זכויות נכי רדיפות הנאצים לפי תקנה 12 לתקנות נכי רדיפות הנאצים

משכך, עתר להכרה בשיעור מלא, ובנוסף, גם הכללת תקנה 12 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (קביעת דרגת נכות), תשמ"ד-1983 (להלן: תקנה 12).

עוד הדגיש בית המשפט שם, כי: "... המלצות ועדת שני הן קריטריונים כלליים, המשמשים ככלים מנחים בידי הרשות המוסמכת, אולם בסופו של יום הרשות נידרשת לכל בקשה בנפרד, וככל שיש הצדקה להבחנת מקרה פרטני, רשאית היא להחליט כי הוא מצדיק סטיה מהקריטריונים". כפי שציינו גם בעבר, למעשה המלצות ועדת שני, הנן המלצות מקילות ולא מחמירות, שנועדו להקל ולהיטיב עם הניצולים, ולהרחיב את מעגל הזכאים לפיצויים על-פי החוק.

...

כפי שתואר בהרחבה בו"ע (ת"א) 730/08 מקובר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (2.12.09) מפי השופט פרידלנדר- יו"ר, הרקע להקמת הועדה בראשות פרופ' שני, מסקנות ועדת דורנר, בדבר הצורך בקביעת עקרונות לקשר סיבתי רפואי בין המחלות מושאי התביעות לבין הנרדפות המוכרת, בהליך מסודר, תוך ניתוח מסקנותיה של ועדת שני, לרבות בנושא לחץ דם. כל האמור, לאור הוראת החוק, לפיה על המשיבה לבחון את שאלת הקשר הסיבתי בין נרדפותו של הפונה בתקופת השואה לבין המחלה, וכמוסבר בהרחבה בחוות דעתו של כב' השופט רובינשטיין בבג"צ 2215/10 זסלני נ' ראש ממשלת ישראל (1.6.10), לרבות בכל הקשור לרקע של הקמת ועדת שני.

הנה כי כן, לא נפל כל פגם בהחלטת הועדה קמא, ועל כן אין מנוס אלא לדחות את הערעור.

לאור כל האמור, דין הערעור להידחות וללא צו להוצאות.

בתמצית, ביום 14.1.2020 הכירה הועדה העליונה במבקש כמי שסובל מליקויי ראייה בדרגה של 90%, בתוספת הגדלה המבוססת על תקנה 12 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (קביעת דרגת נכות), התשמ"ד-1983 כך שדרגת נכותו המשוקללת הועמדה על 100%.

בעבר כבר עמדתי על כך שבנסיבות העת הזו ההתמקדות בחוק נכי רדיפות הנאצים כבסיס למתן מזור לניצולי השואה היא סוג של החמיצה וכי "דומה שכיום שיח של צרכים וסיוע, ללא קשר ל'עילות' היסטוריות כאלה ואחרות הוא נכון יותר ואנושי יותר" (ראו: רע"א 2334/18 עפרוני נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר, פסקה 78 לפסק דיני (10.3.2019).

...

אולם, אין בכך כדי לגרוע מן המסקנה שאין בידי לסייע לו. הבקשה אינה עומדת באמות המידה להענקת רשות ערעור "בגלגול שלישי", והיא אף לא מצביעה, בתצורתה זו, על זכות שנשללה ממנו בהליך שעליו נסבה הבקשה.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

מזכירות בית המשפט, במידת האפשר באמצעות מדור בלתי מיוצגים, תיצור קשר עם המבקש ותקריא לו את החלטתי זו. ניתנה היום, ‏י"ג בתמוז התש"ף (‏5.7.2020).

בערעורים שבפניי מסיג המערער על קביעת הועדות הרפואיות של הרשות כדלקמן: בע"ו 47901-11-12 טוען המערער כי הרשות שגתה כאשר לא ראתה לקבוע לו נכות מכוח תקנה 12 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (קביעת דרגת נכות) התשמ"ד-1983.

הוא מוסיף ומציין כי כתוצאה מכריתת הגידולים בניתוח נותר הוא חירש מוחלט והרשות אף הכירה בזכותו למכשיר שמיעה מיוחד לכל חייו.

יתרה מכך, אף לפי תקנה 12, אליה מפנה המערער, מוגבלת סמכות הועדה להעלות נכות כדי רבע רק מקום שדרגת נכותו של הנכה לא תעלה על 100%.

...

דיון אין חולק כי המערער מוכר כנכה בשיעור מקסימאלי של 100% נכות וכי מצבו הרפואי בכי רע. המערער מתרעם על אופן חישוב נכויותיו אלא שטענה זו דינה להידחות.

ראיתי להתייחס לטענותיו של המערער לגופן שכן אף אם היה פונה לוועדה רפואית עליונה וזו הייתה מתכנסת היינו מצויים באותה נקודה ודין ערעורו היה להידחות גם לגופו.

בגין פגימה זו קבעה לו הוועדה 10% נכות ודחתה בקשתו להחלת תקנה 12 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (קביעת דרגת נכות) תשמ"ד- 1983 (להלן תקנה 12).

על השוני בין המקרים ניתן ללמוד מדברי ועדת העררים בחיפה בו"ע 28873-02-10 (חיפה) הרצלינגר נ' משרד האוצר: "עמדתנו (כמו גם עמדת הוועדה בתל אביב) הייתה ועודנה כי במקרים בהם פעל הניצול בתום לב קרי לא הצהיר דברי שקר או הסתיר עובדות בעת הגשת תביעתו הרי שאם שולמו לו תגמולים ביתר אלו לא יוחזרו אלא יופסקו". זאת ועוד, מטיעוני העורר התרשמנו כי הוא ער לזכויותיו ועוקב בקפדנות אחרי התשלומים המתקבלים מהמשיבה ולכן קשה להניח שלא שם לב לטעות שזיכתה אותו בסכום נכבד שלא הגיע לו. בנסיבות אלה לא מצאנו כל הצדקה שלא לחייב את העורר בהחזר הסכום ששולם לו ביתר ואנו דוחים את הערר בעיניין זה. סוף דבר, אנו מקבלים את הערר בחלקו באשר להחלת תקנה 12 על כל הנכויות בהן הוכר העורר לפי חוק הרדיפות, וכפועל יוצא על המשיבה לערוך חישוב חדש של אחוזי הנכות של העורר והמשמעויות הכספיות המתלוות לכך.

...

לאור האמור לעיל אנו דוחים את טענות המשיבה.

העד, רוה"ח מר אלאור, הסביר את הטעות בחישוב שגרמה לתשלום ביתר, ראה עמ' 5 ש' 17 ואילך, ואנו מקבלים את עדותו.

על השוני בין המקרים ניתן ללמוד מדברי ועדת העררים בחיפה בו"ע 28873-02-10 (חיפה) הרצלינגר נ' משרד האוצר: "עמדתנו (כמו גם עמדת הועדה בתל אביב) הייתה ועודנה כי במקרים בהם פעל הניצול בתום לב קרי לא הצהיר דברי שקר או הסתיר עובדות בעת הגשת תביעתו הרי שאם שולמו לו תגמולים ביתר אלו לא יוחזרו אלא יופסקו". זאת ועוד, מטיעוני העורר התרשמנו כי הוא ער לזכויותיו ועוקב בקפדנות אחרי התשלומים המתקבלים מהמשיבה ולכן קשה להניח שלא שם לב לטעות שזיכתה אותו בסכום נכבד שלא הגיע לו. בנסיבות אלה לא מצאנו כל הצדקה שלא לחייב את העורר בהחזר הסכום ששולם לו ביתר ואנו דוחים את הערר בעניין זה. סוף דבר, אנו מקבלים את הערר בחלקו באשר להחלת תקנה 12 על כל הנכויות בהן הוכר העורר לפי חוק הרדיפות, וכפועל יוצא על המשיבה לערוך חישוב חדש של אחוזי הנכות של העורר והמשמעויות הכספיות המתלוות לכך.

בעקבות סממנים להתמעטות כוחו הנפשי, פנה המבקש לוועדה הרפואית בבקשה לקבוע מחדש את דרגת נכותו מכוח סעיף 10(א) לחוק נכי רדיפות הנאצים; בהחלטת הוועדה הרפואית מיום 6.6.13 נדחתה בקשתו זו. המבקש ערער על ההחלטה לפני הוועדה הרפואית העליונה, וזו החליטה ביום 13.1.14 לדחות את עררו של המבק ש, תוך שצוין כי המבקש מקבל את מלוא תקנה 12 שהביאה להוספת 10% נכות למבקש מעבר ל40% שנקבעו בגין תגובה נפשית לרדיפות הנאצים; הוועדה הרפואית העליונה התרשמה כי אחוזי הנכות שנקבעו למבקש משקפים נכונה את מצבו הנפשי.

עם כל האהדה למבקש, לאחר עיון בבקשה אין בידי להעתר לה. טענתו הדיונית של המבקש בדבר סמכות המותב נדחתה ברע"א 9287/12 רובינסון נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה (2013), שם קבע השופט הנדל, כי הדרישה למותב תלתא בסעיף 17(ט) לחוק נכי רדיפות הנאצים עניינה בעירעור על החלטות הרשות המוסמכת בדבר עצם ההכרה בנכות; כך שאין מניעה לידון במסגרת דן יחיד בעררים שעניינם החלטות הוועדה הרפואית העליונה העוסקות בקביעת דרגות הנכות.

...

עם כל האהדה למבקש, לאחר עיון בבקשה אין בידי להיעתר לה. טענתו הדיונית של המבקש בדבר סמכות המותב נדחתה ברע"א 9287/12 רובינסון נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה (2013), שם קבע השופט הנדל, כי הדרישה למותב תלתא בסעיף 17(ט) לחוק נכי רדיפות הנאצים עניינה בערעור על החלטות הרשות המוסמכת בדבר עצם ההכרה בנכות; כך שאין מניעה לדון במסגרת דן יחיד בעררים שעניינם החלטות הועדה הרפואית העליונה העוסקות בקביעת דרגות הנכות.

איני נעתר איפוא לבקשה.