זכויות נכד של דייר מוגן שהוריו בחיים

סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר קובע בענין דייר מוגן שנפטר: "באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם." על פי הפסיקה, גם נכד שהורהו – ילדו של הדייר המוגן, בחיים, נחשב לקרוב אחר, "באין ילדים" הכוונה באין זכאות לילדי הדייר, ואין בפני מחלוקת על כך. ראו ס' 13 לכתב ההגנה, ת.א (כס') מדינת ישראל נ' כהן ואח' [נבו] 2.6.15, שאוזכר בכתב ההגנה, וכמובן פסיקת בית המשפט העליון: רע"א 6309/99 לנגר נ' שטרית, [פורסם בנבו] (1999); ע"א 214/62 קורץ נ' צ'רניאק, [פורסם בנבו] נטל השיכנוע על הנתבע להוכיח כי עומד הוא בתנאי סעיף 20 ב' לחוק, דהיינו: התגורר יחד עם סבתו בדירה לפחות ששה חודשים טרם פטירתה ואין לו דירה אחרת למגורים.

...

אין לי ספק שגם אם הסבתא היתה מחזיקה בזכות בעלות בדירתה, או בדירה שכורה בשוק חופשי, היו נוהגים האם וילדיה בדיוק באותה צורה ולכן אני קובעת כי הנתבע התגורר בדירת הסבתא למעלה מששה חודשים לפני פטירתה וכי המשיך להתגורר בדירה גם לאחר פטירתה ועד היום.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה וקובעת כי הנתבע הצליח להוכיח כי הוא עונה לתנאים הקבועים בסעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר, קרי; שהתגורר עם הסבתא, הדיירת המוגנת, יותר מששה חודשים לפני פטירתה, וכי במועד פטירתה לא היתה לו זכות חוקית בדירת מגורים אחרת.

אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת התובעים בהוצאות הנתבע בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

גדר המחלוקת בין הצדדים מתמצה איפוא בשניים; בפן העובדתי, בשאלה האם נכון הוא כי הנתבע התגורר עם המנוחה ברציפות ובמשך שנים רבות, עד מועד פטירתה; ובפן המשפטי, בשאלה מה גדר זכותו של נכד להכנס כדייר מוגן בנעלי סבתו, שעה שבעת פטירתה, היו הוריו (וליתר דיוק: בנה של אותה סבתא) בין החיים.

...

סוף דבר הנתבע 3 התגורר עם סבתו המנוחה, הגב' סורייה אבו עמארה ז"ל, ברציפות, מאז לידתו ביום 16/5/1986, עבור דרך מועד פטירתה ביום 2/1/2005, והוא מוסיף להתגורר בדירה עד עתה.

בהינתן שני אלה ובהינתן כי במועד פטירת המנוחה, לא היו לה ילדים אשר היו זכאים להיכנס בנעליה כדיירים מוגנים בדירה, רכש הנתבע 3 את הזכויות המוגנות בה, כדייר מוגן נגזר, מכוח היותו "קרוב אחר". משכך, התביעה נדחית.

ובעניין זה הצהירה הנתבעת 2, חזור והצהר כי אין היא מתגוררת בדירה ואין היא טוענת לזכויות בה. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪.

אמור מעתה על מנת שנכד יוכל לבוא בנעליו של סבו או סבתו עליו להיות "יתום מהוריו", יש גם הגיון בגישה זו שכן המחוקק נותן זכות קדימה להעברת הזכויות לילדי הדייר ורק במקרה שאין ילדים חיים לדייר יוכלו נכדיו לההפך לדיירים מוגנים כמובן בהתקיים יתר תנאי החוק.

פרשנות זו הנה גם הפרשנות המוצעת ע"י כב' הש' בר אופיר בספרו סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 199 "נכד לענין חוק הגנת הדייר איננו כל נכד של הדייר המוגן אלא רק זה שהתייתם מהוריו. הגיון הדברים שעומד ביסוד הגדרה זו הוא כי רק נכד שאין לו הורים וגם דירה למגוריו איו לו-רק הוא יזכה להגנת החוק". לכך אוסיף כי הפיכת נכד עימו לא היו לבעל הדירה דין ודברים ובכלל זה לא נוצרו בינהם במישרין יחסים משפטיים, הנה בבחינת פגיעה בזכויותיו הקניניות של בעל הבית ופגיעה שכזו יש להתיר רק במקרים המקיימים בדווקנות את הוראות החוק, אחרת תמצא זכות הקנין של בעל הבית נפגעת ללא בסיס בדין ואזכיר כי זכות זו קבלה מעמד של זכות יסוד בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

...

נטל זה מוטל על הטוען את הטענה-הנתבעת במקרה זה. מניתוח העדויות שהוצגו בפניי ולא מעט בשל העידר העדויות מצידה של הנתבעת שוכנעתי כי הנתבעת לא התגוררה כלל וכלל בדירת סבה וסבתה וכי טענה זו הועלתה רק לאחר פטירתם מתוך נסיון לההפך לבעלת זכויות.

לאור האמור לעיל דין התביעה להתקבל.

אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לפנות את הדירה בת 3 החדרים ומחצה הנמצאת בקומת הקרקע ברח' הפועל 16 בחיפה, דירה בה החזיקו רבקה אליהו גראוברט ז"ל. הנתבעת תשיב לתובעות את האגרה ששולמה על ידן בצירוף הפרישי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד ליום ההשבה בפועל.

בתיק זה קוימו 6 ישיבות והוגשו סיכומים בכתב, בנסיבות אלו בנוסף להוצאות שנפסקו בהליכי הביניים הנני מחייב הנתבעת לשלם לתובעות שכר טירחת עו"ד בשיעור של 7,000 ש"ח בצרוף מע"מ. ניתן היום ה' בחשון, תשס"ו (07/11/2005)

נעבור עתה לרישא של סעיף קטן (ב), המתייחס ל"זכאי השני במעלה", המורה על כך שאם אין "זכאי ראשון במעלה" – "יהיו ילדי הדייר לדיירים". כאן, יש צורך לפנות לסעיף ההגדרות של החוק (סעיף 1) הכולל את ההגדרה הבאה – "ילד"-לרבות ילד של בן-זוג, ילד מאומץ ונכד שהתייתם מהוריו; 19.

אשר על כן, מפס"ד זה יש ללמוד כי הדיבר "באין ילדים" פירושו שאין ילדים אשר לגביהם מתקיימות הוראות החוק, ולא "שאין ילדים חיים" וכי פרשנות "ישנה" זו שרירה וקיימת גם כיום, למרות מגמת הפסיקה בכל הנוגע לאיזון בין שתי הזכויות המתנגשות (זכות הקניין של בעל הנכס למול זכותו של הנכד למדור מוגן).

עוד יותר תמוהה הטענה שאוזכרה בסעיף 6 לכתב התביעה של בעלת הנכס, והיא שבימים הסמוכים לפני הגשת התובענה הגיש הנכד בקשה לרכוש את הנכס וכי רק בעת ניהול המו"מ סביב הרכישה (לאחר הכנת טיוטת ההסכם) התברר לבעלת הנכס כי זכויותיו של הנכד "אינן זכויות לדיירות מוגנת וכי החזקתו בנכס התאפשרה הודות לטעות המשפטית שהיתה בבסיס ההתיחסות של המועצה, התובעת, אל התובע". משמע, שאחרי כמעט שבע שנים, מצאה בעלת הנכס, שהינה מועצה מקומית, שהיא טעתה באשר להיותו של הנכד בבחינת דייר מוגן במשך כשבע שנים – והחליטה לפנותו תחת מלהשלים את המו"מ שהחל ביניהם.

...

בנוסף, אי אפשר להיתעלם מהעובדה שמרבית פסק הדין עוסק בכך שמבחינה עובדתית כב' השופט הגיע למסקנה כי הנכדה שם לא התגוררה עם הדיירים שנפטרו לפחות ששה חודשים.

סיכום – אשר על כן, אני קובעת כי יש לראות בנכד ובאישתו כדיירים מוגנים בדירה.

לפיכך, התביעה נדחית, ועל התובעת (בעלת הנכס) לשלם לשני הנתבעים (הנכד ואשתו), ביחד), הוצאות משפט בגין שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ. הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרישי הצמדה וריבית כחוק.

כך למשל, מקום בו התגורר הנכד עם אביו וסבו בדירה, הסב נפטר בהיותו של הנכד פעוט, ולאחר מספר שנים נפטר גם האב – האם לא מתקיימת התכלית הסוציאלית של הכרה בזכותו של הנכד לדיירות מוגנת בדירה? כך גם כאשר מדובר בנכד שהתגורר כל חייו בדירת הסב יחד עם הוריו, מעוניין המחוקק להגן על קורת הגג היחידה שיש לו, ואין רלוואנטיות לטעמי לגיל הנכד בעת פטירת הסב (אעיר כי שונה הדבר מקום בו הורי הקטין אינם מקיימים את התנאי לפיו אין להם דירה אחרת למגוריהם, שאז יחשב הקטין כמי שאינו עומד אף הוא בתנאי זה – ע"א (מחוזי ת"א) 45198-05-16‏ חמדאן נ' רשות הפיתוח (14.11.2018)).

...

לאור האמור, המסקנה היא כי הנתבע הפך להיות דייר מוגן נדחה במקביל לאימו המנוחה.

לפיכך דין התביעה להידחות.

לפיכך התובעים ישלמו לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ והוצאות משפט וזאת תוך 30 יום.