זכויות עובדי סיעוד זרים החוברים למטופל בביתו

התובעת קיבלה אישור לעבוד מהלישכה הפרטית א.ש (וואן) עובדים זרים בסיעוד בע"מ ומים-רם שירותי סיעוד בע"מ, וחברות אלה הן שפיקחו על זכויות התובעת.

בכל הנוגע לעובדי סיעוד, בית הדין הארצי דן בהרחבה בשאלת זהות המעסיק בענף הסיעוד בע"ע (ארצי) 660/06 ישי בירגר - ג'ונל קטיבוג (23.1.2008).

בהקשר זה הבהיר בית הדין הארצי שלצורך סתירת החזקה לא די להצביע על מעורבות בהעסקת העובדת הנעשית כסיוע למטופל הסיעודי במסגרת מערכת היחסים המשפחתית, אלא יש להראות שבן המשפחה "קיבל את ההחלטות על דעת עצמו ומטעמיו". במקרה כזה, ראוי יהיה להטיל על בן המשפחה את האחריות הישירה מול העובדת.

עיון בתצהיר התובעת מעלה כי הצהירה בכל הנוגע למי שהעסיק אותה, כמצוטט: "אני עובדת זרה בתחום הסיעוד והועסקתי על ידי גב' ורה וורנצוב (הנתבעת 2) בתפקיד עוזרת בית ומטפלת בילדיה, ברישיון לטפול סיעודי על שם סבתא שלה גב' מרגריטה סוחוב (הנתבעת 1), החל מ01.04.2016 ועד ליום 07.05.2020... 2. הנתבעת 1, גב' מרגריטה סוחוב (להלן: הנתבעת 1) הנה בעלת רישיון להעסקת עובדת זרה בתחום הסיעוד ורשומה ברשויות כמעסיקה שלי...3. הנתבעת 2, גב' ורה ורנצוב... הנה נכדתה של הנתבעת 1 והיא זו שהעסיקה אותי בפועל, בכל תקופת העבודה כעוזרת הבית שלה ובטיפול בילדיה. 4. הנתבעת 2, הנה נכדתה של הנתבעת 1, המתגוררת יחד עימה, היא זו שקבלה אותי לעבודה, היא זו שפיטרה אותי והיא זו שניהלה את העבודה שלי בפועל והיא זו שאשרה לי לצאת לחופשות...5. למעשה, כל ההוראות וההנחיות תמיד קבלתי מהנתבעת 2, בדגש על טפול במשפחה ובילדים...9. הנתבעת 2 לקחה אותי אליה לעבוד במשק בית וטפול בילדים. מתחילת העבודה הנתבעת 2 הגדירה את העבודה שלי – טפול בילדים ועבודת משק בית. 10 באותה תקופה הנתבעת 2 גרה עם בעלה טימור ו-3 ילדים- אלינה בת 17, איוון בן 5 או 6 ומאשה בת 1.8 בדירה בת 3.5 חדרים ברח' בן גוריון ברחובות. הנתבעת 1 התגוררה עם בתה לריסה בבנין ליד בדירה בת 3 חדרים. 12. בחודשיים הראשונים של העבודה, גרתי יחד עם משפחתה של נתבעת 1 בדירה. 13. כל בוקר הנתבעת 2 ובעלה היו הולכים לעבודה, הבת הגדולה הייתה הולכת לבית הספר, הבת הקטנה היתה הולכת לגן והבן איוון היה נשאר בבית עם לריסה- אימא של נתבעת 2. 14. לאחר שהם היו הולכים תפקידי היה לסדר את הדירה, להכין ארוחת בוקר וצהריים לאיוון וצהרים לבת הגדולה. 15. לאחר מכן, הייתי מכינה אוכל עבור כל המשפחה של נתבעת 2 בערב. הנתבעת 2 דרשה להכין אוכל כל יום מחדש... 17. תחילה לא הייתי צריכה כלל לטפל בנתבעת 1, שהתגוררה בבנין ליד עם בתה לריסה, למעט מספר פעמים בשבוע לנקות את הדירה ולהכין אוכל לנתבעת 1. 18. למיטב זכרוני לאחר חודשים /שלוש הנתבעת 2, במקום הדירה, שכרה בית גדול בן שתי קומות ברח' בורוכוב 14 רחובות והנתבעת 1 עברה להתגורר איתנו, ואני התחלתי לטפל בכולם, גם בנתבעת 1 וגם המשכתי במשימות שעשיתי בחודשיים הקודמים- זה היה התנאי של הנתבעת 2 שאמשיך לעבוד במשפחה. 19. זה היה התנאי להמשך עבודה במשפחה, טפול בסבתא ובכל בני המשפחה- טפול כולל. אני לא התנגדתי כי לא הייתה לי ברירה לאור ניסיון שלי מהעבר. תפקיד הנתבעת 2 וגם הסתדרתי עם המשפחה וילדים, למרות שמדובר בעומס רב. 20. הבת של הנתבעת 1 לריסה נשארה לגור לבדה בדירה שלה ולאחר כשנה בערך היא קיבלה דירה בהוסטל... 22. לאחר כשנתיים, הנתבעת 2 יחד עם בעלה ושלושת ילדים ונתבעת 1 עברו לבית קרקע אחר ברחוב השלום 4 ברחובות ואני איתם....59. ... עבדתי אצל נתבעת 2 בבית במשרה מלאה ואף מעבר לכך...". יצוין כי בדיון שהתקיים ביום 20.7.2021 ציינה ב"כ התובעת כי בסעיף 12 לתצהיר התובעת נפלה טעות וצריך להיות רשום בו "גרתי ביחד עם משפחתה של נתבעת 2 בדירה". ר' עמ' 3 שורות 20.

...

עם זאת, עיון בתלושי השכר מעלה כי שכרה של התובעת שולם לה רק בגין שעות עבודתה בפועל ומנגד לא נוהל פנקס חופשה שנתית לא שוכנענו כי יש לקבל את טענת הנתבעת בנדון ולקזז ימים אלו .

דמי הבראה משקיבלנו את גרסת התובעת להיקף משרתה ושעה שלקחנו בחשבון את התנאים הסוציאליים ששולמו לתובעת ברכיב הפרשי השכר, ומשלא הוצג תחשיב נגדי על ידי הנתבעות, אנו מקבלים את תחשיב התובעת וקובעים כי על הנתבעות לשלם לתובעת סך של 5,043 ₪ בדין דמי הבראה.

סוף דבר – הנתבעות 1-2 ישלמו ביחד ולחוד לתובעת את הסכומים כמפורט: השלמת פיצויי פיטורין בסך 11,009.3 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום העסקה (7.5.2020) ועד יום התשלום בפועל.

בית דין איזורי לעבודה בחיפה חב"ר 23612-07-19 17 יולי 2019 בפני: כב' השופטת מיכל פריימן נציגת ציבור (עובדים) גב' חוה טרטקובסקי שמשי נציג ציבור (מעסיקים) מר חיים אזלן המבקשת: נשמיה חדש באמצעות אפוטרופסה מר אבי חדש הנתבעת: קופת חולים כללית שירותי בריאות כללית מחוז חיפה וגליל מערבי ע"י ב"כ: עו"ד חני מור החלטה

המבקשת זכאית לאור מצבה לגימלת סיעוד מהמוסד לביטוח לאומי ומוגדרת כמי שתלויה בעזרת הזולת ברוב פעולות היום יום.

עיקר טענות הצדדים: לטענת המבקשת, בהתאם לחוזר ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות 4/2008 ולתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, חולה המטופל בדיאליזה זכאי להסעה באמבולנס אם הרופא המטפל חיווה דעתו כי ההסעה לטפול צריכה להתבצע באמבולנס ועל הקופה להישתתף ב- 50% מעלות הנסיעה.

השירותים הופסקו ע"י המשיבה באופן שרירותי, משיקולים זרים בנגוד לסדרי מנהל תקינים ובחוסר תום לב. לטענת המבקשת, המשיבה לא בדקה את המבקשת כנדרש ולא הציגה חוות דעת מגורם המקביל לרופא הנפרולוג.

המבקשת אינה נזקקת לטפול רפואי או השגחה רפואית בביתה או במהלך נסיעתה (נסיעה בת מס' דקות מביתה לביה"ח המרוחק כ-3 ק"מ בלבד) משכך, המבקשת אינה נידרשת להסעה באמבולנס והסעה במונית עם לווי לטיפולי הדיאליזה עונה על צרכיה.

...

לאחר ששקלנו טענות הצדדים, הננו בדעה כי דין הבקשה להידחות, ונרחיב.

לנוכח האמור, הדרישה למתן צו זמני המורה למשיבה לאשר השתתפות באמבולנס, מעבר להיותו זהה למעשה לסעד העיקרי, דינו להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

במרכזה של העתירה ניצבת השאלה אם זכאים עובדים סיעודיים, החוברים למטופל בביתו, לתשלום עבור שעות עבודה נוספות.

לדבריו, הכרה בכל שעות היממה כשעות העבודה של העובדים הסיעודיים תוביל לכך שזכאי הסיעוד לא יוכלו לעמוד בתשלום ולא יוכלו להעסיק עוד מטפלים סיעודיים, וזו תוצאה שיש לשאוף להמנע ממנה ככל האפשר.

הקושי הכרוך בגישות השונות אותן תארנו נובע מעצם הגדרת שעות העבודה של העובדים הסיעודיים הזרים, שביתם הוא בית המטופל, וממילא מעצם הגדרתן של השעות הנוספות.

...

לפיכך, התוצאה היא שאין להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה; כך בין אם נניח כי קיימת תחולה לחריגים הקבועים בחוק ובין, ולכך אני נוטה יותר, משום שאין להחיל את הוראות החוק לעניין התשלום עבור עבודה בשעות נוספות בענייננו בהיעדר כל יכולת ליישמו לשיעורין ובהתקיים הסכמה כוללת כי אין לחוק תחולה בכל חלקיו העיקריים הנוגעים למתכונת העבודה עצמה.

העתירה נדחית ובכך מתפנה המקום הראוי למחוקק שכאמור "בימים אלה" שוקד על הסדרת הסוגיה על כל היבטיה.

העתירה נדחית.

הואיל וחברת הסיעוד העבירה סכום גבוה יותר, על-פי בקשת המטופלים, מדי חודש התובעת העבירה לידיהם או לידי ביתם - הנתבעת 3 גב' גליה חנן (להלן: "גליה"), את ההפרש בין מה שקבלה מחברת הסיעוד לבין 4,500 ₪ (להלן: "מנגנון ההיתחשבנות" ו"כספי ההפרש", לפי ההקשר).

לטענתה, למטופל עומדות שלוש אפשרויות למימוש זכאותו לגימלה: בעין – קרי באמצעות עובד זר המועסק על-ידי חברת סיעוד; בכסף – קרי קבלת מלוא הגימלה בכסף; השיטה המעורבת – קרי חלק בכסף וחלק בעין.

במאמר מוסגר יצוין, כי לא הובאה על-ידי מי מהצדדים טענה לפיה חל על חברת הסיעוד איסור כלשהוא על תשלום תעריף שעתי העולה על שכר מינימום לתובעת או לעובדי סיעוד בכלל (והשוו פסק הדין אשר ניתן בסע"ש 29369-07-12 Lilia Rus נ' עיזבון המנוחה מתילדה רוסו ז"ל ואח' (12.8.14) שם צוין בסעיפים 37-38, כי גם אם העובדת קיבלה תמורה גבוהה מהמוסכם מחברת הסיעוד, אין פירוש הדבר כי מטופלים יכולים לבצע נכויים בדיעבד משכרה, גם אם מדובר בניכויים מותרים על-פי דין).

...

סוף דבר מן האמור לעיל עולה, כי מנגנון ההתחשבנות לא היה מעוגן בחוזה בתוקף והוא הניח העסקה במשותף, עת התנהלו הצדדים להתקשרות עם התובעת בהעסקה מקבילה.

אשר על כן, התביעה מתקבלת: על הנתבעות 2-3 להשיב לתובעת את כלל כספי ההפרש אשר נתבעו על-פי הטבלה אשר צורפה כנספח לכתב התביעה.

כמו כן, לאור מכלול הדברים לעיל, התביעה כנגד הנתבעת 4 נדחית במלואה.

ביתה היחיד הוא בישראל וכאן מתגוררים קרובי משפחתה, אחותה ואחייניה.

אכן, כפי שציין בית המשפט בעמ"נ (י-ם) 42184-07-19 מנדל נ' רשות האוכלוסין וההגירה (27.01.20, להלן: "עניין מנדל"), תחום העסקה של עובדים כמטפלים סיעודיים הוא מיוחד בכך שמדינת ישראל רואה חשיבות ברציפות העסקה של עובדים אלו בשל כך שהליווי שניתן על ידם למטופלים במשך שנים ארוכות מטיב עם המטופלים הישראליים.

הזכות לקבלת מעמד בישראל אינה יכולה להיות תלויה אך בחלוף הזמן והשנים הרבות בהן העובד הזר שהה בישראל.

ואולם, לא זו בלבד שבית המשפט באותו עניין ציין במפורש כי פסק דינו שקבע כי לעובדת הסיעודית הזרה באותו מקרה יינתן מעמד בישראל, נעוץ בדל"ת אמותיו של אותו מקרה אשר מקים "נסיבות מיוחדות וחריגות, שאינן שכיחות ואינן מאפיינות כחששה של [המבקשת] כל עובד זר המגיע לישראל" (סעיף 37 לפסק הדין); ולא זו בלבד, שבניגוד לטענת ב"כ המערערת, לא נקבעה כל קביעה עקרונית באותו עניין (ראו בפסק הדין שניתן בעירעור שהוגש באותו עניין – בר"מ 1546/20 מדינת ישראל נ' מנדל (8.06.20)); אלא שאין כל דמיון בין עניין מנדל לענייננו.

בעניינינו, מדובר במקרה אחד מני רבים, בו עובד סיעודי שהה בישראל שנים רבות כדין לצורך טפול בחולה סיעודי, גם אם הוא חריג בתקופת הסיעוד הארוכה.

...

ובעניין מנדל מצא בית המשפט כי האפשרות של העובדת הזרה לבקר מעת לעת בישראל לא תיתן מענה לקשיים הייחודיים של אותו מקרה.

מדובר בעניין המצוי בליבת שיקול דעתו של המשיב, ובנסיבות העניין נדמה גם כי לא היה בכך צורך, וממילא לא היה בכך כדי לשנות מהמסקנה.

בשים לב לכל האמור, ולאחר שלא נפל כל פגם בפסק דינו של בית הדין ועוד קודם לכן בהחלטת המשיב, דין הערעור להידחות.