בסיום ישיבת ההוכחות השניה, קצבנו לצדדים מועדים לשם הגשת סיכומיהם ולאחר שאלו הוגשו (סיכומי התובעת ביום 22.03.16 וסיכומי הנתבעת ביום 10.07.16) הבשיל התיק למתן פס"ד.
להלן העובדות הרלוואנטיות כפי שעלו מעדויות הצדדים ומראיותיהם:
הנתבעת הנה חברה הרשומה כדין והמעניקה שירותי שמירה ואבטחה לגופים ממשלתיים ופרטיים שונים ובין היתר מעניקה, שירותי שמירה ואבטחה, לרש"ת, במעבר הגבול נהר הירדן.
מעולם לא הובטח לתובעת דבר מעבר לזכאותה.
...
אין לך את 12'?
אין לי את כולם לשנה זו"(עמ' 10 שורות 9-18 לפרוטוקול מיום 15.11.2015)
לנוכח האמור לעיל ובשים לב לראיות שהונחו לפנינו הגענו למסקנה כי דין טענתה של התובעת לפסיקת פיצוי בגין אי קבלת תלושי שכר להידחות, שכן היא לא הוכיחה כי "היסוד הנפשי" הנדרש, בהתאם לפרשנות שהעניקה לו, הפסיקה, התקיים אצל הנתבעת כאשר לא דאגה למסור לה, באופן ידני, את תלושי השכר אשר לא הוכח או נטען כי לא הונפקו במועד.
לפיכך החלטנו לדחות את תביעת התובעת לפיצוי ברכיב זה.
סוף דבר-
כפי שפרטנו לעיל, לא ממצאנו שיש לחייב את הנתבעת בכל פיצויי עקב אפליה ו/או הפרה של חוק שוויון הזדמנויות עבודה וחוק עבודת נשים, ובאשר לטענות התובעת להפרשי שכר ולפגיעה בשכרה מצאני כי היא זכאית לקבלת הסכומים הבאים:
סכום של 1,717 ₪ בגין הפרשי שכר.
הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד-
בשים לב לתוצאה אליה הגענו והואיל ודחינו את מרבית רכיבי התביעה, שקלנו לחייב את התובעת בהוצאות הנכבדות שנגרמו לנתבעת בשל תביעה מיותרת זו, אלא שבסופו של יום ובהתחשב בדעתם של שני נציגי הציבור שסברו שיש לנהוג עימה במידת הרחמים, החלטנו שלא לעשות כן כאשר במקביל החלטנו שהנתבעת לא תשלם לתובעת את הסכומים (הלא גדולים) שפסקנו לזכותה, כך שהם יחשבו כפיצוי (גם אם חלקי ביותר) להוצאות המשפט שנגרמו לנתבעת.