כששאלתי את ראש הקבוצה את פשר העניין, הוא הודיע לי חד משמעית שהתובע לא מעוניין להמשיך לעבוד", והוא גם הוסיף ואמר, כך:
"... שאנחנו מאוד מעוניינים להמשיך עם העובדים שלנו. אין הרבה עובדים בענף החקלאות ולכן, אני ב-20 שנה אחרונות לא זכור לי מקרה שפיטרתי עובד. כשבית הדין שואל אותי שוב אם לא קרה מקרה כזה, אני אומר שאין. אם אני יכול להשיג היום עוד 100 עובדים, יש לי מקום עבודה."
דוד אף הוסיף והדגיש, כי במהלך תקופת עבודתו של התובע בנתבעת, לא הועלו מצדו כל טענות באשר הן ביחס לתנאי העבודה, שכר העבודה, או כל נושא אחר, כדלקמן:
"... צוייר מצב בו העובד לא יודע מה זה תלוש עבודה ולא יודע את חוקי העבודה ושכר מינימום, כך צוייר פה, אבל אין דבר כזה. הם יודעים לקרוא תלוש עבודה הרבה יותר טוב ממני ונכנסים לכל פרמטר ופרמטר בתלוש העבודה ומקבלים אותו מידי חודש. במידה ויש להם שאלה מסויימת, יש להם את המנהל האזרחי שמעדכן אותם כולל עורכי דין שמלווים אותם ולא פעם הם מתקשרים אלי להסביר להם שאלה אחת או שתיים. לשאלת בית הדין, אם אני מכיר אישית את התובע, אני אומר שכן, הוא עבד אצלי הרבה שנים, עובד מעולה. לשאלת בית הדין, אם אי פעם התובע פנה אלי ספציפית בשאלות, אני אומר שכשאני נמצא בשטח עובדים שואלים, במידה ויש להם שאלות, אבל לא זכור לי מקרה ספציפי, אבל אני נגיש והדלת שלי פתוחה לכל העובדים. כשבית הדין שואל כיצד אני נגיש כשהמשרד שלי בחדרה והתובע עבד בראשון לציון, אני משיב שאני מסתובב בשטח."
לסיכום נושא זה, ניתן לראות כי גירסתה של הנתבעת בכללותה, ובפרט ביחס לשעות וימי העסקתו של התובע, ואף ביחס לזכויות הסוציאליות באשר הן, לא נסתרה במהלך חקירתם הנגדית של עבד ו-דוד.
ראו גם ע"ע (ארצי) 660/05 חברת אביסרור משה ובניו בע"מ – קיסיה, ניתן ביום 19.3.2007):
"ככלל, יש לראות בדיווחים ללישכת התעסוקה על העסקת עובד תושב הרשות הפלשתינית כמשקפים את מציאות העסקת העובד ועל המבקש לסתור את תוכנם, מוטל נטל הראייה... ובהמשך לקביעתי לעיל כי הדיווחים למדור התשלומים שיקפו נאמנה את השכר ששולם לתובע בפועל – התביעה להפרשי שכר מינימום נדחית".
דא עקא, שהתובע כלל לא עמד בנטל זה, וזאת מלבד העלאת הטענה הלאקונית כי הרישומים שבתלושי השכר והדיווחים ללישכת התעסוקה, לא היו בבחינת אמת (סעיף 12 לסיכומי התובע).
בית הדין הארצי לעבודה קבע דברים אלה היפים אף בעניינינו, כדלקמן (ע"ע (ארצי) 47268-07-13 איליאסייב – כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, ניתן ביום 19.2.2017):
"בתביעה לדמי חגים יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג וחג, בשים לב להוראות המקור הנורמאטיבי שחל. משכך, הנטל המוטל על העובד התובע דמי חגים הוא לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו – למשל כי החג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים או ביום שבת (במקרים אלה, הן לפי ההסדר הכללי לדמי חגים והן לפי הסכם 2008, אין זכאות לדמי חגים). אין מקום לנקוט תביעה גורפת שהיא מכפלה של הותק במספר ימי החג השנתיים, אלא יש לפרט במדויק את ימי החג המזכים. במקרה זה המערער לא פירט את ימי החג שבגינם תבע."
הזכויות הקוגנטיות היחידות שלדעתנו היה מקום לקבל את התביעה בגינן, הן כמתואר להלן: תחילה, בגין פדיון חופשה שנתית (אולם לאור השמטת נושא זה בסיכומי התובע, וכפי שנפרט בהמשך הדברים, למעשה יש לדחות רכיב זה), ובגין דמי הבראה.
...
בפתח הכרעתנו נקדים אחרית לראשית, ונאמר כי לאחר שעיינו בטיעוני ועמדות הצדדים, ולאחר ששמענו את עדי הצדדים ואף עברנו על כלל המסמכים הקיימים בתיק בית הדין, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה הקטן ביותר, וזאת רק ביחס לעילות הבאות – דמי הבראה ופיצויים בגין הפרת חוק הזכות לעבודה בישיבה ובתנאים הולמים.
יתר טענות ודרישות התובע, ביחס ליתר העילות שנידונו במהלך פסק הדין, דינן להידחות.
הוצאות – לפנינו הוגשה תביעה מוגזמת ומנופחת, בסך של 355,876 ₪ (בסיכומים הופחת הסכום ל-305,009 ₪), כאשר בסיכומו של דבר התובע זכה בהיקף מזערי ממנה.
לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי יש מקום לקיזוז הסכומים המועטים שלהם זכאי התובע, כנגד ההוצאות שנגרמו לנתבעת כתוצאה מכך שרוב רכיבי התביעה נדחו (ראו סעיף 1 לסיכומי הנתבעת).
