זכויות סוכן מכירות ללא הסכם עבודה

עוד נקבע בסעיף זה כי אסור לתובע להעניק שירותי תיווך או לשמש כסוכן מכירות ולהתקשר עם חברה אחרת בזכרון יעקב וסביבותיה במשך שישה חודשים לאחר סיום ההיתקשרות, בזו הלשון: "במשך 180 (מאה שמונים) יום ('תקופת צינון') לאחר סיום חוזה זה לא יעניק הסוכן שירותים ולא ישמש כמתווך ו/או סוכן מכירות ולא יהיה קשור עם כל חברה, רשת, פירמה, משרד מתווכי וסוכני מקרקעין בזכרון יעקב ובסביבתה (בנימינה, גבעת עדה, זכרון יעקב, חדרה, יישובי חוף הכרמל, עמיקם, פרדס חנה, קיסריה וכו' וכן האזורים ביניהם) ו/או בחיפה או בקשר עם מקרקעין בזכרון יעקב ובסביבתה (כמוגדר לעיל) ו/או בחיפה ללא הסכם בכתב עם החברה. החברה רשאית להתנות הסכם כזה בפצוי כספי בגין עיסקאות שיבצע הסוכן בתקופת צינון זו". הנתבעת לא הציעה לתובע לעבוד אצלה כמתווך שכיר ואף הוא לא פנה אליה בבקשה לעבוד כמתווך שכיר בתקופת ההיתקשרות[footnoteRef:9].

שיעור הפצוי בעיניין כותה פירט בית הדין הארצי את השיקולים שיש להביא בחשבון בעת קביעת סכום הפצוי הלא ממוני, ואלו הם: "גם לעניין שיעורו של הפצוי - קיימים שיקולים רלוואנטיים שבית הדין יכול להביא בחשבון, בין היתר ולאו דוקא לפי סדר חשיבותם, כגון: האם מדובר במערכת יחסים קיבוצית שבה גלומות זכויות לא כלכליות בעלות משמעות (לעומת יחסי עבודה אצל מעסיק לא מאורגן); מידת חוסר תום הלב מצידו של המעסיק או מצידו של העובד; האם המעסיק ניסה ביודעין לעקוף את דיני העבודה, או שמא שגה בתום לב בסווג ההיתקשרות; מי הכתיב את מודל ההיתקשרות בין הצדדים - כך למשל הסכמה אמיתית של העובד, או יוזמה ברורה מצידו להגדרתו כ'קבלן' מתוך אינטרסים שלו, רלוואנטיים לצורך הפחתת סכום הפצוי, ובמקרים המתאימים (בפרט כאשר המעסיק אולץ להסכים ולכן אין לראותו כאחראי אפילו להעדר בדיקה) - עד כדי ביטולו; מידת הניצול של חולשת העובד ותלותו במעסיק (ככל שקיימת); האם נעשה סיווג שגוי כלפי עובדים נוספים; חלקו של העובד בהחלטה לאמץ את מתכונת ההעסקה הקבלנית; המידה שבה חרגו תנאי ההיתקשרות בפועל מהנדרש על פי דיני העבודה; גובה התמורה הקבלנית ששולמה לעומת השכר החלופי וזאת כאינדיקציה הן למידת רצונו החופשי של העובד והן להקף התועלת הכלכלית שהפיקו המעסיק או העובד מהסיווג השגוי; האם הוצע לעובד לתקן את הסווג השגוי ולעבור למעמד של 'עובד' תוך כדי תקופת העבודה, כאשר לצורך כך יש לקחת בחשבון את עתוי ההצעה וכן את מידת סבירותה והגינותה. נתונים רלוואנטיים נוספים הם האם הוכח שכר חלופי או שמא הזכויות הסוציאליות חושבו לפי התמורה הקבלנית (כאשר במקרה כזה, ככל שניתן להניח שהשכר השכירי היה למעשה נמוך יותר אך לא הוכח - ניתן להביא בחשבון את עצם פסיקת הזכויות לפי התמורה הקבלנית); ההקשר התעשייתי - למשל: האם מדובר בסוג עיסוק שמקובל לעבוד בו כעצמאיים; משך ההעסקה; וכן שכיחותם הכוללת של סווגם מוטעים בענף הרלוואנטי והצורך בהרתעת הרבים. עוד ניתן להביא בחשבון שיקלול זכויות 'לא ממוניות' שהעובד לא קיבל בשל הסווג השגוי. כך למשל מקרים שבהם כתוצאה מסיווג שגוי הודר המועסק מפעילויות ונחסמו בפניו מסלולי קידום; טובת ההנאה הכלכלית של הצדדים - דהיינו, ככל שהמעסיק לא חסך בעלויות אולם העובד 'הרויח' מהסיווג, הדבר ישפיע כך שהפיצוי יהיה נמוך, או שבנסיבות מסוימות כלל לא ייקבע. הכלל בהקשר זה שיש להתאים את גובה בפצוי ודרך קביעתו לנסיבות על מקרה". בנסיבות המקרה שלפנינו אנו סבורים שיש להעמיד את הפצוי הלא ממוני על סכום של 35,000 ₪, מהשיקולים הבאים: מצד אחד, הנתבעת היא זו שיזמה את ההיתקשרות במתכונת של מזמין-נותן שירות עצמאי; הנתבעת הייתה מודעת לכך שהמתווכים אמורים להיות מועסקים כשכירים, לפחות במהלך תקופת העבודה, ולכן החלה להציע למתווכים חדשים לעבוד כשכירים; ספק אם ניתן להגדיר את חתימת התובע על החוזה כהסכמה אמיתית לעבוד כנותן שירות עצמאי מכיוון שלא ניתנה לו אפשרות אחרת; התובע היה תלוי כלכלית בנתבעת ונאסר עליו לתת שירותי תיווך באופן פרטי או לסוכנות תיווך אחרת; תקופת ההיתקשרות נמשכה למעלה מארבע עשרה וחצי שנים שבהם נשללו מהתובע זכויות שונות שמהן נהנה עובד כגון: חופשות, דמי מחלה, דמי הבראה, תשלום חל"ת ועוד; מתכונת העבודה הובילה לכך שהתובע סיים את עבודתו בהתאם לחוזה ולא נתן לנתבעת הודעה מוקדמת כפי שנידרש במסגרת יחסי עבודה, מחוסר ידיעה ולכן נפגע בזכויותיו כפי שיפורט להלן בדיון בטענות הקזוז של הנתבעת.

...

אם נגיע למסקנה שהתקיימו יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים, נדון בזכאות התובע לזכויות הנתבעות בהתאם להכרעה בסוגיית השכר הקובע לחישוב הזכויות ובהמשך נבחן את זכאותו לפיצוי לא ממוני.

תביעת התובע לתשלום פיצויי פיטורים - נדחית.

הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים: הפקדות לפיצויים בסכום של 44,860 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.7.2017 ועד לתשלום המלא בפועל.

טענות הנתבעת לקיזוז ההפרש בין הסכום שקיבל התובע בתקופת העבודה לשכר שהיה אמור לקבל אילו היה מועסק כעובד והפיצוי בגין גזל סוד מסחרי - נדחות.

לאור האמור, טען מר גולדברג שהוא זכאי לפיצויים בגין העילות הבאות: אי קיום חוזה העבודה ופיטורים בחוסר תום לב בסך 250,000 ₪; שימוע שנערך שלא כדין, למראית עין בלבד, בגובה 6 משכורות, בסך 70,380 ₪; אי תשלום שעות נוספות בסך 286,936 ₪; הפרישי שכר בסך 21,000 ₪; אי תשלום חופשה שנתית בסך 33,250 ₪; תוספת ותק בסך 12,500 ₪; חגים בסך 4,508 ₪; בגדי עבודה ומגן בסך 14,000 ₪; אי ביצוע הפרשות סוציאליות לחודש 9/17 בסך 2,607 ₪.

סרובו העקרוני של מר גולדברג היה לשינוי בהסכמי העבודה של סוכני המכירות אשר לטענתו היוה הרעת תנאים.

...

אשר לדעתנו, דין הטענה לשימוע שנערך למראית עין להידחות.

לפיכך, התביעה לחוסר תום לב בקיום חוזה עבודה ושימוע למראית עין, נדחית.

סוף דבר על החברה לשלם לתובע את הסכומים בהתאם לאמור לעיל: · סך של 23,619.74 ₪ בגין אי תשלום שעות נוספות.

רקע עובדתי התובע שימש כסוכן מכירות אצל הנתבעת 1 – חברה העוסקת בעיצוב, ייבוא ושיווק ריהוט גן וחוץ החל מיום 1.3.2008 ועד לחודש אפריל 2018, "בערך 10 וחצי שנים...(מיום –ד.י) 1.3.2008" (ע' 8 ש' 18-21; תאריך תחילת עבודה בתלושי שכר לחודשים ינואר ופברואר 2018).

לטענת הנתבעים, אמנם אין הסכם עבודה חתום, אך התובע עובד משנת 2008 ותנאי עבודתו הוסכמו בין הצדדים ומעולם לא היה ויכוח לגבי שכרו.

אשר לדעתנו, בשים לב לעובדה כי גרסת התובע בעיניין אי מתן הודעה על תנאי עבודה לא נסתרה (סע' 16 ד' לתצהיר התובע), כפי שאף הוברר מעדותו של הנתבע 3 בפנינו (ע' 17 ש' 1-4), כאשר הנטען על ידי הנתבע 3 בסעיף 6 לתצהירו, לפיו, "התובע הוא שסרב לערוך הסכם עבודה ומפאת רצון להיתחשב בצרכיו לא בוצע הסכם" מהוה הרחבת חזית אסורה, הרי שהתובע זכאי לפצוי בעד אי מתן הודעה על תנאי עבודה.

...

סוף דבר אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבעים 1 ו-3 לשלם לתובע, ביחד ולחוד, תוך 30 יום מהיום את הסכומים כדלקמן: * סך של 46,249 ₪ בגין העדר ביטוח פנסיוני כאמור בסעיף 78 לעיל, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.9.2013 (אמצע התקופה) ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן, אנו מחייבים את הנתבעת 1 בלבד לשלם לתובע, תוך פרק זמן כאמור את הסכומים כדלקמן: * סך של 5,000 ₪ בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה.

נוכח האמור בסעיפים 11-17 לעיל לא מצאנו לפסוק לטובתה הוצאות, ברי עת התביעה השניה עודנה מתבררת.

לצד זאת טענה כי "התשלום אנחנו היינו מבצעים, וכל שאר הפרטים זה היה סוכן המכירות מול בעל הרכבים. אני הייתי הגורם המשלם... המשכיר היה עובד מול סוכן המכירות זאת אומרת הוא היה מראה לו את התעודות וכל מה שצריך ואני הייתי הגורם המשלם", והוסיפה וטענה לגבי הסכם הההשכרה כי "למיטב זכרוני, הנהג היה חותם מול מוטי". אלינור נישאלה האם בטרם מסירת רכב לעובד בעסק על ידה, היא מוודאת את קיומו של ביטוח והאם כך עשתה גם במסירת רכב המזדה לתובע, והשיבה "וודאי". אלינור טענה כי צלום התעודה נימסר לבני הזוג סבח בעת קבלת הרכב, אך לא זכרה אם החותמת שנמצאת על צלום התעודה הייתה קיימת לפני התאונה.

בית המשפט הסביר את נסיבות המקרה שם, בציינו: "ענין לנו בעובד (להלן, הנפגע), שהועמד לרשותו קטנוע של מעבידיו, שהם בעלי הקטנוע, הן לצרכי עבודתו כמחלק עיתונים והן לשמוש פרטי. הוא נפגע בתאונת דרכים, והסתבר, שבעת התאונה הבטוח שנערך על ידי בעלי הקטנוע, לא כסה את שמושו של הנפגע בקטנוע, שכן, בתעודת הבטוח שהוצאה, נרשמו שמותיהם של שני נהגים אחרים". גם בנסיבות אלו, בית המשפט לא שינה את מסקנת בית המשפט הקמא לפיה התובע זכאי להגנת סעיף 7א לחוק ולא מצא לנכון לקבוע כי הנפגע שם הוא בבחינת מחזיק.

מכאן, כי נקודת המוצא לדיון בתנאי השלישי לעניין סבירות אי ידיעתו של התובע, הנה כי התובע רשאי היה להניח כי הרכב אשר נימסר לו על ידי מעסיקתו, במסגרת עבודתו, מבוטח בביטוח חובה המכסה את נהיגתו בו. הדברים אמורים במיוחד, בשים לב למהות התפקיד שביצע התובע במסגרת עבודתו בעסק, כסוכן מכירות, אשר מטבע הדברים הצריך ממנו נסיעות רבות וממושכות ברכב.

לא זו בלבד שאין חברת השכרה הפועלת על פי דין, ואין חברה בכלל, ואין מיגרש רכבים - אין גם משרד (או מען רישמי אחר כלשהוא המרכז את פעילות ההשכרה); אין נייר מכתבים (או מיסמך רישמי אחר כלשהוא של המשכיר); לא הוצגה היתקשרות בכתב, המסדירה את פעילות השכרת הרכבים השונים לעסק, לא הסכם חתום ואף לא מיסמך אחר כלשהוא (ולו גם תיכתובות בדוא"ל או בפקס); ואולי חשוב מכל - לא הוצגו חשבוניות מס ו/או קבלות בגין השכרת הרכבים ממוטי על ידי העסק.

...

אני מחייב את קרנית לשלם לתובע את סכום הפיצוי המוסכם, בסך של 134,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מהסכום הנ"ל בצירוף מע"מ, וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪.

אשר להודעה שהגישה קרנית כנגד צדדי ג' - בעניין תמר, כאמור, ההודעה נגדה נדחתה; בעניין מוטי, כאמור, ניתן פסק דין בהעדר הגנה לטובת קרנית; בעניין אלינור, מהנימוקים שפורטו לעיל, אני מחייב את אלינור לשפות את קרנית (יחד ולחוד עם מוטי), במלוא הסכומים שאותם חוייבה קרנית לשלם לתובע, לרבות שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

בנוסף, אני מחייב את אלינור לשלם לקרנית הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין ההודעה לצדדי ג' בסכום כולל של 20,000 ₪, תוך 30 יום מהיום.

הנתבעת הוסיפה, כי שינוי מדיניות התגמול נעשתה על מנת שתתאים למדיניות הקיימת ביתר החטיבות בחברה, ולפיכך, הוחלט לבטל את המנגנון אשר קישר בין התגמול לו זכאים העובדים לבין ריווחי החברה, והוחלט, כי התגמול שיקבלו סוכני המכירות, ייגזר ממכירותיו האישיות של כל אחד מהם.

כך גם מכיר משפט העבודה בערך החוקתי-אובייקטיבי של חופש העיסוק של המעסיק הכולל את "הזכות להנות מחופש עיצוב החוזה והתנאים שעל פיהם ובמסגרתם יתנהל המפעל". מטבע הדברים, ובדומה לזכויות רבות, הזכות הניהולית אינה זכות אבסולוטית, וכיתר הזכויות היא מוגבלת ומשיקה לזכויות של העובד, לרבות זכותו המעין-קניינית במקום העבודה (עניין דב אורן).

עוד הוסיף: "אני כרגע לא נוגע בהסכם העמלות שלך. תמשיכי לעבוד כרגיל. בימים הקרובים אמסור לך הזמנה לשימוע במסגרתו תציגי את טענותייך ואז נחליט". הזימון לשימוע ואכן, ביום 09.03.20 יצא מכתב זימון לשימוע לתובע, בו נכתב, בתמצית, כדלקמן: (1) קיים פער ניכר בין הציפיות של מר יצהר לבין תיפקודה בפועל; (2) התובעת אינה מפנימה ואינה מבצעת כנדרש את תהליך המכירה בהיבטים של עבודה מול לקוחות, פיתוח עסקי, ניהול מו"מ, טפול בהזמנות, גביה וכו'; (3) התובעת לא עמדה ביעד המכירות השנתי שהוצב לה ב- 2019 והגיעה ל- 88% בלבד; (4) מבדיקות שערך מר יצהר עולה, כי העמלות ששולמו לה אינן תואמות את השגי המכירה שלה בפועל, וכי היא קיבלה עמלה גם עבור מכירות שלא בוצעו בפועל על ידה.

...

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את שני רכיבי התביעה המתייחסים להחזר עמלות בגין הפחתת "עלות סוכן" ולהפרשי עמלות לרבות הפרשות סוציאליות ופיצויי הלנת שכר בגין הפרשים אלה.

אחרית דבר מכל הטעמים שצוינו לעיל, התביעה נדחית.

לאור התוצאה אליה הגעתי ובשים לב לסכום התביעה (בכתב התביעה צוין 754,000 ₪, ואילו בסיכומים – 658,914 ₪), אני מחייב את התובעת בהשתתפות בשכ"ט עו"ד הנתבעת בסך 10,000 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מהיום.