זכויות משפחה למשתפי פעולה עם ישראל

]השופט נ' סולברג: עניינה של העתירה בבקשת העותר ליתן לו היתר שהייה או רישיון ישיבה בישראל, לאור סכנת חיים שבה הוא נתון, לטענתו, בשטחי הרשות הפלסטינאית, על רקע טענה לשיתוף פעולה עם כוחות הבטחון הישראליים.

תמצית העתירה העותר, כבן 25, יליד כפר בשטחי הרש"פ. לטענתו, במקום מגוריו ראו בו ובבני משפחתו "משתפי פעולה", והוא סבל מקללות וכינויי גנאי.

אין צריך לומר, כי כעיקרון העותר אינו זכאי לקבל היתר ישיבה בישראל, וכי הנטל להראות כי יש מקום לשקול חריג היוצא מן הכלל, מחמת מאויימות, מוטל על העותר.

...

דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף בהיותה מוקדמת, ומשלא מוצו ההליכים אל מול המשיבים טרם הגשתה.

אשר על כן, העתירה נדחית בזאת, וממילא נמחקת הבקשה למתן צו ביניים.

העותר ישלם למשיבים הוצאות בסך של 2,000 ₪.

באותו שלב יזן התחיל לומר לו ולאחותו כי הם מישפחה של משתפי פעולה וכולם יודעים שאבא שלהם משת"פ. וואיל הסתכל לעבר אחותו במבט חד שנראה לו "לא טוב", השניים ניכנסו הביתה ואז שמעו את יזן צועק "משת"פים". הוא ואחיו מאג'ד הלכו והביאו צנורות ממתכת מהחצר האחורית של הבית, ויצאו לכיוון ביתו של יזן, במטרה לתקוף אותו.

מוחמד – המשיב 1 - בהודעותיו הכחיש את המיוחס לו. בחקירה מיום 8.6.15 בחר להשיב על מספר רב של שאלות מהותיות כי הוא שומר על זכות השתיקה, ובחקירתו ביום 14.6.16 העדיף לשמור על זכות השתיקה במהלך כל החקירה.

עוד נפסק, כי בשלב זה אין צורך לבחון האם הראיות מלמדות על אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, אלא די בכך שהפוטנציאל הראייתי הגלום בחומר הראיות מקים סיכוי סביר, שלאחר עיבודו במהלך המשפט, יוביל לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר (בש"פ 4667/12 אזולאי נ' מדינת ישראל (28.6.2012); בש"פ 4329/12 אמאם נ' מדינת ישראל (13.6.2012); 5678/12 טלאלקה נ' מדינת ישראל (5.8.2012)).

...

מקובלת עליי עמדת המבקשת כי קיימת מסוכנות רבה מצדם של שני המשיבים, נוכח המתואר בכתב האישום וההודעות שבידי המבקשת.

על פי החלטתי מיום 3.7.15, הגיש שירות המבחן תסקירי מעצר בעניינם של שני המשיבים, לאחר אורכה שניתנה לבקשת השירות.

סיכום לאחר שהגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה נגד שני המשיבים, כי קמה עילת מעצר עקב מסוכנות, וכי אין ביכולת חלופה להפחית סיכון קיים, כאמור בתסקיר של שירות המבחן, אני מורה על מעצרם של שני המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם בת"פ 39086-06-15.

היא עומתה עם העובדה כי בהודעתה במישטרה אמרה כי הנוסע עבד אצלה באתר נקיון, ואם כך מדובר בשקר לנוכח עדותה כי הוא עבד באתר בו היא עבדה (ולא "אצלה"), והשיבה (ע' 8, ש' 15): "זה לא שקר. הוא עבד באתר שאני עובדת בו. אני עבדתי שם באלומיניום והוא עשה ניקיון". ב"כ המאשימה הקשתה על הנאשמת ושבה והפנתה לעובדה כי בחקירתה במישטרה אישרה כי העסיקה את הנוסע "יום יומיים", והיא השיבה (ע' 8, ש' 18): "אני לא העסקתי אותו. עשיתי לו טובה". ב"כ המאשימה הטיחה בנאשמת כי מאחר שידעה שאישתו של הנוסע נימצאת בישראל עם "אישורים" הרי שהייתה מודעת לכך שמעמדה ומעמדו של הנוסע שונה משלה כערבייה-ישראלית, ועל כן הייתה צריכה לידרוש מהנוסע תעודת זהות בטרם העסיקה אותו, והנאשמת השיבה (ע' 8, ש' 27): "עכשיו תגידי לי להעסיק בן אדם, גם מיהודי אבקש ת"ז. אני למדתי לקח. לא עלה בדעתי לדקה, שניה, כשהוא אמר לי לעצור להוריד אותו", וטענה כאמור שלא העלתה על הדעת כי אין לו אישור שהייה בישראל או שמעמדו שונה משלה.

לשאלת בית המשפט האם לא מוטלת על המאשימה החובה להוכיח כי מיתקיים אצל הנאשמת גם היסוד הנפשי, השיבה (ע' 11, ש' 22): "העבירה הזאת לא דורשת שום הוכחה שלא צריך לבדוק מה עבר לה בראש שעה שהיא העלתה את אותו אדם טרמפ כי בעצם יש עליה חובה כשהיא מסיעה אנשים בתוך שטחי מדינת ישראל, לוודא שמדובר באנשים שזכותם לשהות בישראל כדין". בהקשר זה ציינה ב"כ המאשימה כי הנאשמת טענה טענות הגנה שנעו בין טענת הגנה של "טעות במצב דברים" לבין טעות בעובדה (כלשונה), והפנתה בהקשר זה לסתירה בין טענתה של הנאשמת לפיה מצד אחד הניחה כי הנוסע מתגורר בשלומי ויש לו עברית טובה ולכן הוא אינו זקוק ל"אישור", לבין דבריה בעדותה לפיהם סברה כי יש לנוסע ואישתו אישורים מתאימים.

מכל האמור לעיל, עולה שהנוסע הציג עצמו לנאשמת כמי שמתגורר בצפון הארץ מילדותו, כבן למשפחה של משתפי פעולה שנמלטו מ"השטחים" לפני שנים רבות, ומי שבסיס חייו בישראל, ועל רקע זה, ועל רקע הכרות קודמת של הנאשמת עם אישתו של הנוסע, הסיעה אותו לאתר הבנייה בו עבדה במסגרת עדותה כקבלנית עבודות אלומיניום, לבצע עבודות נקיון באתר בנייה בו עבדה, לאחר שעשתה כן גם שבוע קודם לכן.

...

עובדות אלו כפי שהיו ידועות לה, וכפי שהוצגו לבית המשפט ולא הופרכו – חיים ממושכים בישראל על רקע הימלטות משפחתו מ"השטחים", מגורים בצפון הארץ, קשרים משפחתיים עם אזרחים ישראליים, לרבות יהודים, שליטה גבוהה יחסית בעברית, תיאום הגעה מצפון הארץ ואיסוף בטייבה – מחזקים את המסקנה שהנאשמת פעלה בתום לב. הנאשמת סיפרה בעצמה לשוטרים בזירת האירוע כי כחצי שנה קודם לעיכובה בזו הפעם, היה אירוע בו נדלקה אצלה "נורת אזהרה", והמאשימה ביקשה לזקוף זאת לחובתה, אך למיטב הבנתי, והמאשימה לא טענה אחרת, באירוע הקודם, לא הסיעה הנאשמת נוסע שלא כחוק, דווקא משום שחשדה.

לנוכח כל האמור לעיל, ומאחר שהמאשימה לא עמדה בנטל המוכח עליה להוכיח את התקיימות היסוד הנפשי של העבירה שיוחסה לנאשמת, יש לזכות את הנאשמת, ולו מחמת הספק.

סיכומו של דבר אני מזכה את הנאשמת, מחמת הספק, מהעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.

בית משפט השלום רחובות תפ 2307/03 מדינת ישראל כהן חיים הכרעת דין

כאשר היא מעומתת עם כך שרופר לא כתב בדו"ח הפעולה שלו, שהוא ראה אבנים בדירתה, היא טוענת שהוא לקח אבנים מדירתה למשטרה.

הסכסוך בין הנאשם לאישתו לבין המתלוננת פרץ על רקע התנגדותם של הנאשם ואישתו – ולשיטתם על רקע התנגדות שכנים נוספים בבניין – לכך שהמתלוננת תעבור לגור בדירה שכן היא ערבייה במוצאה והמעבר להתגורר בדירה הסמוכה לדירת הנאשם ואישתו היתה על רקע הימנות המשפחה על משת"פים.

זכות ערעור תוך 45 יום.

...

בחינת ראיות התביעה – מחד וגרסת הנאשם – מאידך, גרסה שכפי שכבר ציינו לעיל לא נתמכת בעדות אשתו, מובילה למסקנה שיש להעדיף את גרסת עדי התביעה ובכלל זה גרסת המתלוננת והרמ"ח שהן גרסאות מהימנות, על פני גרסת הנאשם ומכאן מתבקשת המסקנה הנוספת שהמאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם אכן ביצע את שתי העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

סוף דבר, אני מרשיעה את הנאשם בבצוע עבירות של איומים וניסיון תקיפה.

חבל שאותו סכסוך שכנים מר וקשה ככל שיהיה גלש בסופו של דבר לפסים פליליים במיוחד לנוכח העובדה שעסקינן בנאשם שאין לו עבר פלילי, זו מעידתו היחידה וסביר להניח שתהא גם האחרונה וזאת בשים לב לכך שחלפו עברו כ-5 שנים מאז ביצוע העבירות נשוא תיק זה ולא שמעתי שמאז קיימים רישומים נוספים בעיניינו של הנאשם.

מדובר בשורה ארוכה של פעולות חבלניות אותן ביצע העותר במסגרת השתייכותו לארגון הפתח נגד תושבי ישראל ומשתפי פעולה עם ישראל.

בנסיבות אלה רשאי היה המשיב, לטענתו, במסגרת שיקול הדעת הרחב המופקד בידיו בנוגע למתן רישיונות שהייה בישראל לזרים, להעדיף את אינטרס השמירה על בטחון המדינה ושלום הציבור על פני האינטרס של העותרת וילדיה לחיי מישפחה בישראל עם העותר.

קיום מניעה ביטחונית ישירה וממשית מצדיק אי מתן אישור לאיחוד מישפחות, חרף הפגיעה הקשה בזכות למשפחה, בין לגבי מישפחה שכבר אוחדה בעבר, ובין ביחס למשפחה שטרם אוחדה".

...

אין בידי להעתר לעתירה.

לנוכח כל האמור, העתירה נדחית.