מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

זכויות עובדות ארעיות בחברה ממשלתית לפי חוקת העבודה

בהליך סכסוך עבודה בסמכות שופט (סע"ש) שהוגש בשנת 2021 באזורי לעבודה באר שבע נפסק כדקלמן:

כמו כן צויין במכתב כי אין בעובדה שהתובע מבצע את העבודה בהתאם להנחיות מנהליו כדי להוות הסכמה מצדו לעניין מעמדו, והוא עומד על כל זכויותיו כמציל קבוע דור ב', על כל המשתמע מכך, לרבות לעניין העסקתו בין עונות הרחצה.
23.16 הוכח שהתובע לא עמד בדרישות חוקת העבודה וההסכמים הקבוציים הרלוואנטיים החלים על מצילי דור ב' (ההסכם הישן וההסכם החדש), ולפיכך, הוא אינו זכאי לקביעות על פי הוראות הדין וההסכמים הקבוציים הרלוואנטיים.
אם תיתקבל פרשנות הערייה, הרי שתאורטית יתכן מצב בו מציל לעולם לא יוכל להשלים שתי עונות רחצה – שהרי גם אם יעדר מעבודתו יום אחד בלבד משך שתי עונות רחצה (למשל מפאת מחלה או מהטעם הפשוט כי לא שובץ לעבודה), ימשיך להיות מועסק כעובד אירעי ללא מיגבלה; תוצאה בלתי רצויה.
הכלל שלפיו אין מפלים בין אדם לאדם מטעמי גזע, מין, לאום, עדה, ארץ מוצא, דת, השקפה, גיל או מעמד חברתי הוא עיקרון יסוד חוקתי השלוב ושזור בתפיסות היסוד של החברה הישראלית, עוד מהכרזת העצמאות של המדינה, וכבר הוגדר כ"נשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו".
למעלה מן הדרוש נציין כי התובע אינו צריך להוכיח "כוונה להפלות", כפי שנפסק בעיניין שושנה כרם: "... לא בכל מקרה ומקרה נזקקים אנו להוכחת 'כוונה להפלות' או קשר סיבתי... ייתכנו מקרים בהם הוכחת האפליה תיתבסס על הבדל בולט בין תנאי עבודת קבוצת העובדות במקום העבודה ביחס לקבוצת העובדים. כך למשל, ככל שיבוא בפנינו מקרה של שתי קבוצות מתכנתי מחשבים המבצעים אותה עבודה גופה, באותו משרד ממשלתי – קבוצה אחת של עובדות וקבוצה שניה של עובדים, הרי – שככל שקבוצת העובדות תצביע על תנאי עבודה שונים לקבוצות השונות, אף בלי שיוכח כי הסיבה לשוני הנה השוני המגדרי, יעבור הנטל למדינה כעמסיקה להוכיח באופן משכנע, קיומה של סיבה עניינית, מספקת ומוצדקת להבדל" (ע"ע (ארצי) 222/06 שושנה כרם – מדינת ישראל, [פורסם בנבו] מיום 26.7.07).
...
ברם, בענייננו, הרים התובע נטל זה המוטל עליו, הן באמצעות הראיה שהגיש – הקלטת השיחה ותמלול השיחה מיום 22.8.18, והן רצף האירועים על ציר הזמן, והעדויות שנפרשו בפנינו, מובילים למסקנה הנ"ל. כללו של דבר: מהעדויות ומכלול הנתונים שהובאו בפנינו, השתכנענו כי הרקע לתלונות כנגד התובע, והרקע לאי הכרה בתובע כמציל דור ב' קבוע, נעשו בשל מניעים זרים, לאחר שהתובע "העז" שלא להצטרף או להשתייך למחנה "הנכון". סיכום ביניים לא ניתן להמעיט מהחומרה שיש לייחס לדרך הפעולה שאימצה הנתבעת בהליך זה. דרך פעולה שבחרה להתכחש לעובדות ולהעלות טענות סרק.
לטעמנו, התנהלות זו חמורה שבעתיים, מקום שהיא באה מצד רשות ציבורית, והיא צריכה התייחסות של גורמי המנהל השונים ובפרט של גורמי הפיקוח הרגולטוריים, שהרי רשות ציבורית איננה אחוזתו הפרטית של מנכ"ל העירייה, ותפקידו של המנכ"ל ברשות ציבורית איננה לבחור כמצילי דור ב' קבועים מועמדים בהתאם למחנות וקשרים אישיים, אלא לתת ביטוי לאינטרס הציבורי ולפעול בהתאם להסכמים הקיבוציים הרלוונטיים באופן אובייקטיבי, ולא בשל העדפה אישית של מנכ"ל העירייה.
אחרית דבר לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, ונוכח התרשמתנו מהראיות והעדויות שהונחו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את תביעת התובע לסעד הצהרתי לפיו, התובע זכאי למעמד של מציל דור ב' קבוע החל מתום עונת הרחצה של שנת 2012.

בהליך סכסוך עבודה בסמכות שופט (סע"ש) שהוגש בשנת 2021 באזורי לעבודה באר שבע נפסק כדקלמן:

25.7 הערייה לא כללה את הותק שצבר התובע כאשר עבד בחברות כוח אדם עובר לקבלתו לעבודה בערייה, ועל כן, יש להורות לעירייה לכלול את מלוא הותק שצבר לצורך תשלום תוספת ותק ודמי הבראה.
כמו כן, יש לתת משקל גם "לתכלית האובייקטיבית של ההסכם, אשר משקפת עקרונות של סבירות, היגיון ותום לב, תוך היתחשבות בהוראות הדין הכללי ובתכליתו של משפט העבודה" (עס"ק 38740-12-12 מדינת ישראל – ארגון סגל המחקר במערכת הבטחון, ברפאל ובמשרד ראש הממשלה [פורסם בנבו] (13.5.14)).
בפסק הבוררות נבחנה הוראת סעיף 116.81(ד') לחוקת העבודה, ונקבע על ידי כב' הבוררת כי יש לפרש את המונח עונת רחצה מלאה על פי חודשי עבודה ולא על פי ימי עבודה, ובלשונו של פסק הבוררות: "נקודת המוצא בסעיף 116.81ד' הנה קביעת וותק תעסוקתי, בהתאם לטיבה של עבודת ההצלה, כעבודה עונתית. בהתאם, הוגדר כי על המציל לעבוד שתי עונות רחצה. לא ניתן להסיק מלשון הסעיף כי הבחינה צריכה להעשות על יסוד ימי עבודה בפועל. ההיפך הוא הנכון. הסעיף מבהיר כי מדובר בחמישה חודשי עבודה. גם אם נכונה עמדת הערייה לפיה תאורטית גם מציל אשר לא עבד כלל (למשל מפאת מחלה), יכול להשלים עונת רחצה וגם אם תוצאה זו הנה בהכרח בלתי רצויה, הרי שאם תיתקבל פרשנות הערייה, הרי שתאורטית יתכן מצב בו מציל לעולם לא יוכל להשלים שתי עונות רחצה – שהרי גם אם יעדר מעבודתו יום אחד בלבד משך שתי עונות רחצה (למשל מפאת מחלה או מהטעם הפשוט כי לא שובץ לעבודה), ימשיך להיות מועסק כעובד אירעי ללא מיגבלה. אף זו תוצאה בלתי רצויה". ובהמשך: "לסיכום נקודה זו, בהתאם לסעיף 116.81ד', מציל דור ב' זכאי למעמד של עובד קבוע לאחר שהשלים שתי עונות רחצה רצופות, לפחות חמישה חודשי עבודה בכל עונה" (סעיפים 3.28 ו-3.30 לפסק הבוררות, הדגשה הוספה, י.כ).
עוד נקבע בפסק הבוררות: "מצאתי להדגיש כי מחומר הראיות אשר הונח בפני עולה כי הערייה שיבצה את מר מדינה כמציל בעונת הרחצה בשנת 2009 ובעונת הרחצה בשנת 2010 – עוד קודם שנבחר לתפקיד מציל בערייה. מכאן שניסיונו של מר מדינה רב שנים. בהתאם, נמצא מר מדינה על ידי ועדת מכרזים כמי שמתאים לתפקיד של מציל. עוד קודם לכן, נמצא מתאים על ידי אגף החופים אשר שיבץ אותו לעבודה בחופים משך מספר שנים. חזקה על הערייה כי תשקול בתום לב עובדות אלה, בבואה לבחון את עניינו של מר מדינה בעתיד, כך שלא תחסם דרכו מלעמוד בתנאי חוקת העבודה לקבלת מעמד של עובד קבוע" (סעיף 3.40 לפסק הבוררות; הדגשה הוספה, י.כ).
...
ברם, לאחר ששמענו את העדויות ועיינו בראיות, התרשמנו כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש; ונבאר.
נוכח מסקנתנו, מצאנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 20,000 ₪.
אחרית דבר לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, ונוכח התרשמתנו מהראיות והעדויות שהונחו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את תביעת התובע לסעד הצהרתי לפיו, התובע זכאי למעמד של מציל דור ב' קבוע החל מתום עונת הרחצה של שנת 2013.

בהליך סכסוך עבודה בסמכות שופט (סע"ש) שהוגש בשנת 2023 באזורי לעבודה חיפה נפסק כדקלמן:

לא ניתן להעניק לתובע זכויות פנסיוניות בהתבסס על תקופת העסקה ארעית אשר לגביה הוסכם בין הצדדים באופן מפורש כי לא תזכה בזכויות לפנסיה ובהיעדר תחולה לחוקת הגימלאות.
] [28: ראו למשל: ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614-615 והאסמכתאות שם.] לנוכח כל האמור, אנו קובעים שהתובע אינו זכאי להגדלת שיעור הקצבה בגין תקופת העסקתו הזמנית מכח סעיף 17(3) לחוקת הגימלאות.
סעיף 54 לחוקת הגימלאות מאפשרת הגדלת תקופת השרות בתנאים מסוימים: "וכן, עובד המועסק בתנאי עבודה שנקבעו על ידי הטכניון בתנאים מיוחדים לעניין סעיף זה עובד שבא לשירות הטכניון לאחר שהגיע לגיל 40, רשאי הוועד המנהל של הטכניון להחליט, כי לצורך קביעת זכויותיו של אותו עובד לפי חוקה זו כולן או מקצתן, תחושב תקופת שרותו, כולה או מקצתה, כתקופה גדולה משהיתה למעשה ובשעור שנקבע על ידי הוועד המנהל של הטכניון". לטענת התובע, מהותו של סעיף 54 לחוקת הגימלאות דומה להוראת סעיף 100 לחוק הגימלאות המאפשרת הגדלת תקופת השרות בתנאים מסוימים וכדלקמן: "(א) עובד המועסק בתנאי עבודה שקבעה הממשלה כתנאים מיוחדים לענין סעיף זה, רשאי נציב השרות להורות בהודעה ברשומות ובתנאים שקבעה הממשלה כי לצורך קביעת זכויותיו של אותו עובד לפי חוק זה, כולן או מקצתן, תחושב תקופת שרותו, כולה או מקצתה, כתקופה גדולה משהיתה למעשה, ובשעור שקבעה הממשלה.
] כמתואר בפרק העובדתי, במסגרת תקופת ההעסקה הזמנית, הסכמי העבודה שחלו על התובע לא היקנו לו זכות לפצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו.
...
אין בידינו לקבל גם את טענת התובע ולפיה הוא זכאי להגדלת הקצבה בשיעור של 3% בגין "איבוד מעמד בחו"ל" בהתאם לסעיף 54 לחוקת הגמלאות.
] [31: העתק הבקשה צורף כנספח 5 לתצהיר גילוי מסמכים של התובע; סעיף 30 לסיכומי התובע והנספחים שם. ] על יסוד כל האמור לעיל, אנו קובעים שהתובע לא הוכיח שהוא זכאי להגדלת שיעור הקצבה.
] על יסוד כל האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה לפדיון ימי מחלה וחופשה.
סוף דבר התביעה נדחית במלואה.

בהליך בקשת רשות ערעור (בר"ע) שהוגש בשנת 2023 בהארצי לעבודה נפסק כדקלמן:

(1) בחירה בהליך פומבי, שוויוני ותחרותי, אשר פורסם באופן שנקבע בתקנות; (2) בעת הגשת המועמדות להעסקה המועמד הצהיר בדבר קרובי מישפחה המועסקים בחברה הממשלתית לפי טופס הקבוע בתוספת (להלן: ההצהרה); (3) מנכ"ל החברה הממשלתית והיועץ המשפטי אישרו את תקינות ההליך הפומבי והנימוקים לבחירה, ודיווח על כך נימסר לדירקטוריון החברה; (4)  לגבי חברה ממשלתית שלא מסרה מידע שלם על העסקת קרובי מישפחה בהתאם לדרישת התקנות, נידרש אישור ועדת הבקורת של הדירקטוריון לאמור בס"ק 3; (5) בחברה ממשלתית שבה שיעור קרובי המשפחה עולה על 5%, נידרש אישור ועדת הבקורת של הדירקטוריון כי למועמד שנבחר כישורים מיוחדים ביחס לשאר המועמדים; בחברה ממשלתית שבה שיעור קרובי המשפחה עולה על 10%, נידרש גם אישור הדירקטוריון כי למועמד שנבחר כישורים מיוחדים ביחס לשאר המועמדים".
בית הדין קבע כי לא נפל פגם בדרך יישום התקנה על ידי המשיבה ובודאי שלא נפל פגם המצדיק הושטת סעד זמני, וכלשונו (סעיף 38): "בשים לב לאמור, אין בידנו לקבל את טענת המבקשת, כי היה על המשיבה לבחון את עניינה בהתאם לתקנה 4 לתקנות. לא הוכח לכאורה שהיה על המשיבה לכנס ועדת חריגים ולבחון אם בנסיבות המקרה דנן מתקיימים בין המבקשת ודודה מר ביטון יחסי כפיפות, קשרי עבודה או שמא ההעסקה של שניהם במשיבה עלולה לעורר חשש לניגוד עניינים. זאת מהטעם שלא עלה בידי המבקשת להוכיח שהתקיימו בעיניינה כל התנאים המפורטים בתקנה 3 לתקנות, לרבות חתימה על הצהרה בדבר העסקת קרוב המשפחה שלה במועד הגשת מועמדותה, וכן אישור הגורמים המוסמכים במשיבה שהמבקשת בעלת "כישורים מיוחדים ביחס לשאר המועמדים". בית הדין הוסיף וקבע כי לא הוכח שהתקנות אינן חוקתיות מאחר שהן נוגדות את ערך השויון, הותקנו בחריגה מסמכות ופוגעות בזכות לחופש העיסוק.
בתוך כך הסכימה המבקשת לצורכי הדיון לקבל את עמדת המשיבה, אך עדין יש לידון מיהו "מועמד לעבודה" ומהי "קרבה משפחתית" (סעיפים 36-37), כשבתוך כך הציעה לקרוא "איסור תכליתי" הגלום בחשש סביר להשפעה על התפקיד (סעיף 41); פרשנות המשיבה מעקרת מתוכן את סעיף 4 ואת ועדת החריגים; כוונת המחוקק היתה שלא לקבוע איסור כוללני וזאת נלמד גם מהדיונים בועדת הכנסת בהצעת חוק משנת 2007 שנגעה בהעסקת קרובי מישפחה בחברות ממשלתיות, כשהצעת חוק זו לא עברה בסופו של יום בשל פגיעתה בעובדים בפריפריה; קיומה של קירבת מישפחה בחברה אינה רלבאנטית לתפקיד, ולכן היא כרוכה בפגיעה בעיקרון השויון; האם קביעת תנאי קבלה שונים רק בשל קרבה משפחתית וללא הצדקה נוספת מהוה הפלייה; לא דין "תהליך קליטה" כדין "תנאי קליטה", כשתהליך קליטה שונה לא מחייב תנאי קליטה שונים; האם מחובתה של המשיבה למצוא פיתרון סביר אחר שפגיעתו במבקשת פחותה; האם האיסור בתקנות משתרע גם על תפקידים שאין חשש אובייקטיבי שיושפעו מהקרבה המשפחתית; האם תקנה 2 חלה בעיניינה של המבקשת שהיא כבר עובדת החברה; האם התקנות מחייבות חובת גילוי מוגברת ובירור מוקדם ומעמיק; במישור העובדתי טוענת המבקשת שמתעוררת השאלה האם המשיבה הוכיחה את אחוזי הקרבה המשפחתית שמועסקים במשיבה.
אקדים ואציין כי למקרא הבקשה שהוגשה לבית הדין האיזורי לסעד זמני עולה כי בחזית המחלוקת העמידה המבקשת את השאלות המשפטיות-פרשניות וכי המבקשת לא טענה בבקשתה בקשר להיבט עובדתי זה. אי העלאת טיעון בהקשר זה על ידי המבקשת בבקשתה לסעד אירעי לא נעשתה בחלל ריק, שכן לצורכי הליך השימוע נערך הליך קודם בין הצדדים לצורך קבלת מידע בהקשר זה. בנסיבות אלה לא מצאתי עילה להתערב בקביעתו הלכאורית של בית הדין האיזורי המבוססות על היקפה הקונקרטי של ירעת המחלוקת כעולה מנוסח כתב הבקשה שהגישה המבקשת.
...
אשר למאזן הנוחות, לא שוכנעתי שהמבקשת ביססה עילה להתערבות בהחלטת בית הדין האזורי.
לא שוכנעתי שמאזן הנוחות נוטה לצד מתן צו המחייב המשך העסקה של עובדת על אף שלא נתקיימו לגביה דרישותיה של חקיקת המשנה.
ויודגש, המדובר בקביעה שהינה לכאורית בלבד על יסוד המארג הקונקרטי שהונח בפני בית הדין האזורי בשלב זה. סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית, ומשלא התבקשה תגובת הצד שכנגד אין צו להוצאות.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2024 בהמחוזי באר שבע נפסק כדקלמן:

הרישום בפנקס הזכויות מהוה בהתאם להוראות הפסיקה את "הבריח התיכון" של שיטת ההסדר, ואין לקעקע מעמדו על ידי שימוש תדיר בסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר (ראו עוד: ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה ואח' (26.4.1999); ע"א 4415/90 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח מוחמד נימר בכר, פ"ד מו(5)200; ע"א 171/89 עזבון המנוח פאוז עבד אלהאדי ז"ל נ' עזבון המנוח אבראהים סלים מוסלם ז"ל (17.4.1994); ד"נ 28/84 זידאן נ' ע'דיר, מה(4) 661).
כן טענו המערערים כי השהוי נוצר הן בשל העובדה כי המדינה זנחה את זכותה במקרקעין; הן בשל העובדה כי הם שינו מצבם לרעה, ואין בעוניים הפיזי כדי להקהות מהשקעותיהם ומבניית מרכז חייהם במקרקעין, אף אם במבנים אירעיים, והן כי השהוי בהגשת התביעות עולה כדי חוסר תום לב ושימוש לא נאות בהליכים המשפטיים (כן ראו טענת ב"כ בעירעור, עמ' 2 לפרו' שו' 22-15).
ניתן למצוא סימוכין להשתרשות התפיסה במשפט הישראלי, לפיה כבודו של אדם כזכות חוקתית אוצר בתוכו, בין היתר, זכות לקורת גג (רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו (19.3.01); בג"ץ 4128/02 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ראש ממשלת ישראל; (16.3.04)).
...
סעיף 100 מונה את רשימת הזכאים להגיש התנגדות לתכנית, ולענייננו רלוונטית הדרישה של "כל מעונין בקרקע, בבניין או בכל פרט תכנוני אחר הרואה את עצמו נפגע על ידי תכנית מתאר מחוזית או מקומית או תכנית מפורטת שהופקדו...". באיזון שבין האינטרס הגלום בצורך לאפשר התנגדות לתכנית לבין האינטרס לקיים הליכי תכנון אפקטיביים לאישור תכנית, בא המחוקק לכלל מסקנה כי יש להקנות זכות התנגדות לתכנית ל"כל מעונין בקרקע.
אין אנו צריכים לחוות דעה ביריעה זו האם ניתן להרחיב את גבולות ההלכה לעבר המערערים, על יסוד טענתם כי מתקיימים בהם סממני היכר בדבר פגיעה בזכותם הפרטית או באינטרס אישי שלהם.
אף בדיון לפנינו טענה באת כוח המערערים, "...ולא מדובר על פיצוי כספי. אנו סבורים שבדומה להצעה של השופטת ברק-ארז שהפיצוי יכול להיות וצריך להיות בדמות השילוב של התושבים בהרחבה של העיר" (עמ' 3 לפרו' שו' 9-8).
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו