זכויות עובדי הוראה בחופשה ללא תשלום

בין חודש ספטמבר 2000 לחודש ספטמבר 2013 הוא עבד במערערת (להלן – המועצה) ולאחר מכן יצא לחופשת ללא תשלום, ממנה לא שב לעבודתו במועצה.

זאת, כיוון שעל פי תקנון עובדי הוראה (להלן – התקנון) זכאים עובדי הוראה ליגרור ימי מחלה ממעסיק קודם, בתנאים שנקבעו בתקנון.

מקובלת עלינו איפוא קביעת בית הדין לפיה "חובת המכללה לשלם את דמי המחלה היא חובה עצמאית ואין במחדלי המועצה כדי להצדיק את אי ביצוע התשלום כלפי התובע". הדברים אושרו גם על ידי משרד החינוך בעמדה שמסר ולפיה "עובד זכאי לנצל ימי מחלה ולקבל שכר בעת מחלתו (לפי משכורתו במועד ניצול ימי מחלה), מבלי שייגרמו עיכובים בשל מחלוקות בין המעסיקים השונים". מנגד, המועצה הכבידה על ההליך כאשר העלתה טענות, שנדחו, כנגד האישור שמסרה בידי העובד.

...

סוף דבר - חיוב המועצה לשלם למכללה, בהתאם לסעיף 30(ב) לפסק הדין, מבוטל בזאת.

לנוכח התוצאה, מצאנו ממש גם בטענת המועצה כנגד סכום ההוצאות בו חויבה בהליך.

מקובלת עלינו אפוא קביעת בית הדין לפיה "חובת המכללה לשלם את דמי המחלה היא חובה עצמאית ואין במחדלי המועצה כדי להצדיק את אי ביצוע התשלום כלפי התובע". הדברים אושרו גם על ידי משרד החינוך בעמדה שמסר ולפיה "עובד זכאי לנצל ימי מחלה ולקבל שכר בעת מחלתו (לפי משכורתו במועד ניצול ימי מחלה), מבלי שייגרמו עיכובים בשל מחלוקות בין המעסיקים השונים". מנגד, המועצה הכבידה על ההליך כאשר העלתה טענות, שנדחו, כנגד האישור שמסרה בידי העובד.

השאלה העיקרית הדרושה הכרעה בהליך דנן הנה האם טרם יציאת התובעת לחופשה ללא תשלום, הייתה מוטלת על משרד החינוך חובה ליידע אותה כי בהתאם להוראות ההסכם הקבוצי החל על הצדדים, היציאה לחופשה ללא תשלום לאחר שהייה בשנת שבתון תיגרום לאבוד זכותה לתשלום גמול החינוך אשר שולם לה במהלך כל שנות עבודתה במשרד החינוך (כ- 20 שנים).

גם משרד החינוך, ובצדק, מכיר בפערי הידע ועל כן הוא מיפרט לעובד את זכויותיו השונות באישור היציאה לחל"ת. לעניין זה נציין, כי מקובלת עלינו עמדת התובעת שלפיה מקום בו משרד החינוך טורח למסור לעובדיו מכתב מפורט שכותרתו "אישור חופשה ללא שכר לעובד הוראה המבוטח בפנסיה תקציבית", הדעת נותנת כי בנסיבות בהן יציאה לחל"ת (ברציפות לאחר שנת שבתון) פירושה אובדן של 20% משכרו של העובד וכפועל יוצא מכך פגיעה קשה בהקף הגימלה בעתיד, תובא אפשרות זו, באופן כלשהוא, לידיעת העובד.

...

בנסיבות העניין, שוכנענו, כי יש להביא בחשבון את 'אשמה התורם' של התובעת רק בפסיקת ההוצאות.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, מקובלת עלינו עמדת התובעת כי יש לבחון את היקף חובת היידוע גם כאשר הפגיעה בגמלה של העובד אינה מתרחשת בסמוך למועד הפרישה.

על רקע האמור, בהתחשב בהפרה המצטברת של חובת ההגינות וחובת היידוע החלים על הנתבע, דעתנו היא, כי הסעד הראוי הוא קביעה הצהרתית שלפיה הנתבע מנוע מלשלול מהתובעת את זכאותה לתשלום תוספת גמול חינוך, זכות שעמדה לתובעת במשך למעלה מ- 20 שנים, עד למועד יציאתה לחל"ת. סוף דבר התביעה מתקבלת.

לעניין זה נקבע בעיניין תירוש כי "פרשנות הסעיף היא, שכאשר ישנה חל"ת שאושרה על ידי הסמכות המתאימה, אזי הנציב יכול לאשר את רכישת הזכויות הפנסיוניות, אך לא ניתן לקרוא לתוך הסעיף, כי הנציב יכול לאשר גם את החל"ת, שעל בסיסה ניתנות הזכויות. הסמכות לאשר חופשה ללא תשלום לעובדי הוראה, נתונה לגורם המוסמך במשרד החינוך, ולא נציב שירות המדינה". אמנם לא מצאנו תעוד לתהליך של סיום העסקה בתום שנת הלימודים 2003, שמא בשל העובדה כי התובעת המשיכה ללמד באותו בית ספר (בתיכון), אך עת הוכח כי התובעת לא עבדה החל מספטמבר 2003 ועד תום חודש אוגוסט 2004 במשרד החינוך (ע' 16 ש' 11-14), חל נתק ביחסי העבודה בין הצדדים; בין אם נראה זאת כזניחת עבודה (התפטרות) מצד התובעת ובין אם נראה זאת כחופשה שלא הוסכמה ואושרה על ידי הגורם המוסמך במשרד החינוך, המפסיקה רציפות בשירות.

...

לטענת הנתבעת, דינה של התביעה להידחות.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת לא שהתה בחל"ת בתקופות השניה והרביעית, וממילא דינה של הטענה להידחות מחמת התיישנות.

אשר לדרך תשלום הפיצוי בפועל אנו מורים לנתבעת, בדומה למתווה שנקבע בעניין סלע, להוון את סכום הפיצוי החודשי בתקופות השלישית והחמישית בהתאם לכללי ההיוון המקובלים, ולהפקיד את הסכום המהוון בקרן פנסיה לפי בחירת התובעת, במסלול הכולל כיסוי ביטוחי לבן זוג.

בנסיבות העניין אנו סבורים כי יש לפסוק לתובעת פיצוי לא ממוני בסך של 35,000 ₪.

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה, כמפורט להלן: א. הצדדים יפעלו כאמור בסעיפים 80 ו- 90-91 לעיל ובהתאם למועדים שנקבעו שם. הנתבעת תשלם לתובעת, תוך 30 יום מהיום, פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 35,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

על פי צו ההרחבה בדבר הישתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, אין עובד זכאי לדמי הבראה בעד תקופה בה נעדר בשל חופשה ללא תשלום.

לטעמנו הוראה זו, הנוגעת לחופשה ללא תשלום, יפה גם לתקופות בהן עובד מצוי באי-כושר ומשולמים לו דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי, שכן בזמן זה לא משולם לו שכר עבודה מהמעסיק (בעיניין זה ראו גם: סע"ש (איזורי ת"א) 38646-01-13 אלי דואק - א.א. בידודים וציפויים בע"מ (15.11.2016)‏, סע"ש (איזורי ב"ש) 21463-02-18 חגי מצרפי - גלובל אנטי טירור בע"מ (27.06.2019)‏).

עוד נפסק כי בית הדין לעבודה מוסמך להפחית את שיעור פצויי ההלנה על פי שיקול דעתו והנסיבות שהוכחו בפניו (ע"ע (ארצי) 30029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - מימון, 29.11.00; ע"ע (ארצי) 394/99 המפד"ל, המפלגה הדתית לאומית המזרחי הפועל המזרחי בא"י– אגבאריה, 23.12.03).

...

עוד נפסק, כי בבוא בית הדין להכריע בשאלה מי מהצדדים הביא את יחסי העבודה לידי גמר, עליו ליתן את הדעת "למכלול העובדות הרלבנטיות ומהן להסיק את המסקנה; ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה" (עניין בנצילוביץ').

הנתבעת תשלם לתובעים בתוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק הדין, את הסכומים המפורטים להלן, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (10.9.19) ועד לתשלום בפועל: לתובע: גמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך 169,557 ₪; פדיון חופשה שנתית בסך 2,160 ₪; פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 5,000 ₪.

נוכח חוסר תום לבם של התובעים, מאחר שגרסתם נמצאה בלתי מהימנה בעליל בנוגע לעניינים המצויים בליבת המחלוקת, כמפורט בפרק הנוגע לנסיבות סיום העסקתם, ובשים לב לפער בין הסכום שנתבע (599,627 ₪ לתובע, 490,361 ₪ לתובעת), לסכום שנפסק בסופו של יום, ולכך שמרבית רכיבי התביעה נדחו, לא מצאנו מקום לפסוק הוצאות לטובת התובעים.

התוצאה היא, אפוא, שכל צד יישא בהוצאותיו.

עד שנת 2013 הפרקטיקה הנוהגת הייתה כי במניין עשרים השנים הנדרשות על פי סעיף 17(3) לחוק נכללו גם תקופות שבהן שהה עובד ההוראה בחופשה ללא תשלום (להלן – תקופות חל"ת), ככל שנרכשו על ידי עובד ההוראה זכויות לגימלה בעד תקופות חל"ת. לעובדי הוראה שרכשו זכויות לגימלה בעד תקופות חל"ת שולמה קצבה על פי חוק הגימלאות החל מגיל 60 גם אם עבדו בפועל פחות מעשרים שנים בהוראה, ככל שמניין השנים הכולל של עבודה בהוראה בפועל ושל תקופות חל"ת שבעדן נרכשו זכויות לגימלה עמד על עשרים שנה.

...

וכך נאמר: "מקובלת עלינו פרשנות המדינה לסעיף 17(3) לחוק הגמלאות. אין חולק כי הסעיף קובע הסדר ייחודי מיטיב לאוכלוסייה ספציפית של העוסקים שנים רבות בהוראה. התכלית שעמדה ביסוד ההסדר המיטיב פורטה בדברי ההסבר (ה"ח התשל"ג, עמ' 112), לפיהם:

נפסק כי - "בהקשר זה נציין כי כיום טוענת המערערת כי אילו ידעה על שינוי הפרשנות לא היתה פורשת במועד בו פרשה, אלא היתה ממשיכה לעסוק בהוראה בפועל במשך שנה וחודש ובכך משלימה עשרים שנות עבודה בפועל בהוראה. טענה זו מהווה הרחבת חזית, שכן היא לא נטענה בצורה זו בבית הדין האזורי.  לטענת הסתמכות פן עובדתי (קרי האם אכן הסתמך הטוען להסתמכות על המצג שנוצר ואילולא המצג היה נוהג אחרת), ופן נורמטיבי (קרי, האם ההסתמכות בנסיבות העניין היתה סבירה). אשר לפן העובדתי, הרי שזה אמור למצוא ביטוי בתצהירי הטוען להסתמכות, וזאת על מנת שגרסה זו תוכל לעמוד במבחן החקירה הנגדית. בהעדר טענה בעניין זה בתצהיר המערערת אין מנוס מן המסקנה כי היסוד העובדתי לטענת ההסתמכות לא הוכח. אין בידינו לדעת מה היה מערך שיקוליה ואילוציה של המערערת באותן השנים, וזאת בפרט משעובר לפרישתה שהתה במצטבר כשלוש שנים בחופשה ללא תשלום ובקשה נוספת לחופשה כאמור נדחתה, ולכן פרשה מן השירות במועד זה. עוד נציין כי אין בפנינו ראיה לכך שבינואר 2017 – עת הודע לה כי תשלום הגמלאות יהא מגיל 67 - ביקשה לחזור ולהשלים תקופת שרות בת עשרים שנה. מעבר לפן העובדתי קיים גם הפן הנורמטיבי, קרי סבירות ההסתמכות, ובהיבט זה ניצב בפני המערערת הקושי הנובע מהעדר פניה לגורמים האמונים על כך במשרד החינוך או במנהלת הגמלאות טרם פרישתה. הדברים מקבלים משנה תוקף במיוחד משפרשה בגיל צעיר יחסית, על יסוד ייעוץ פנסיוני פרטי שניתן לה כשנתיים לפני מועד פרישתה לגמלאות, ותחום הביטוח הפנסיוני עבר ועודנו עובר שינויים ותמורות רבות בשנים האחרונות, וגם מטעם זה יש חשיבות בבירור המצב לאשורו עם הגופים המוסמכים לכך ברשויות המדינה וזאת בסמוך לפרישה. משלא הוכיחה המערערת הסתמכות, נשמט הבסיס לתביעתה לפיצוי בשל כך שלא הובא לידיעתה כי רכישת זכויות הגמלה לא תקנה לה זכאות לקבלת גמלה מגיל 60." (פסקה 13 לפסק הדין).

אכן, כפי שטענה המדינה לפנינו, אין די בכך כדי להקנות זכאות לגמלה מגיל 60, שכן יש לערוך את האיזון בין כלל השיקולים, ובכלל זאת העובדה כי תשולם למשיבה גמלה שאינה זכאית לה על פי הלכת בקלצ'וק. אנו סבורים כי בנסיבות המקרה, לנוכח העובדה שניתנו למשיבה שלושה אישורים מהגורמים המוסמכים בדבר זכאותה לגמלה בגיל 60; לנוכח חלוף הזמן (17 שנה) בין האישור לתשלום הגמלה מגיל 60 לבין מועד ההודעה על שלילת הזכאות, לאחר הגיעה של המשיבה לגיל 60; לנוכח העובדה כי המשיבה שינתה את מצבה לרעה ולא ניתן להשיב את הגלגל לאחור; לנוכח העובדה כי הפרקטיקה הנוהגת במועד פרישתה מעבודה הייתה הפרשנות הישנה, ולעובדי הוראה רבים שולמה פנסיה מגיל 60 הגם שלא עבדו בפועל בהוראה עשרים שנה - האיזון הראוי מצדיק כי תשולם למשיבה פנסיה תקציבית על פי התחייבות המדינה במועד פרישתה מעבודה.

כללו של דבר: בעניין בקלצ'וק נפסק כי "אין בכך משום הבעת עמדה ביחס למקרים אחרים, כשכל מקרה ייבחן לנסיבותיו". בנסיבותיו של המקרה הנדון, הגענו לכלל מסקנה כי איזון אינטרס ההסתמכות שהתגבש למשיבה מול האינטרס הציבורי מביא למסקנה כי המשיבה זכאית לגמלה עם הגיעה לגיל 60.

סוף דבר – הערעור נדחה.