובייקט. כאן, הפגיעה מועצמת בשל נסיבות המקרה – טיב ההחלטה, השלכותיה ונפקותה. זהו פן "הפגיעה באוטונומיה" של הנזק הראייתי.

...

בשולי הדברים, יובהר, כי בכל הקשור לעלות הטיפול, משנמצא שהטיפול שניתן לתובעת היה 'טיפול יתר' אך איכותו היתה סבירה והגשר שהותקן הוא סביר, ומשמצאתי כי התובעת שילמה לנתבע בסך הכל 17,600 ₪ [כרטיס כספי], היינו – כמחצית בלבד מהתמורה שהוסכמה, אינני מוצא לחייב את הנתבע בהשבה של השכר ששולם לו. כעולה מהפיצויים שנקבע כי התובעת זכאית להם בפרק זה, עולה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, באופן שהתובעת זכאית לפיצויים בסך של 150,000 ₪ [30,000 + 120,000].

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לתובעת סך של 150,000 ₪.

כמו כן, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת בגין שכר טרחת עו"ד סך של 35,100 ₪, וכן החזר הוצאותיו בגין המומחים (לפי קבלות), והחזר אגרה; ההחזרים - בליווית הצמדה וריבית כדין, ממועד ההוצאה בפועל.