זכויות עיזבון ותלויים בתאונת דרכים קטלנית

רקע וטענות הצדדים מה דין "השנים האבודות" בתביעת עזבון של פלסטינאי שנדרס ע"י רכב ישראלי, מבוטח בידי חברת ביטוח ישראלית כשתאונת דרכים הקטלנית התרחשה בשטח C אשר בשליטה צבאית ואזרחית ישראלית ביהודה ושומרון? האם לאור העמימות בפסיקה הפלסטינאית, ניתן להפעיל את חזקת שויון הדינים ולזכות את עיזבונו בפצוי בגין ראש נזק זה? לפני תביעת נזיקין לפי חוק הפלת"ד. מר ח.ע. ז"ל, יליד 1996 (להלן :"המנוח"), נהרג בתאונת דרכים קטלנית ביום 18.01.16 (להלן :"התאונה"), כשרכב על אופניים בכביש 5 ונדרס ע"י רכב הנהוג בידי נתבע 1, המבוטח בידי נתבעת 2 (להלן: "הנתבעים").

המסקנה המתבקשת היא, שיש להחיל את הילכת "השנים האבודות" בהתאמה לנסיבות המקרה שלפנינו בהתאם לשיקולי מדיניות שצוינו לעיל וכפי שנקבע בע"א 140/00 עזבון אטינגר ז"ל (בסעיף 29 לפסק-הדין, עמוד 526): "ואכן, בלא פסיקת פיצויים בגין "השנים האבודות" התוצאה המתקבלת מהוראת סעיף 78 לפקודה במקרים שבהם אין עומדת לניזוק, שעה שמת, תביעת פיצויים, היא מבחינת התלויים קשה ובלתי צודקת.

...

לפיכך תשלם הנתבעת לתובעים סך של 174,203 ₪ בגין ראש נזק זה. במאמר מוסגר אציין שכללי היוון הנ"ל הם דרקוניים ופוגעים בזכויות הניזוקים, אך מה שלא הצלחתי לחולל, בכוחותיי הדלים, בקשר לניזוקים ישראליים עם ריבית היוון של 3% (ראו מאמרי "אחרי 40 שנות מדבר פסיקתי יש 'לחשב מסלול מחדש' - שימוש במקדמי היוון אנכרוניסטיים בתביעות נזיקין כפגיעה קשה בניזוקים" (2016); וכן פסק דיני ב(ת"א (ת"א) 15635-08-14 נ.ה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (10.8.2016), אשר לא התקבלו ע"י בית המשפט העליון בע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (08.08.19)) למעלה מכוחותיי לנסות עם הניזוקים הפלסטינאיים.

סוף דבר  יסוד מוסד בעולמה של יהדות הוא רעיון בריאת האדם בצלם אלוקים (בראשית, א, כז).

משכך ולאור כל האמור לעיל התביעה מתקבלת והנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים דלעיל בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 15.4%.

לפניי בקשה לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לאיחוד הדיון בשני הליכים שהוגשו בעקבות תאונת דרכים קטלנית שארעה בחודש ינואר 2011.

אף שעסקינן בשני הליכים שהוגשו בעקבות אותה תאונה, הרי בהיתחשב בכך שכל אחד מההליכים עוסק במנוח אחר, ונוכח העובדה שהליך אחד הנו, במהותו, "תביעת עזבון", וההליך השני מהוה "תביעת תלויים", סבורני כי אין צידוק לאחד את הדיון בשני ההליכים.

זאת, נוכח הכלל לפיו נוהג רכב שאינו מבוטח, ונפגע בעצמו בתאונה, אינו זכאי לתבוע מקרנית פיצויים (ראו, סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 472-471 (מהדורה רביעית, 2012) (להלן – ריבלין)).

...

המסקנה המתבקשת היא, כי בהיעדר חשש להכרעות סותרות, אין צידוק לאחד את הדיון בשני ההליכים.

לפיכך, הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבים 5-3 שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח. ניתנה היום, י' באב התשע"ב (29.7.2012).

המערער הפנה לע"פ (מחוזי חי') 479/05 ג'וני מור נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(2), 809 (להלן: פס"ד ג'וני מור), בו ישנה היתייחסות לשאלת הפצוי בעבירת גרם מוות בנהיגה רשלנית: "באשר לפיצויים-המערער נהג בלא שנהיגתו היתה מכוסה בביטוח מתאים. אין בכך כדי לשלול את זכותה של המנוחה-היינו זכות עזבונה וזכות התלויים בה-לפיצויים מתאימים המשולמים במקרה כזה על ידי "קרנית". ל"קרנית" זכות לדרוש ולקבל השתתפות מלאה מאת הנהג, היינו מאת המערער.

יחד עם זאת, לאור המגמה לעודד את השמוש בסעיף 77 לחוק, "ככל הניתן" (פס"ד פלוני, שם, 150), או "שימוש תדיר משהיה עד כה" (רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, סעיף 40), והמגמה לפרש את הוראות סעיף 77 לחוק "בליברליות" (שם) – נראה לי שיש הצדקה לפסיקת פיצויים במקרה המתאים גם לטובת נפגעי תאונות דרכים, אף שעומדת להם זכות תביעה אזרחית כלפי חברת הביטוח.

המערער היה מודע לתכלית ההסדר ועל כן, אילו חרטתו היתה אמיתית וגישתו כנה, ניתן היה לצפות שלא יערער כלל על רכיב זה. משעומד העניין בכל זאת בפנינו, נכונה גם לדעתי ההתחשבות ברף הענישה שנקבע בביהמ"ש העליון בע"פ 570/07 בן הרוש נ' מדינת ישראל, המוזכר על-ידי השופט המר, שם נפסק פיצוי בסך של 20,000 ש"ח במקרה של תאונת דרכים קטלנית.

...

סיכומו של דבר, שעל פי הראיות החלקיות שנשמעו, ולאור תיקון כתב האישום, אני קובעת, כי רשלנותו של הנאשם אינה גבוהה כטענת המאשימה, אך גם אינה מצויה במדרג הנמוך של הרשלנות, כפי שטוען ב"כ הנאשם" (עמ' 80-82).

עם זאת, "שילוב הוראת הפיצוי בתוככי חוק העונשין מוסיף לה גם היבטים שונים בעלי פן עונשי-חברתי. על כן, מתבקשת המסקנה כי עניין לנו בהוראת חוק מורכבת, המשלבת מאפיינים אזרחיים יחד עם מאפיינים עונשיים, תכליות אזרחיות יחד עם תכליות מן התחום הפלילי" (פסקה 13).

יחד עם זאת, לאור המגמה לעודד את השימוש בסעיף 77 לחוק, "ככל הניתן" (פס"ד פלוני, שם, 150), או "שימוש תדיר משהיה עד כה" (רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, סעיף 40), והמגמה לפרש את הוראות סעיף 77 לחוק "בליברליות" (שם) – נראה לי שיש הצדקה לפסיקת פיצויים במקרה המתאים גם לטובת נפגעי תאונות דרכים, אף שעומדת להם זכות תביעה אזרחית כלפי חברת הביטוח.

אני סבור כי אין מקום להתערב במשך תקופת הפסילה כפי שנקבעה על ידי בית משפט קמא, או לסייגה לסוג מסוים של רכב.

בפני תביעה לפיצוי בגין תביעת עזבון ותלויים לאחר תאונת דרכים קטלנית מיום 15.08.01, בה קיפח המנוח עמאשה דאוד ז"ל את חייו.

תביעת העזבון: א.כאב וסבל – עפ"י תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) 1976, זכאי עיזבון המנוח באמצעות יורשיו ופיצוי בגין כאב וסבל בשיעור 25% מהסכום המקסימלי בסכום של 45,000 ₪ לערך.

...

הגם שהחלטתי לדחות את הטענה הזו של הנתבעת, אני סבור שלאור העובדה שחלק משכרו של המנוח בוזבז בין השאר על רכישת משקאות אלכוהוליים ולאור עצם השמוש במשקאות חריפים, יש לתת לכך ביטוי בשאלת הפצוי המגיעה לתלויים בגין אובדן שירותי אב וכך גם אנהג כאשר אגיע למרכיב פיצוי זה תוך איזון מתאים בפסיקת הפיצוי המגיע.

התוצאה היא שלאחר הפחתת הסכום האמור, הסכום המגיע כפצוי לתלויים ולאלמנה עפ"י תביעת התלויים בהסתמך על שיטת הידות הינו 277,520 ₪.

את הסכום האמור עפ"י פס"ד זה תשלמנה הנתבעות לתובעים תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסכום הפרישי הצמדה וריבית כחוק.

בפני תביעה למתן צו הצהרתי אשר יורה על בטול או שינוי הסכם פשרה מיום 20.5.01 שעניינו פיצויים ששולמו לעיזבון עקב תאונת דרכים קטלנית.

הרקע לתביעה הוא ההלכה הפסוקה בדבר זכאות עיזבון לפיצוי בגין "השנים האבודות", כפי שנקבעה בע"א 140/00, 550/01 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', פ"ד נח(4) 486 (15.3.04) (ולהלן גם: "עניין אטינגר" או "הלכת אטינגר" או "הילכת השנים האבודות").

בית המשפט העליון, מפי הנשיא, כתוארו דאז, השופט ברק, השיב לשאלה זו בשלילה וקבע כך: "טעותם של העזבון והתלויים הנה "בכדאיות העסקה" וטעות שכזו אינה מסמיכה את בית המשפט לבטל את החוזה (סעיף 14(ד) לחוק החוזים).

...

דין הטענה להידחות.

גם דין טענה זו להידחות.

לאור המפורט לעיל ועם הצער שבכך, כאמור, אני דוחה את התביעה.