זכויות עובדי מדינה שעברו לירושלים בעקבות החלטת הממשלה

מבטחים נמנית עם "קרנות הפנסיה הותיקות", אשר הממשלה החליטה (בחודש מרץ 1995) על סגירתן בפני קבלת עמיתים חדשים, בין היתר, בשל גירעונות עצומים שהצטברו בהן.

על כן עיקר קביעותנו נשענות על הנפסק שם. הרקע להסכם הרציפות: סעיפים 90-86 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל – 1970 (להלן: חוק הגמלאות) מעגנים את סמכותה של המדינה להיתקשר בהסכמים שמטרתם להבטיח זכויות פנסיוניות לעובד שעבר לעבוד בשירות המדינה לאחר שהועסק אצל מעסיק שביטח אותו בקרן פנסיה.

הוראות הסכם הרציפות מבטיחות לעובדת העוברת - התובעת, כי זכויות הגמלה שצברה אצל המעסיקה שממנה עברה למדינה – עריית ירושלים - תישמרנה, וכי תקופת שרותה אצל המעסיקות השונות, תובא בחשבון לצורך רציפות זכויות הגמלה שלה לעת פרישה.

...

ובכך אנו דוחים את טענת התובעת בסיכומיה כאילו מדובר במין שאינו במינו (או בלשונה "עגבניות ומלפפונים", בהנתן שמדובר באחוזים משני בסיסים שונים –קצבת המדינה וקצבת הקרן).

אלא שבענייננו לא מצאנו שקיימת סתירה בין השניים, אלא לכל היותר חוסר בהירות בלשון הסכם הרציפות המחייבת לפרש אותו כפי שפירשנו לעיל.

על יסוד כל האמור, אין מנוס מהקביעה כי דין חלקה זה של תביעת התובעת להידחות.

סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעה נדחית בכפוף לאמור בסעיף 33 לעיל.

על פי הסכם הרציפות, עובד שעבר לשירות המדינה ופרש ממנה היה זכאי לקבל מהמדינה קצבה עבור כל השנים בהן הוא צבר זכויות, לרבות מהתקופה בה הוא טרם עבד כעובד מדינה, אך היה מבוטח בקרן פנסיה ותיקה.

כך, בע"ע (ארצי) 56059-05-15 ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטה העברית בירושלים - האוניברסיטה העברית בירושלים (20.12.17): "העקרון המנחה אותנו הוא כי בבג"צ קוריצקי נערכה איבחנה ברורה בין הסכם הרציפות החל על עובדי המדינה אשר יונק את כוחו מחוק הגימלאות לבין הסכמי רציפות אחרים, כגון הסכם הרציפות באוניברסיטאות. בשל איבחנה זו עליה נעמוד בפרוט להלן, אין לדעתנו תחולה להלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון בבג"צ קוריצקי על ענייננו אנו, ועל הסכם הרציפות בין האוניברסיטאות חלה ההלכה כפי שנקבעה בע"ע קוריצקי בבית דין זה...

אף הרקע לגיבושו של הסכם זה לא עבר את הפרוצידורה הפורמאלית, במסדרונות הממשלה, אותו עבר הסכם הרציפות שנחתם עם עובדי המדינה, כמפורט בבג"ץ קוריצקי: "והכל לאחר הוועצות עם ועדת השרות, ולאחר מו"מ עם נציגות עובדי המדינה ועם ארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של העובדים במדינה, קרי: ההסתדרות (לעניין אחרון זה ראו גם: החלטת ממשלה מס' 4845, מתאריך 7.2.1999, הקובעת כאמור כי: "הממשלה לא תגיש כל הצעת חוק לתיקון חוק שירות המדינה (גימלאות) אלא לאחר קבלת הסכמת ההסתדרות הכללית החדשה, בהיותה האירגון המייצג את מספר העובדים הגדול ביותר במדינה...

...

אף לגופו של עניין, מכלל חומר הראיות שוכנענו שהתובע אכן ביקש לבטל את הסכם הרציפות עם המדינה עת הוא עבר לעבוד בעיריית ת"א וכמפורט בתצהירו של מר בוק.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם את הוצאות הנתבעות 1 ו-2 (קג"מ והעירייה) בסך 3,000 ₪ כל אחת (סה"כ 6,000 ₪).

בית משפט המחוזי בירושלים בשבתו כועדה למתן היתרים לפי חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ"ט-1969 לפני כבוד השופט אביגדור דורות עו"ד שמעון דולן, חבר עו"ד ישי אילן, חבר ו"ע 7745-02-22 ‏17 בפברואר 2022 המבקש: יעקב (קובי) בליטשטיין המשיבה: נציבות שירות המדינה ע"י ב"כ עו"ד אברהם דל החלטה

המבקש טוען כי קיצור תקופת הצינון נסמך, בין היתר, על הנסיבות הבאות: עזיבת שירות המדינה נכפתה על המבקש בעקבות החלטות הממשלה הנ"ל. מדובר במעבר לתפקיד צבורי, ברשות מקומית, המהוה חלק מהשרות הצבורי הרחב.

לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 1.1711, נקודת המוצא לגבי עובדים בדרג של המבקש היא תקופת צינון של שנה.

עובדה זו מצמצמת מאד את אפשרויות מתן הזכויות, אותן יכול היה המבקש להעניק לעירייה ומהוה שיקול להקל עמו עתה (וראו בקשר לכך ההפניות שבסעיף 15 (ג) לתגובת המשיבה).

...

העובדה שעמדת המשיבה היא כי תקופת הצינון הראויה היא בין 7 ל-9 חודשי צינון מביאה למסקנה כי אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים.

מכלול הנסיבות מביא למסקנה כי הטלת מגבלות חמורות מאלה שנקבעו צפויה לגרום לכך שהמבקש ייפגע במידה שאינה מתיישבת עם האיזונים הנדרשים במקרים כגון דא. לנוכח כל המצוין, אנו סבורים כי קביעה כאמור – המאפשרת תחילת העבודה החדשה כעבור שבעה חודשים ממועד פרישתו של המבקש משירות המדינה – לא מעלה חשש לפוטנציאל של פגיעה או למראית עין של פגיעה בטוהר המידות ובתדמית השירות הציבורי.

סוף דבר בהינתן כל האמור, המבקש רשאי להתחיל ולעבוד בתפקיד החדש החל מיום 19.2.22, בכפוף למגבלות החלות עליו מכוח סעיפים 2 ו-3 לחוק.

בית הדין האיזורי לעבודה באר שבע סע"ש 3965-09-20 25 ספטמבר 2022 לפני: כב' סגן הנשיא השופט צבי פרנקל נציג ציבור (עובדים) מר יוסף וגנר נציגת ציבור (מעסיקים) גב' דינה כהן התובע: עותמאן אבו עג'אג' ע"י ב"כ: עו"ד נאוה פינצ'וק אלכסנדר הנתבעות: 1. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב 2. נציבות שרות המדינה 3. הממונה על השכר במשרד האוצר ע"י ב"כ: עו"ד מירן ספר מפרקליטות מחוז דרום – אזרחי פסק דין

בשנת 2013 נבחר לתפקיד של מפקח במשרד החינוך, בירושלים, אולם בשל תאונת דרכים שעבר עם כניסתו לתפקיד מפקח, הוא שב לתפקידו כמנהל בית ספר.

המדינה עמדה על כך כי לתובע אושרה שמירת דרוג לבד ולא שמירת שכר, על פי הנחיית נציב מס 2.2 מיום 10.8.17 בעיניין שימור שכר "נוהל שימור זכויות שכר לעובד העובד מתפקידו, הקובעת כי הנוהל לא יחול על עובדי הוראה (נספח ו בכתב ההגנה). במסגרת הדרוג ניתן לו הדרוג הקודם אליו שויך קודם לכן, הכולל את בסיס שכרו בלבד, אולם בכלל זה לא נכללו זכויות לקידום במסגרת דרוג המפקחים או תוספות שכר שיגיעו לעובדים שחל עליהם דרוג זה. שינוי הדרוג של התובע נעשה לפנים משורת הדין ומתוך הבנה של חשיבות קליטתו לרשות, אולם לא הייתה בכך כוונה להעניק לו זכויות נוספות או קידום במסלול שהוא לא זכאי לו. עוד טענה המדינה כי אין בשימור דירוגו של התובע התחייבות להמשך קדומו באותו הדירוג, זאת על פי סעיף 04.32 לתקשי"ר. אין לקבל טענת התובע, המבקש לברור תנאים מועדפים משני מסלולי העסקה שונים שהם חלופיים, שכן מחד גיסא מבקש התובע לקבל שכר גובה על פי דרוג המפקחים, ומאידך גיסא מצפה לקבל תוספות שכר של תפקידים בדרוג המח"ר, כאשר שכר היסוד שלהם נמוך משכרו של התובע, בדרוג המפקחים (סעיף 28 בכתב ההגנה). לתובע הוצע זה מכבר לעבור להעסקה בדרוג המח"ר ולקבל את תוספות ותנאי השכר, החלים על עובדים בדרוג המח"ר . שמירת הדרוג של התובע, באופן חריג, יצרה מצב בו שכרו של התובע למעשה גבוה יותר מהשכר שנקבע למשרתו בדרוג המח"ר, אך לא חלות עליו הטבות שכר אחרות, החלות על עובדי מח"ר. כמו כן לא חל עליו הסכם "אופק חדש" כטענתו.

גם אם יחליט בית הדין להחיל את הסכם "אופק חדש" על עניינו של התובע, הרי שתחולתו לא יכולה להיות קודם ליום 1.7.14 וזאת על פי החלטת ועדת המעקב מיום 10.9.15 (צורפה כנספח 4 בכתב התביעה).

המדינה הגישה תצהירי עדות ראשית מטעם מר רמסיס חרבאוי, המשמש כמנהל תחום בכיר הון אנושי (כלכלה ומשק) בנציבות שירות המדינה; מר אהרון אליסף חסדאי, שבמועדים רלבאנטיים לתביעה שימש בתפקיד מרכז משרדי ממשלה ויחידות סמך והיה אחראי גם על הטיפול ברשות; מר ינון אהרוני שבמועדים הרלבאנטיים לתביעה שימש כמנהל אגף משאבי אנוש ברשות; מר יאיר מעיין, המשמש כמנכ"ל הרשות ומר אדיסו זלקה המשמש כראש ענף משרדי ממשלה באגף השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר.

...

לטענת התובע, מאחר שרצו להשוות את שכרו לשכר שקיבל קודם לקליטתו ברשות, ומכיוון שהתפקיד שלו כולל בעיקר היבטים פדגוגיים וכן פיקוח ופיתוח פרויקטים בתחומי החינוך, פעל מר אהרוני ונפגש, עם התובע, עם ממונה אגף בכיר במשרד החינוך, מר בני בנימיני, ויחד הגיעו למסקנה כי הדרך להעלאת שכרו ברשות היא להחזיר אותו לתפקיד פדגוגי לפי הסכם "אופק חדש" במערכת החינוך (סעיף 60 בתצהיר התובע).

על כן, דין התביעה ברכיב זה – להידחות.

סוף דבר לאור המפורט לעיל, דין התביעה להידחות.

למרות התוצאה אליה הגענו ובשים לב לכך כי התובע עדיין מועסק ברשות ולשביעות רצונה, וכן לאור הערותינו בקשר להתנהלות המדינה, החלטנו לפנים משורת הדין שלא לפסוק הוצאות לחובת התובע.

בית הדין האיזורי לעבודה ירושלים ס"ק 58324-12-23 21 ינואר 2024 לפני: כב' השופט **** גולדברג נציג ציבור (עובדים) מר ניר עזרא נציג ציבור (מעסיקים) גב' סימה פישר התובע/ים 1. הסתדרות העובדים הכללית החדשה 2. ועד עובדי רשות החברות הממשלתיות ע"י ב"כ: עו"ד אילן גורביץ' ועו"ד סתוית גל סוקי הנתבע/ים 1. מדינת ישראל 2. משרד האוצר/רשות החברות הממשלתיות 3. מדינת ישראל- המשרד לשיתוף פעולה איזורי 4. מדינת ישראל- נציבות שירות המדינה ע"י ב"כ: עו"ד מגי קריטנשטיין ועו"ד ג'ני בוטבול זלינגר פסק דין

ביום 25.6.23 פנתה מנהלת חטיבה ארצית בהסתדרות עובדי המדינה, עו"ד ליאת בראשי (להלן: "עו"ד בראשי") למנכ"ל משרד האוצר ולמנכ"ל המשרד לשיתוף פעולה איזורי, במכתב שזו לשונו: "בעקבות החלטה מספר 460 של הממשלה מיום 19.4.2023, בדבר, העברת שטח פעולה ממשרד האוצר למשרד לשיתוף פעולה איזורי והעברת סמכויות משר האוצר לשר לשיתוף פעולה איזורי, וזאת בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק יסוד: הממשלה, להעביר ממשרד האוצר למשרד לשיתוף פועלה איזורי את שטח הפעולה: רשות החברות הממשלתיות.

ביום 17.12.23 פנה עו"ד אלקלעי לשר לשיתוף פעולה איזורי ולשר האוצר במכתב שזו לשונו: "הובא לידיעתי כי הוחלט באופן חד צדדי על העברת עובדי רשות החברות למשרד לשיתוף פעולה איזורי מבלי לקיים כל הליך יידוע, הוועצות ומו"מ על ההשלכות שיש למעבר זה על תנאי העבודה של העובדים עם ההסתדרות עובדי המדינה. פניות חוזרות ונישנות מטעם הסתדרות עובדי המדינה לגורמים השונים במשרדיכם לקיים הידברות נותרו מיותמות.

במחלוקת זו בית הדין סבור שהדין עם המבקשים, קרי: ההחלטה לבצע העברה של שטח פעילות של רשות החברות הממשלתיות ממשרד האוצר למשרד לשיתוף פעולה איזורי, הנה בסמכות הממשלה, ואין לאירגון העובדים זכות למנוע את המעבר.

...

ואולם המדינה אינה חולקת על כך אלא בשפה רפה, ומכל מקום מכתבה של מנהלת הון אנושי של המשרד לשיתוף פעולה אזורי לנציבות שירות המדינה מיום 3.12.23, כמו גם מכתבה של מנהלת רשות החברות הממשלתיות ומכתבים נוספים שיצאו מהרשות, תומכים במסקנה הגיונית זו. אשר לשאלה אם המדינה קיימה את חובתה לקיים משא ומתן על השכלות המעבר – הצדדים העלו זה כלפי זה טענות המטילות על זולתם אשמה לאי קיומו של משא ומתן יעיל במועד, באופן שנדרשת הכרעת בית הדין בהליך זה. פנייתה של עו"ד בראשי מיום 25.6.23 אכן לא נענתה.

בנסיבות אלה, בית הדין סבור שיש להיעתר לבקשת המבקשים ולהורות לצדדים להמשיך בניהול משא ומתן, טרם ביצוע העברת העובדים על פי החלטת הממשלה.

התוצאה בהתאם לכך, הבקשה מתקבלת, במובן זה שניתן צו שלפיו הצדדים ימשיכו את המשא והמתן בעניין השלכות המעבר על תנאי עבודתם של העובדים, והעברת עובדי רשות החברות הממשלתיות למשרד לשיתוף פעולה אזורי יידחה למועד מאוחר יותר, שייקבע על פי הסכמת הצדדים או בפסק דין של בית דין זה, שיינתן, אם יינתן, לבקשת המדינה, שבו ייקבע כי הליך המשא ומתן מוצה.