זכויות נכים משוחררי משטרה

זאת, להבדיל למשל מעניין בהג'ת, שם התגייס מר בהג'ת למישטרה לאחר שירות בצבא קבע והדיון נסוב אודות פער החודשים בין שיחרור מצה"ל לגיוסו למישטרה והשלכות הפער על זכאותו לפנסיה תקציבית; ולהביל מעניין רפפורט שם חתמה גב' רפפורט על הסכם עם מבטחים בדבר רציפות זכויות, ושילמה את כל הסכומים שבפיגור בגין תקופת החל"ת ורק בדיעבד התברר כי עקב ההפסקה בתשלום דמי החבר בתקופת החל"ת היא אינה זכאית לפנסיית נכות על אף שרכשה זכויות לצורך רציפות (וראו גם: ע"ע 652/08 מדינת ישראל – יואל בן חמו, ניתן ביום 9.2.2011).

...

לאור כל האמור, ולאחר שבחנו את מכלול הראיות והשיקולים שהובאו בפנינו השתכנענו, כי התובעת זכאית לפיצוי בסך כולל של 120,000 ₪.

נעיר, כי משמדובר בפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב, ובפיצוי שמהווה הערכת הנזק שלא על פי תחשיב, לא מצאנו לפסוק לתובעת פיצוי נפרד בגין נזק שאינו ממוני.

סיכום לאור כל האמור, התביעה מתקבלת בחלקה, והנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 120,000 ₪.

כמו-כן הפנה התובע לסעיף בהסכם שכר הטירחה שלפיו הנתבע הצהיר שקרא את ההסכם, קיבל את כל ההסברים עליו, הבין את תוכנו והסכים להיתקשר עם התובע לפי התנאים הכלולים בו. לפי תצהירו של התובע, הנתבע רצה לפרוש מהמשטרה, ובקש לשכור את שירותיו של התובע בין היתר כדי לקבל סיוע לצורך פרישה עם פנסיית נכות – מטרה שאכן הושגה בסופו של דבר, במידה רבה בזכות הייצוג של התובע בישיבת הור"מ שהתקיימה ביום 17.2.11.

עוד הצהיר הנתבע כי כלל לא נזקק לתובע לשם שיחרורו מהמשטרה או לשם השגת תנאי פרישה, שכן באותה נקודת זמן לא רצה לפרוש מהשרות (אם כי ידע שכנראה ייאלץ לפרוש בהליך של ור"מ), ותנאי הפרישה שיקבל אם ישוחרר כבר היו ידועים לו. לעומת זאת, התובע הצהיר כי הנתבע פנה אליו בין היתר כדי לסייע לו להשתחרר מהמשטרה עם פנסיית נכות.

...

בין הצדדים נחתם הסכם שכר טרחה שלפיו הנתבע ישלם לתובע 4,000 ₪ כולל מע"מ עבור פתיחת התיק, ובנוסף, 20% בצירוף מע"מ מכל סכום שיתקבל עבורו.

ב"כ הנתבע הפנה לפסיקה שלפיה כאשר נקבע בהסכם בין עורך דין ללקוחו שכר טרחה המותנה בתוצאות התובענה, יש לפעול לפי הוראות ההסכם ולא לפסוק שכר ראוי, גם אם עורך הדין השקיע מאמצים רבים ובסופו של דבר התובענה של הלקוח נדחתה (רע"א 7394/07 עו"ד אמיר גאנם נ' רדא פאעור מיום 8.10.07 וכן ת"א (שלום, תל-אביב) 11833-04-10 ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים נ' רחל אברהם, מיום 23.4.14).

לאור כל האמור לעיל, התובע לא הוכיח כי במקרה דנן יש לחייב את הנתבע בשכר טרחה ראוי על בסיס תעריף שעתי.

לפיכך התביעה נדחית.

לפנינו ערעור על החלטת המשיב מיום 27.7.21 לפיה נדחתה תביעתו של המערער להכרת זכות נכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושקום), תשי"ט-1959 (להלן "חוק הנכים"), בנימוק כי לא הוכח קשר סיבתי בין החבלה מיום 15.3.16 לבין תלונותיו המיוחסות לצואר וגב תחתון.

המערער יליד שנת 1977, נפגע ביום 15.3.16 בתאונת דרכים בכביש 6 עת נהג ברכב משטרתי בדרכו לבסיס (להלן "התאונה").

בחוות הדעת קבע ד"ר וולובלסקי כי למערער נותרה הגבלה קלה בתנועות ע"ש צוארי בעקבות התאונה, והוסיף, בהתייחס לקביעתו לעיל של פרופ' ביקלס, את הדברים הבאים: "...... בקשר לטענה שמספר ימים לאחר התאונה יש בדיקה תקינה של הצואר: כפי שכתוב במפורש במכתב השיחרור של בית החולים ברזילי, "מדובר בפגיעה מסוג צליפת שוט, הוסבר לחולה על אופי הפגיעה ועל התכנות החמרת הכאבים", ואכן הכאבים וההגבלה בתנועות החמירו כפי שצפוי בפגיעה מסוג זה לאחר הבדיקה מה 18/03/2016 שעליה מתייחס פרופ' ביקלס בחוות דעתו.

...

לאור האמור הננו דוחים את טענת המערער שלפיה יש לקבוע קשר סיבתי מסוג החמרה העולה על 1/3, בין הפגימה הצווארית שממנה סובל המערער לבין התאונה.

בנוסף, לא מצאנו אמירה של המומחה מטעם הוועדה שלפיה התרומה של כל אחת מהתאונות שבהן היה מעורב המערער למצבו הרפואי, היתה זהה.

סיכומו של דבר, קביעותיו של המומחה מטעם הוועדה לא עמדו במבחן החקירה הנגדית, ולא שוכנענו כי הטיעונים שהועלו על ידי הצדדים במסגרת סיכומיהם הצביעו על קיומה של טעות בולטת לעין המצדיקה סטייה מקביעותיו.

המשיב ישלם למערער הוצאות המומחה מטעמו (ד"ר וולובלסקי) כנגד הצגת קבלות, וכן את חלקו של המערער בשכר טרחת המומחה מטעם הוועדה ד"ר רייכל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

במסגרת זו, העידו מטעם המערער: המערער ואביו מר סבאח סלאח, ומטעם המשיב העידו: סא"ל מעוז טרבלסי ששמש כראש ענף קליטה ולוגיסטיקה במועד הארוע, ומר תימור כהן ששון שבמועד הארוע שירת במישטרה הצבאית בתפקיד מדריך כלואים בבקו"ם. בהחלטת ביניים שניתנה על ידי הועדה ביום 18/10/22, נקבע כי הארוע היתרחש בעקבות סרובו של המערער לשתף פעולה עם הליך הגיוס וסרובו להכנס למעצר תוך הפעלת היתנגדות פיזית, דבר שגרם לכבילתו באזיקים על ידי השוטרים הצבאיים והבאתו למעצר.

ביום 23/04/16 במהלך שהותו בכלא הופנה המערער לבדיקה פסיכיאטרית שבמסגרתה אובחן כסובל מהפרעת היסתגלות עם רגשות מעורבים והפרעת דחק חריגה, ובבדיקות נוספות מיום 09/05/16 ומיום 08/06/16 נקבע כי המערער סובל מהפרעת היסתגלות קריטית עם ביטויים דכאוניים חרדתיים והוא שוחרר מהצבא עם פרופיל 21.

ממקרא פסק דינה של הועדה, בנגוד לעמדת המשיב, וחרף דחיית טענת המערער לתקיפתו על ידי שוטרים צבאיים, מקובלת עלינו עמדת המערער כי הועדה קבעה את קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי-רפואי, והדברים עולים מפורשות מלשון סעיף 10 לפסק הדין של הועדה, בו ציינה הועדה את הדברים הבאים: "נחזור לענייננו. המערער התחיל לפתח תסמינים נפשיים בעקבות האירועים שבהם נדחו בקשותיו לשבוץ ולאחר הארוע מיום 7.4.16. האם בשל כך הוא זכאי להכרה כנכה על פי חוק הנכים?

...

לבסוף ובהערת אגב, לא נוכל להימנע מלציין כי לא ניתן לשלול את האפשרות שלולא הסירוב לאפשר למערער להיפגש עם קב"ן, אירוע זה לא היה מתממש ומחלתו של המערער לא הייתה מתפרצת, וניתן להצר על כך כי במצבו הנפשי הסוער של המערער לא נשקלה האפשרות לאפשר למערער לראות קב"ן. לאור כל האמור, סבורים אנו כי המחלה ממנה סובל המערער כיום התפרצה בעקבות האירוע, וכי מתקיים קשר של גרימה בין שירותו הצבאי של המערער לבין התפרצות מחלתו.

סוף דבר סיכומו של דבר, אנו מורים על קבלת הערעור וקובעים כי קיים קשר של גרימה בין שירותו הצבאי של המערער לבין התפרצות מחלתו.

המשיב ישלם למערער הוצאות הערעור בסך כולל של 15,000 ₪.

התובעת טענה כי מאז היא מתמודדת עם כפל ראיה, רעשים ולעיתים חירשות, וכי הפגיעה ארעה "תוך כדי שרות של 24/7", וכן מדובר בפגיעה "בעקבות משימה הקשורה בעסוק השירות". נציין כי מהמסמכים אשר צורפו לכתב התביעה, עלה כי בקשת התובעת להכרת "זכות נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום), התשי"ט-1959, נדחתה (מכתב קצינת התגמולים מיום 24/07/2022), ובמכתב זה הופנתה תשומת ליבה של התובעת לאפשרות בירור זכאותה לפי פרק י"ג1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק).

לטענת התובעת, ייתכן שארוע השאיבה גרם לה לבעיות הראיה והסחרחורת, וכי הדבר השפיע על שרותה ושחרורה מהצבא.

(ב) על אף האמור בסעיף 75, הוראות פרק ה' וכן הוראות סעיפים 296 עד 298, 301 עד 304, 306, 308 עד 312, 315 עד 318, 320 עד 322, 324, 325 עד 333, 383א, 385 ו-386 יחולו, בשינויים המחויבים, על שוטר כהגדרתו בחוק המישטרה, סוהר כהגדרתו בחוק שירות בתי הסוהר ועובד שירותי הבטחון כהגדרתו בסעיף 63א לחוק שירות המדינה, וכן על חייל בשירות קבע (בפרק זה – משרת כוחות הבטחון), אם הפגיעה שארעה להם, תוך כדי השרות ועקב השרות, אינה פגיעה מזכה לפי חוקי השקום ואינה החמרה של פגיעה כאמור שהוכרה, וכן על התלויים בכל אחד מאלה, שנפטר; ואולם לא ישולמו גמלאות בעין כמשמעותן בסימן ג' לפרק ה' ודמי פגיעה כמשמעותם בסימן ד' לאותו פרק לחייל בשירות קבע כל עוד הוא בשירות כאמור.

...

נציין כבר כעת כי אנו דוחים את כלל הטענות האמורות.

על סמך כלל הראיות אשר מונחות לפנינו, הגענו למסקנה לפיה לא אירעה לתובעת "תאונה" כלשהי, לרבות תוך כדי ועקב שירותה בקבע.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.