זכויות עובדים לקבל מענק כספי במקרה של פירוק חברה

קיימת בין הצדדים מחלוקת לגבי טיב הזכות של התובע לקבל הוון המענק בן 36 קצבות הנכות בעת פרישתו (האם היא נחשבת כאוטומטית בנסיבות), והניכוי שניתן לייחס בעניינינו בגינה.

עוד נחקרה לפניי מנהלת ארגון שירותים רפואיים ובקרה תהליכית בחטיבת הכספים באגף הרכש של קופת החולים בה התובע חבר.

התובע מפנה לכך שגם ממעקב החוקרים בשני ימים אקראיים שונים, אשר נמשך כשמונה וחצי שעות רצופות בכל פעם, ומסרטוניהם עולה תמונה, לפיה - רק לפרקי זמן קצרים ביותר יצא מהבית לצורך ביקור בבית אימו או בקופת-החולים או לקניות קצרות, כאשר ביתר היום בו נערך המעקב (החל מהשעה 9:30 בערך), התובע שהה בביתו.

הנתבעת מיתנגדת לדרישה זו, ומציינת כי לפי הדין כל ההוצאות הרפואיות - במקרה של תאונת דרכים - מכוסות ממילא על ידי קופת החולים, ואלה שלא, לרבות - הוצאות הנסיעה והניידות, מכוסים על ידי המל"ל. על כן, לטענתה אין מקום למתן פיצוי בגין ראש נזק זה. התובע מפנה לעדות שנתנה בנידון עדה שזומנה מטעמו, מנהלת מחלקת ארגון שירותים רפואיים ובקרת תהליכים בקופת החולים בה הוא חבר, לפיה – בפועל במקרה של תאונת עבודה, אמנם האחריות לתשלום החזר ההוצאות הרפואיות חלה על המל"ל, ושירותים המוגדרים בסל הבריאות – ההחזרים משולמים ישירות על ידי קופות החולים; אך - כתנאי מקדים לכך - נידרש אישור "רופא מאשר" (בנוסף לרופא המטפל); ורק אם הרופא המאשר לא אישר, זכאי התובע לפנות בעירעור למל"ל. התובע מפנה לטיפולים הרבים שקבל ועדיין מקבל, ומצביע על כך שככל שלא יינתן אישור רופא מאשר בענין ההחזרים, כאמור, יהיה עליו לפנות בעירעור למל"ל; מה שמכביד עליו, ומסכן את יכולתו לקבל החזרים בפועל.

אפנה לכך, שבענין ע"א (ת"א) 36494-10-16 אורית לוזובר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 22.11.17), הובהרו הדברים הבאים, היפים גם לענייננו: "לא זו בלבד שהטענה בדבר הקטנת המענק מחמת איחור בהגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי לא בוררה די הצורך, אלא שהמשיבה אינה יכולה להוושע מהקטנה זו. המשיבה אינה המעביד של המערערת (הזכאי להנות מפרי תשלומי הביטוח הלאומי ששילם בעבור עובדיו- ההיגיון העומד מאחורי ניכוי תגמול רעיוני) כי אם צד שלישי, ועל כן צפויה היא לתביעת שבוב מן המלל רק על סכומים ששולמו על ידו בפועל. משהוכח שהמלל שילם למערערת מענק בסך 7,224 ₪ בלבד- זהו סכום השבוב וממילא זהו גם הסכום בר הנכוי". היינו, בעניינינו, יש לנכות מסך 298,245 ₪ בגין תשלומי מל"ל ששולמו וישולמו בפועל בנידון - סך 198,176 ₪; מה שמותיר כסכום לתשלום לתובע בעניינינו, סך 100,069 ₪.

...

אינני מקבל הסתייגות זו. ברקע ההחלטה בענין אלחבניאן - שיקולים הפוכים מענייננו; שם נקבע כי אין לסמוך על כך שבנסיבות של קיצור תוחלת חיים ידועה מראש (שהנפגע חולה במחלה ממארת, למשל), קיים החשש הלכאורי שהמל"ל לא יטה ליתן אישור להיוון הקצבות - מתוך שיקול כלכלי טהור.

אשר על כן, דין התביעה הנדונה להתקבל, כך שישולמו לתובע פיצויים בסך של 100,069 ש"ח. סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: הנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 100,069 ₪.

עוד תשלם הנתבעת 2 לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 15,220 ₪, והחזר האגרה ששילם התובע בנדון – סך 705 ₪ (משוערך מיום 24.11.16).

במסגרת הבקשה עותר המבקש לבטל את החלטת המוסד לביטוח לאומי שדחה על הסף את תביעתו לתשלום חוב שכר עבודה ופיצויי פיטורין בעקבות פירוקה של חברת סושי הארבעה בע"מ (להלן: "החברה") ומבקש להכיר במלוא זכויותיו כפי שפורטו במסגרתה.

משהחזיק ברישיון עבודה לאורך כל תקופת העסקתו בחברה, הוא זכאי לקבל מאת המוסד לביטוח לאומי גמלת פירוק על פי הדין בגין תקופת עבודתו.

בהקשר זה נטען כי הגימלה מושא התביעה הנה מענק חד פעמי המשתלם על פי סעיף 183 לחוק, ובהתאם לפרשנות שנקבעה בענין האגודה לזכויות האזרח, סעיף 324ב לחוק לא חל על מענקי כסף חד פעמיים.

אלא מאי, באותה פרשה, וכן בהליכים אחרים שנידונו בפסיקת בתי הדין לעבודה, עולה כי אותם מקרים התייחסו לעובדים אשר שהו בישראל שלא כדין בתקופה הרלוואנטית לזכאות לגימלה, ולא היה מדובר במקרים שבהם העובד שהה בארץ באופן חוקי כאשר צמחה זכאותו לגימלה (ראו בין היתר את ב"ל (עבודה י-ם) 13805/04 ורסאנה חאלד - המוסד לביטוח לאומי (נבו 19.6.2006); ב"ל (עבודה ת"א) 6764/04 דנולה מאג'ה - המוסד לביטוח לאומי (נבו 3.9.2006); ב"ל (עבודה ת"א) 4274/06 סקנטיאנו קונסטנטין - בטוח לאומי-סניף תל-אביב (נבו 26.12.2007)).

...

דיון והכרעה לאחר עיון בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

תנאי כזה איננו קיים בחוק, ולמעשה, הוא עומד בניגוד לו. סיכומו של דבר – דין הבקשה להתקבל.

בהמשך דבריו שלל בצורה חד משמעית את הכדאיות שבביצוע ניתוח לאיחוי/ חיבור הקרע במקרה של התובע שכן ניתוח כאמור אינו מומלץ לאנשים בגילאים 40-50 ומעלה למעט לספורטאים מקצוענים (עמ' 28 לפרוטוקול).

עיקרון זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם בע"א 103/82, גדיר נ' מ"י, [פורסם בנבו] המאוזכר בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית הוצאת תמר), בע"מ 416 : "אמת נכון הוא, שכאשר בן מישפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני מישפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן מישפחה אחד למישנהו במהלך חיים היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". הלכה זו בה נידרש: 'מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני מישפחה' כדי לזכות בפצוי חזרה על עצמה גם בענין פלונית" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (6.1.2015).

ולענייננו, התובע לא זימן אף עד מטעמו, לרבות בן מישפחה, לתמוך בו את דרישתו לפצוי בראש נזק זה. עם זאת, לנוכח תקופת החלמה בשל שבר בכתף עם יד קשורה במתלה לפרק זמן ממושך על כל המשתמע מכך, בהצטרף לעובדה כי התובע נעדר מעבודתו במשך קרוב לחצי שנה המגובה באישורי אי כושר מחד גיסא ובשים לב לעובדה כי שב לעבודתו כעובר לתאונה מה שמעיד כי אינו זקוק כיום לעזרת זולת כלשהיא מאידך גיסא, מצאתי להעמיד את הפצוי הכולל בראש נזק זה בסכום גלובאלי בסך 10,000 ₪.

הוצאות נסיעה לטיפולים והוצאות רפואיות לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 742, זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו במסגרת קופת החולים בה הוא חבר וזאת מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984.

במצב דברים זה, אין התובע זכאי למענק נכות.

...

אין בידי לקבל הסבר דחוק זה שאינו מתיישב עם נסיון החיים ועם השכל הישר.

כאן המקום לציין כי אינני מקבלת את טענת התובע, שאינה נתמכת בראיות כלשהן, המבקש לחשב הפיצוי בראש נזק זה עד הגיעו לגיל 70 החורג מהחזקה שנקבעה בפסיקה בנוגע לגיל הפרישה לשכירים, לא כל שכן במקצוע פיזי בו עוסק התובע כנהג משאית מנוף.

ניכויי מל"ל (דמי פגיעה) 5,500 ₪ - סה"כ: 135,000 ₪ (במעוגל) סוף דבר לאור כל המקובץ דלעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך של 135,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ ואגרה.

מכתב התובע המפורט בהחלטת הדירקטוריון המפורטת לעיל, הוא מכתב אותו שלח ביום 07.08.2018 ליתר בעלי מניות החברה ובו כתב לעניין המתוה הפולני, בין היתר, כדלהלן: "אנחנו סבורים שההצעה שלכם להשתמש בכספי המענק עצמו כדי להחזיר אותו בתנועה סיבובית לחברה ובאמצעותו להראות כאילו יש הון עצמי לצורך קבלת אותו מענק אינה חוקית ואינה מוסרית, וכפי שעורך דיני הגדיר זאת בישיבה – ישראבלוף [...]" [נספח 9 לתצהיר הגב' דנה נפתלי].

רבות נכתב על ההבדל המהותי בין תביעה אישית של בעל מניות מכוח היותו בעל מניות של החברה לבין תביעה של בעל מניות בכובעו כתובע בתביעה נגזרת, היינו – ההבדל בין עילת תביעה של התובע עצמו המבקש לעתור בשם פגיעה בזכות אישית שלו, לבין עילת תביעה השייכת לחברה, בה התובע מבקש להכנס בנעלי החברה ולעמוד על זכות שלה.

ד. תביעה נגזרת בחברה המצויה בפרוק בעיניין אלפונסו קבעתי, כי בבואו של בית המשפט לבחון האם לאשר תביעה נגזרת יש לבחון האם החברה פעילה, וכן, שככל שהחברה אינה פעילה והסעד אותו מבקש התובע הנגזר לקבל יועבר למעשה לבעלי מניותיה, ייטה בית המשפט להעדיף הגשת תביעה אישית ולא נגזרת [עניין אלפונסו, פס' 46; ראו גם: ת"א (כלכלית) 53375-06-14 אפרתי נ' כסיף יועצים לשירות מעליות בע"מ, פס' 10 (12.05.2015) (להלן – עניין אפרתי)].

כך למשל נקבע בתנ"ג (כלכלית) 13663-03-14 ניומן נ' פיננסיטק בע"מ (24.05.2015): "לצורך קבלת החלטה עסקית שתוגן על-ידי כלל שיקול-הדעת העיסקי ושבית-המשפט יימנע מלהתערב בה, יש לוודא קודם כל כי קיימת החלטה. כלל שיקול-הדעת העיסקי לא יחול במקרה של מחדל של דירקטורים מלפעול, אלא אם כן מדובר במחדל שנובע מהחלטה מודעת שלא לפעול, החלטה שהיא תולדה של הפעלת שיקול-הדעת של הדירקטורים (ר' למשל Aronson v. Lewis, 473 A.2d 805, 813 Del. 1984 (, (להלן: 'עניין Aronson') אם דירקטוריון החברה לא קיבל החלטה ולא הפעיל כל שיקול-דעת, ממילא אין הצדקה שפעולותיו יחסו תחת כלל שיקול-הדעת העיסקי" [שם, פס' 73].

בנסיבות המקרה דנן, בהתאם לפירוט לעיל בדבר החלטות נושאי המשרה המצויות במרכז המחלוקת בין הצדדים, מצאתי שהתובע לא סתר את התקיימות כלל שיקול הדעת העיסקי, שכן לא הוכח על ידו כי החלטות הדירקטוריון נעשו באופן לא מיודע, בנגוד עניינים, או בחוסר תום לב. יתרה מכך, כפי שעמדתי בהרחבה לעיל, בחינת החלטות נושאי המשרה לגופן מלמדת שמדובר בהחלטות סבירות שנעשו תוך מטרה להיטיב עם החברה, ובהתאם למצבה ולנסיבות המקרה הרלוואנטיות – היינו, דירקטוריון החברה קיבל את החלטותיו באופן מיודע ובשים לב למצב החברה.

...

הערה לפני סיום לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהוגשו מטעם הצדדים, נתתי דעתי לטיעוניהם, שקלתי את מכלול חומר הראיות אשר הוצג בפניי – ודנתי, אף למעלה מן הצורך, במלוא טענותיו של התובע כנגד הנתבעים על כל רבדיהם וגווניהם, מצאתי, כי דין התביעה, על כל חלקיה – דחייה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי דין התביעה – דחייה.

התובע ישלם לנתבעים 2-1, הוצאות שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 60,000 ש"ח, אשר יחולקו באופן שווה.

לטענת הנאמנת, היתנהלות המשיב 3 היא הפרה בוטה של חובתו כלפי החברה, המקבלת משנה תוקף נוכח שלל תפקידיו בחברה – בעל מניות, דרקטור יחיד, ומנכ"ל. במקביל ניהל גם עוסק מורשה על שמו המופיע ברשות המסים כעוסק קשור לחברה, כאשר המשיב עושה שימוש בנתוני החברה כדי לקבל מענקים מרשות המסים, כגון מענקי קורונה.

בנוסף על כך, המשיב 3 יצר לחברה חובות לרשות המסים בסכום של 233,671 ₪ לפי תביעות החוב שהוגשו, ויצר חובות לעובדי החברה תוך קפוח זכויותיהם הסוציאליות.

המשיבה 2 מעולם לא נכנסה בנעליה של החברה בפרוק, ולא היתה מעורבת בפעילות העסקית שלה, לא קיבלה כספים, לקוחות, ציוד או נכסים השייכים לחברה, והמשיב 3 אינו בעל מניות בחברה ולא מורשה חתימה בחברה.

סוכם על חלוקת עבודה, ועם פרוץ מגפת הקורונה יצאו עובדי החברה לחל"ת והסתבכותה הכלכלית של החברה החלה באותה תקופה בשל אי קבלת תמורה עבור עבודות שבוצעו בשנת 2019, טעויות בייצור ובביצוע עבודה שבאחריות מר הכט בשנת 2019, העדר עבודה חדשה בתקופת הקורונה, וסכסוך ומחלוקות בין השותפים.

במקרה של הפרת חובת אמון, להבדיל ממקרה של הפרת חובת זהירות, יש להשיב לחברה את מלוא ההפסד שניגרם לה (ע"א 817/79 אדוארד קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, לח(3) 253 (1984).

...

על כן אני דוחה טענה זו. על פי סעיף 289 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, אם מצא בית המשפט שבעל תפקיד הפר חובה כלפי התאגיד באופן המקים עילה לפיצוי תשלום או השבת הנכס לתאגיד, רשאי הוא להורות על פיצוי תשלום או השבת הנכס לתאגיד.

אכן, המשיב 3 הפר את חובתו כלפי החברה בפירוק, וזאת באמצעות המשיבה 1 שיש להרים את המסך לגביה, אך אני דוחה את טענתה של הנאמנת, כאילו יש לשום את הנזק שגרם המשיב 3 לחברה בפירוק ואת גזילת המוניטין והפעילות העסקית, כגובה החובות שנותרו לחברה בפירוק.

לפיכך, הצדדים יציעו בתוך 14 יום שמות של מומחים כאמור, ועדיף שיסכימו ביניהם, על מנת שאמנה מומחה לשומה זו. אני קובע תזכורת פנימית ליום 8.2.24, למתן החלטה.