כמו כן צויין במכתב כי אין בעובדה שהתובע מבצע את העבודה בהתאם להנחיות מנהליו כדי להוות הסכמה מצדו לעניין מעמדו, והוא עומד על כל זכויותיו כמציל קבוע דור ב', על כל המשתמע מכך, לרבות לעניין העסקתו בין עונות הרחצה.
23.16 הוכח שהתובע לא עמד בדרישות חוקת העבודה וההסכמים הקבוציים הרלוואנטיים החלים על מצילי דור ב' (ההסכם הישן וההסכם החדש), ולפיכך, הוא אינו זכאי לקביעות על פי הוראות הדין וההסכמים הקבוציים הרלוואנטיים.
אם תיתקבל פרשנות הערייה, הרי שתאורטית יתכן מצב בו מציל לעולם לא יוכל להשלים שתי עונות רחצה – שהרי גם אם יעדר מעבודתו יום אחד בלבד משך שתי עונות רחצה (למשל מפאת מחלה או מהטעם הפשוט כי לא שובץ לעבודה), ימשיך להיות מועסק כעובד אירעי ללא מיגבלה; תוצאה בלתי רצויה.
הכלל שלפיו אין מפלים בין אדם לאדם מטעמי גזע, מין, לאום, עדה, ארץ מוצא, דת, השקפה, גיל או מעמד חברתי הוא עיקרון יסוד חוקתי השלוב ושזור בתפיסות היסוד של החברה הישראלית, עוד מהכרזת העצמאות של המדינה, וכבר הוגדר כ"נשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו".
למעלה מן הדרוש נציין כי התובע אינו צריך להוכיח "כוונה להפלות", כפי שנפסק בעיניין שושנה כרם:
"... לא בכל מקרה ומקרה נזקקים אנו להוכחת 'כוונה להפלות' או קשר סיבתי... ייתכנו מקרים בהם הוכחת האפליה תיתבסס על הבדל בולט בין תנאי עבודת קבוצת העובדות במקום העבודה ביחס לקבוצת העובדים. כך למשל, ככל שיבוא בפנינו מקרה של שתי קבוצות מתכנתי מחשבים המבצעים אותה עבודה גופה, באותו משרד ממשלתי – קבוצה אחת של עובדות וקבוצה שניה של עובדים, הרי – שככל שקבוצת העובדות תצביע על תנאי עבודה שונים לקבוצות השונות, אף בלי שיוכח כי הסיבה לשוני הנה השוני המגדרי, יעבור הנטל למדינה כעמסיקה להוכיח באופן משכנע, קיומה של סיבה עניינית, מספקת ומוצדקת להבדל" (ע"ע (ארצי) 222/06 שושנה כרם – מדינת ישראל, [פורסם בנבו] מיום 26.7.07).
...
ברם, בענייננו, הרים התובע נטל זה המוטל עליו, הן באמצעות הראיה שהגיש – הקלטת השיחה ותמלול השיחה מיום 22.8.18, והן רצף האירועים על ציר הזמן, והעדויות שנפרשו בפנינו, מובילים למסקנה הנ"ל.
כללו של דבר: מהעדויות ומכלול הנתונים שהובאו בפנינו, השתכנענו כי הרקע לתלונות כנגד התובע, והרקע לאי הכרה בתובע כמציל דור ב' קבוע, נעשו בשל מניעים זרים, לאחר שהתובע "העז" שלא להצטרף או להשתייך למחנה "הנכון".
סיכום ביניים
לא ניתן להמעיט מהחומרה שיש לייחס לדרך הפעולה שאימצה הנתבעת בהליך זה. דרך פעולה שבחרה להתכחש לעובדות ולהעלות טענות סרק.
לטעמנו, התנהלות זו חמורה שבעתיים, מקום שהיא באה מצד רשות ציבורית, והיא צריכה התייחסות של גורמי המנהל השונים ובפרט של גורמי הפיקוח הרגולטוריים, שהרי רשות ציבורית איננה אחוזתו הפרטית של מנכ"ל העירייה, ותפקידו של המנכ"ל ברשות ציבורית איננה לבחור כמצילי דור ב' קבועים מועמדים בהתאם למחנות וקשרים אישיים, אלא לתת ביטוי לאינטרס הציבורי ולפעול בהתאם להסכמים הקיבוציים הרלוונטיים באופן אובייקטיבי, ולא בשל העדפה אישית של מנכ"ל העירייה.
אחרית דבר
לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, ונוכח התרשמתנו מהראיות והעדויות שהונחו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את תביעת התובע לסעד הצהרתי לפיו, התובע זכאי למעמד של מציל דור ב' קבוע החל מתום עונת הרחצה של שנת 2012.